צו מרווה

מהו "צו מרווה" ? בפסק הדין בעניין Mareva Compania V. International Bulkcarriers Sa (1980), All ER 213 [Ca], אישר בית המשפט לערעורים באנגליה מתן צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעים להעביר אל מחוץ לתחום השיפוט האנגלי כספים שהחזיקו בבנק לונדוני. צווים אלו, האוסרים דיפוזיציה של נכס, כונו בעקבות אותה פרשייה "צווי מרווה". תקנה זו מעגנת בחקיקת המשנה הישראלית את הסעד של "צו מרווה" (Mareva Injunction) שמקורו בדין האנגלי. תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר תוקנה במהלך חודש אוגוסט 2001 (תיקון 6), קובעת כדלקמן: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א, להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. (ב) בתקנה זו "נכסים" לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה." בשנת 1988 קבע בית המשפט לערעורים באנגליה כי "צווי מרווה" תקפים אף מעבר לתחומי השיפוט של בית המשפט האנגלי. בית המשפט הבהיר כי "צו המרווה" הינו צו הפונה אל הגברא (In personam) ולא כלפי חפצא (In Rem) ולפיכך ניתן לאסור על אדם הכפוף לסמכות בית המשפט לפעול בכל הקשור לרכושו אף אם הוא מצוי מחוץ לתחום שיפוטו. כאמור, בתיקון 6, אימץ המחוקק הישראלי את "צו המרווה" במסגרתו של פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק מכלול הסעדים הזמניים. התקנות מפרטות את היסודות הנדרשים למתן צו הגבלת שימוש בנכס - א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362 (א)). ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין (תקנה 383 לתקנות). ג. אומדן ומידתיות - היינו, בחינת הנזק שייגרם לצדדים במתן או אי מתן הצו, וכן בחינת תום הלב של הצדדים והיותו של הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין. (תקנה 362 (ב) (1) ו-(2) ). להלן החלטה בנושא צו מרווה: החלטה 1. 1. בפני בקשת המבקשת במסגרתה מתבקש ביה"ד לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיפים 16 ו - 17 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות) וליתן, במעמד צד אחד, ובטרם הגשת תביעה מטעמה, צווי המניעה הזמניים כדלקמן: א. א. צו קויה טימט - האוסר על המשיבה 2 להעסיק את המשיב 1 אצלה בהתקיים הסתברות גבוהה כי העסקתו זו תיעשה תוך פגיעה בסודותיה המסחריים של המבקשת ותהווה תחרות בלתי הוגנת בה; ב. ב. צו למינוי כונס נכסים וצו "אנטון פילר" לשם מניעת השימוש בסודותיה המסחריים של המבקשת על ידי המשיב 1 בנפרד ו/או ביחד עם המשיבה 2 ומנהליה המשיבים 3-4, הגבלת חופש העיסוק של המשיבים בסודות אלה, תפיסת מסמכים, חומר מחשב והעתקתו לרבות, מדיה מודפסת דיגיטלית, וכל חומר אחר הרלוונטי לתביעה ולצווים המבוקשים, הנמצאים בחצריה של המשיבה 2 והמשיב 1; ג. ג. צו מרווה, האוסר על המשיבים לעשות שימוש בנכסים ובסודות המסחריים השייכים למבקשת בין אם אלה הנמצאים בארץ ובין אם הם נמצאים בחו"ל, לרבות בנוגע לזכויות המבקשת הנובעות מהסכמי הייצוג הבלעדיים עליהם חתמה המבקשת, ולפיו ייאסר על המשיבים לייצג בארץ ולפעול בשמם של החברות אשר חתמו עם המבקשת על הסכמי הבלעדיות; ד. ד. צו למתן דין וחשבון בהתאם לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין) התש"ס - 1999 (להלן - תקנות עוולות מסחריות); ה. ה. צווי עיקול זמניים שיוטלו על נכסים-סודות מסחריים השייכים למבקשת והמוחזקים בידי המשיב 1 ו/או בשליטתו ו/או בידי המשיבה 2 ו/או בשליטתה ועל חשבון הבנק של המשיב 1 ו/או על זכויותיו בדירת מגוריו בסך של 1.3 מליון ₪ לשם מניעת האפשרות שהמשיב 1 ירוקן את חשבון הבנק ו/או יעביר זכויותיו בדירה הכל כדי לחבל בניהול התביעה ולמנוע ביצוע פסק הדין בתביעה שתוגש כנגדו בגין הנזקיים הכספיים שהסב למבקשת. 2. 2. ואלה נימוקי הבקשה: א. א. המשיב 1, אשר הועסק על ידה משך 10 שנים, ופוטר מעבודתו אצלה, חבר למשיבה 2 , שהינה לקוחה של המבקשת, והחל לעבוד אצלה כמנהל מחלקת המסחר, כאשר באמצעותה ותוך שיתוף פעולה עימה, בידיעת המשיבים 3-4, הוא מתחרה במבקשת, מסב לה נזקים קשים, לרבות נזקים תדמיתיים, תוך הכפשת שמה ופגיעה בקשריה המסחריים עם לקוחותיה בארץ, ובהסכמי הייצוג בינה לבין חברות שונות מחו"ל, המיוצגות על ידה באופן בלעדי בארץ, מפר את התחייבויותיו ועושה שימוש ו/או צפוי לעשות שימוש, בין היתר, בסיווגה הביטחוני של המבקשת ליצירת קשרים עסקיים עם לקוחותיה, ובסודותיה המסחריים, שהינם קניינה הבלעדי, ואשר הגיעו לידיעתו במהלך עבודתו אצלה. ב. ב. המשיב 1 קשר קשרים מסחריים אישיים עם לקוחות המבקשת בארץ ועם ספקיה בחו"ל עמם היא מצוייה בהכמי ייצוג בלעדיים, עוד במהלך תקופת עבודתו אצלה, תוך ניצול לרעה של יחסי האמון בין הצדדים, וניצול משאביה לטובתו הוא ועל מנת לגרום לספקי המבקשת לבטל את הסכמי הייצוג הבלעדיים בינה לבין אותם ספקים בחו"ל והעברתם אליו. ג. ג. המשיב 1 יצר קשר עם המשיבה 2 באמצעות מנהליה, המשיבים 3-4, כדי ליטול מהמבקשת את סודותיה המסחריים, את ספקיה ואת לקוחותיה לטובתם של המשיבים וזאת על מנת להתחרות במבקשת שלא כדין, תוך שהמשיב מציג עצמו מחד כמנהל המסחר במשיבה 2 ומאידך מנהל את עסקיה מביתו שלו וזאת על מנת להסוות פעילותו הבלתי חוקית. ד. ד. כתוצאה מפעולותיו של המשיב 1 ביטלו החברות-הספקיות בחו"ל את הסכמי הייצוג עם המבקשת, על רקע פיטורי המשיב 1 מבהמבקשת, ויש יסוד להניח כי ביטולים אלו נסבו על מצגי שווא שיצא המשיב 1 אצל אותן החברות לפיהם, הוא היחיד שיכול לטפל בעניינן בישראל ומלבדו אין איש אצל המבקשת היכול לקדם את עסקיהן בארץ, ועל ידי כך דאג להעברת אותן חברות אל המשיב 1 ביחד ו/או בנפרד עם המשיבה 2. ה. ה. לקוחות המבקשת בישראל וההתנהלות העיסקית עימן, כמו כם הסכמי הייצוג שלה עם החברות בחו"ל, הינם בבחינת סוד מסחרי של המבקשת, על יסודם זוכה היא לרווחיה. המבקשת השקיעה משאבים רבים בטיפוח היחסים המסחריים שלה עימן, ובפיתוח ותכנון פתרונות מותאמי לקוח ו/או פתרונות מובנים מודולריים. מידע זה אגור במחשביה ובמסמכיה של המבקשת ואינו ידוע אלא לעובדיה העובדים מול הספקים בחו"ל והלקוחות בארץ, ובכללן המשיב 1. ו. ו. המשיב 1 אשר על על רקע תפקידו זכה לבנות לעצמו קשרי מסחר וקשרים אישים עם מנהלי אותם לקוחות וספקים, ואף נחשף בעבודתו להליכי הרכבת הפתרונות היחודיים של המבקשת, נוטל מידע זה וקשרים אלה, שאינם פרי פיתוחו, על מנת לעשות בו שימוש לצרכיו ולצרכי המשיבים 2-4. ז. ז. התקשרותה של המשיבה 2 עם המשיב 1 אשר הפרת את חובת האמון כלפי המבקשת, מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה עפ"י סעיף 63 לפקודת הנזיקין. המשיבה קיבלה את סודותיה המסחריים של המבקשת מן המשיב 1, והיא ידעה או חייבת היתה לדעת, מכוח היותה לקוחה של המבקשת, שהסודות המסחריים אותם קיבלה מהמשיב 1, היינו קשרי הלקוחות בישראל וזכויות הייצוג הבלעדיות של הספקיות מחו"ל הינם של המבקשת, וכי מידע זה נגזל מהמבקשת תוך הפרת אמון. לפיכך, קיימת למבקשת, מכוח סעיף 6(ב)(3) לחוק העוולות המסחריות "זכות עקיבה" כלפי המשיבה 2, וזכות למנוע את ניצול הסודות המסחריים שהגיעו לידי המשיבה 2 שלא כדין וללא הסכמת המבקשת. ח. ח. מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, וקבלת הסעדים הזמניים המתבקשים, עוד לפני הגשת התביעה, הינה חיונית באשר קיימת הסתברות גבוהה לכך שהמשיבים יפרו בעתיד את חובת האמון כלפי המבקשת ולכך שהמשיבים עשו ו/או יעשו שימוש בסודותיה המסחריים של המבקש באופן שיסב לה נזקים קשים, ואף בלתי הפיכים בהכנסותיה ובמוניטין שצברה עקב אובדן לקוחותיה וקשריה המסחריים עימם, ואובדן זכויות היצוג הבלעדיות של הספקיות מחו"ל; קיים חשש ממשי שהמשיבים ישמידו ראיות ו/או חומרי מחשב לסוגיהם, יסתירו מידע, יעבירו נכסים ובהם חוזים ומסמכים שחיוני לתפסם לשם ניהול התביעה ולשם מניעת נזק מתמשך למבקשת. 3. 3. לבקשה צורף תצהירו של מר אברהם טובי, מנהל המבקשת (להלן- מר טובי). המסגרת המשפטית: 4. 4. מתן סעד זמני נתון לשיקול דעת בית המשפט. השאלה המרכזית אשר מן הראוי שתעלה בפני בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו הוא, אם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט עוד לפני שהוכרעה בתובענה. על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, שלושה תנאים נדרשים לשם מתן סעד זמני: ראשית- על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו; שנית - על בית המשפט לשאול את עצמו אם קיימים שיקולים שלא להעתר לבקשה. אם בא המבקש לבית המשפט ביושר ובנקיון כפיים או שמא מעלים הוא עובדות חשובות מידיעת בית המשפט ובלבד לזכות בצו; שלישית- על בית המשפט לבדוק את מידת הנזק העשוי להגרם לכל אחד מבעלי הדין, אם ינתן או לא ינתן הצו, לערוך השוואה של הנזקים זה לזה ולאזן בין אינטרס המבקש לקבלת סעד זמני מיידי לבין פגיעה האפשרות במשיב. (ע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גב' א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט (1) 730) זוהי ההלכה הכללית הנוגעת למתן סעד זמני. 5. 5. סעד של כינוס נכסים הוא סעד זמני הבא לעזרת המתדיין לשם השגת הסעד הסופי שבתביעה. סעד זה במהותו הוא, למעשה, צו "אנטון פילר", שמקורו בדין האנגלי. בשילובם של שני הצווים, מינוי כונס נכסים ו"אנטון פילר", ניתן לראות כעין צו לגילוי מסמכים המשלב בתוכו יסודות של מעין "חיפוש אזרחי" כאשר מבקש הצו או מי מטעמו מורשה על פי הצו לתפוס, לשמר ולהגן על פרטי ראיות מסויימים החיוניים לתובע/המבקש במשפטו, ולמנוע העלמתם או השמדתם על ידי הנתבע. צו "אנטון פילר" מוגדר כיום בדין הישראלי בשני רבדים מקבילים; האחד - בתקנות סדר הדין האזרחי, והשני - בחוק עוולות מסחריות. 6. 6. צו מסוג "אנטון פילר" הוכר בתקנות סדר הדין האזרחי בתיקון מספר 6 התשס"א - 2001 והוסף בתקנה 387א (א) הקובעת: "בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן - תופס נכסים) אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך." בסימן א' לתקנות נקבע (תקנה 362) כי בית משפט רשאי ליתן סעד זמני, במסגרת תובענה, "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ....". 7. 7. חוק עוולות מסחריות, קובע בסעיף 16 (א): "הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להיכנס לחצרים המוחזקים על ידי הנתבע או על ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן - צד שלישי), לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימש ולביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן; בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה - 1995, יחולו הוראות סעיפים 23 א ו- 32 (ב) לפקודות סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969, בשינויים המחויבים". 8. 8. סעיף 17 לחוק עוולות מסחריות מוסיף וקובע כי ביהמ"ש רשאי לתת צו אף במעמד אחד, אם הוכח להנחת דעתו, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהייה עד לדיון במעמד הצדדים עלולה לגרום למבקש נזק חמור או להעלמת הנכסים. ניתן הצו במעמד צד אחד יתקיים הדיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ - 7 ימים מיום מתן הצו, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו. 9. 9. ד"ר ויניגרד בספרו צווי מניעה, בהתייחסו לצו אנטון פילר כותב: "צו כזה הוא מעצם טבעו צו דרקוני מרחיק-לכת ויכולה להיות לו השפעה הרסנית כלפי הנתבע, גם מסחרית וגם אישית. על כן, מלבד הצורך בהפקדת ערובה הולמת עם נתינתו, על בתי-המשפט לאחוז באמצעי זהירות רבים נגד ניצולו לרעה ..." נפסק כי המקרים בהם יינתן צו זה הם מקרים יוצאי דופן ויש להפעיל את מתן הצו רק מקום שיש חשש שהנתבע עומד להשמיד או להסתיר ראיות ספציפיות תוך ביזוי בית המשפט, ותנאי נוסף, חשוב לא פחות, כי עקב השמדת הראיות יוכשל לחלוטין תהליך הצדק מאחר שהתובע יוותר ללא כל ראיה להוכחת תביעתו. עוד נקבע בפסיקה כי צו מעין זה הוא פולשני במהותו, ויש בו משום פגיעה רבה בפרטיותו של אדם. בית הדין ישקול בזהירות רבה אם להיעתר לבקשה למתן צו מסוג זה, והוא יעשה כן רק לאחר שיווכח כי ישנן בפניו ראיות לכך שבחזקת המשיב מצויים מסמכים או חפצים מרשיעים, שיושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים דיון במעמד שני הצדדים. כמו כן, נפסק שעל מנת שבית המשפט יעתר לבקשה למתן צו אנטון פילר יש, בין היתר, להראות “an extremely strong prima facie case” וכן צריך להראות בראיות כי בחזקת הנתבע יש מסמכים או טובין מרשיעים וכי יש אפשרות קרובה לודאי שהם יושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים הדיון במעמד הצדדים. חשש בלבד אינו יוצר אפשרות קרובה לוודאי. 10. 10. באשר לצו מרווה - תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר תוקנה במהלך חודש אוגוסט 2001 (תיקון 6), קובעת כדלקמן: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א, להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. (ב) בתקנה זו "נכסים" לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה." תקנה זו מעגנת בחקיקת המשנה הישראלית את הסעד של "צו מרווה" (Mareva Injunction) שמקורו בדין האנגלי. בפסק הדין בעניין Mareva Compania V. International Bulkcarriers Sa (1980), All ER 213 [Ca], אישר בית המשפט לערעורים באנגליה מתן צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעים להעביר אל מחוץ לתחום השיפוט האנגלי כספים שהחזיקו בבנק לונדוני. צווים אלו, האוסרים דיפוזיציה של נכס, כונו בעקבות אותה פרשייה "צווי מרווה". בשנת 1988 קבע בית המשפט לערעורים באנגליה כי "צווי מרווה" תקפים אף מעבר לתחומי השיפוט של בית המשפט האנגלי. בית המשפט הבהיר כי "צו המרווה" הינו צו הפונה אל הגברא (In personam) ולא כלפי חפצא (In Rem) ולפיכך ניתן לאסור על אדם הכפוף לסמכות בית המשפט לפעול בכל הקשור לרכושו אף אם הוא מצוי מחוץ לתחום שיפוטו. כאמור, בתיקון 6, אימץ המחוקק הישראלי את "צו המרווה" במסגרתו של פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק מכלול הסעדים הזמניים. התקנות מפרטות את היסודות הנדרשים למתן צו הגבלת שימוש בנכס - א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362 (א)). ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין (תקנה 383 לתקנות). ג. אומדן ומידתיות - היינו, בחינת הנזק שייגרם לצדדים במתן או אי מתן הצו, וכן בחינת תום הלב של הצדדים והיותו של הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין. (תקנה 362 (ב) (1) ו-(2) ). מן הכלל אל הפרט: 11. 11. לאחר עיון בנימוקי הבקשה על נספחיה, לברות התצהיר התומך בה, בשים לב להלכה הנוהגת בפסיקה, כפי שנסקרה לעיל ועריכת האיזונים המתחייבים מאופיים של הצווים המבוקשים, אני קובעת כדלקמן: 12. 12. אשר לצווי העיקול - אלו מסורים לסמכותו של רשם בית הדין ואין בית הדין נזקק להם. 13. 13. אשר לצו קויה טימט - שהוא במהותו צו להגבלת עיסוק - צו זה אינו ניתן כדבר שבשגרה במעמד צד אחד , אלא לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים. 14. 14. אשר לצו למתן דין וחשבון - ככל שהמדובר במסמכים שגילויים מתבקש לצורך הוכחת טובת ההנאה הכספית שהפיקו המשיבים ו/או יפיקו מן העוולות המסחריות שביצעו, לכאורה, וכנטען, כלפי המבקשת, הרי שמדובר בבקשה שמקומה לידון במסגרת התיק העיקרי. במהלך הדיון בתיק העיקרי, ולא במסגרת ההליך הזמני. 15. 15. באשר ל"מידת האחריות" המשיב 1 בהחלטות החברות סורטקס, סרוומטר, למקו ופסטנר לבטל הסכמי הייצוג הבלעדיים עם המבקשת - במצורף לתצהירו של מר אברהם טובי, מנהל המבקשת, הוצגו הסכמי הייצוג הבלעדיים שנחתמו בין החברות הנ"ל לבין הנתבעת וכן הודעות החברות על ביטול הסכמי הייצוג . (נספח 6 לבקשה) לאחר עיון מעמיק בתוכנם של הסכמי הייצוג הנ"ל ומקריאת נוסח ההודעות ששלחו אותם חברות מחו"ל למבקשת, על ביטול הסכמי הייצוג, שוכנעתי כי המבקשת לא הרימה הנטל להוכיח, לכאורה, קיומו של חשש ממשי לכך שפעולתיו של המשיב ומצגי השווא שהציג, כנטען על ידי המבקשת, בפני אותן החברות, הביאו לביטול הסכמי הייצוג, לכאורה, ועקב כך להעברת הקשר העסקי בין אותן החברות מהמבקשת למשיב 1 ו/או למשיבה 2. א. בהסכם הייצוג שנחתם בין חברת סורטקס למבקשת נאמר כי ההסכם יעמוד בתוקפו למשך שנה ממועד חתימתו (22.2.02) ויתחדש מאליו בתום כל שנה, אלא אם יחליט כל אחד מן הצדדים, בהינתן 3 חודשי הודעה מראש, לבטל את ההתקשרות. (ר' סעיף 4 להסכם) בהודעת הביטול ששלחה מנהלת המכירות מחב' סורטקס למר מוטי הראל, דירקטור מנהל במבקשת ביום 18.10.06, אומנם, נאמר כי ביטול ההסכם נעשה "בהמשך" לעזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, אולם ממילא מלשון ההסכם עולה כי חב' סורטקס לא היתה מחוייבת לחדש את הסכם הבלעדיות לשנה נוספת (כשזו תמה ממילא ביום 22.2.07), וזאת ללא קשר עם פיטוריו של המשיב 1, ואין בעצם התייחסותה של חב' סורטקס לעובדת עזיבתו של המשיב 1 את המבקשת, כדי לבסס, לכאורה, הטענה כי זו נבעה ממצגי שווא שיצר המשיב 1 אצל אותן החברות לפיהם, הוא היחיד שיכול לטפל בעניינה בישראל ומלבדו אין איש אצל המבקשת היכול לקדם את עסקיה בארץ. ב. ב. חברת סרוומטר ביטלה את הסכם הייצוג עם המבקשת ביום 27.9.06 תוך שהיא מפנה להוראות סעיף 21 להסכם הייצוג הקובע: “This contract shall be in force starting with effective date herefo and shall be automatically renewed on each anniversary therafter. To terminate his contract for any reason either party must give a written 90 day notice to the other party…” מעיון בלשון הודעת הביטול עולה כי אין בה, ולא איזכור, לעובדת פיטורי/עזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, ולפיכך גם במקרה זה לא עלה בידי להוכיח, לכאורה, כי ביטול זה נבע ממעשי/מצגי המשיב 1, ולא הוצגה,לכאורה, ולו ראשית ראייה לכך, שהמשיב 1 גרם לניצוק הקשרים העסקיים בין חברה זו למבקשת ולשם העברתה תחת "חסותו". ג. ג. חברת למקו הודיעה על ביטול הסכם הייצוג עם המבקש, וזאת בהמשך לעזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, בנמקה: “We have reason to believe that this departure will not allow you to be able to carry out you duties towards us.” ובהסתמכה על הוראת סעיף (2)I להסכם הקובע: “This agreement may be terminated pruor to the expiration of its term’ and with a written notice to the other party at least 90 days before’ for any valid legal cause and: … - if any party shall change uts organisation or methods of buisness in such way as in the opinion of the other to be able less effectively to carry out its duties…” מהאמור לעיל עולה, לכאורה, כי במידה ויבוצע שינוי ארגוני כלשהו במבקשת, באופן שיש בו כדי להשפיע על יכולתה ליתן שירותיה לחברת למקו באותה רמה וביעילות פחותה, קיימת בידי חברת למקו הזכות להודיע על ביטול ההסכם. שינוי ארגוני זה נבע מפיטורי המשיב 1, כפי העולה מהודעת הביטול, אך סבורתני כי, לכאורה, אין בעובדה זו כלשעצמה כדי לבסס, לכאורה, את הטענה שביטול זה לרבות ההנמקה לגופו היו על רקע מעשיו הנטענים של המשיב 1. ד. ד. חברת פסטנר - עיון בנוסח הודעת הביטול של חברה זו מעלה, לכאורה, את המסקנה כי הביטול כלל איננו נעוץ, לכאורה, בפיטורי/עזיבת המשיב 1 את המבקשת, אלא מעיון מחודש שערכה החברה בתנאי ההסכם, אשר הוביל אותה למסקנה כי היא מעוניינת בביטולו, ובהעדר כל ראייה אחרת/נוספת שיש בה כדי לקשור, לכאורה, בין מעשיו הנטענים של המשיב 1 לבין ביטול הסכם הייצוג בין המבקשת לחב' פסטנר, הרי שאין, לכאורה, כל בסיס לטענות המועלות כנגד המשיב 1 בעניין זה. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי כעולה ממזכר ששלח המשיב 1 למר טובי ביום 31.8.06 (נספח 16), שלוש החברות - סורטקס, סרוומטר, ופסטנר הינן חברות שהיו בקשרים עסקיים עם המשיב 1 עובר לתחילת עבודתו אצל המבקשת. מהבקשה עולה, כי עת התקבל המשיב לעבודה אצל המבקשת הוא היה בעל ידע, ניסיון וקשרים מסחריים ממשיים עם צרכנים/לקוחות וספקים בתחום עיסוקה של המבקשת, ידע וניסיון אותם רכש בקום עבודתו הקודם, וזאת - בנוסף לכישוריו האישיים והטבעיים כאיש שיווק. לפיכך, אין זה מן הנמנע, לכאורה, כי הודעות הביטול, אשר נעשו כולן בהתאם להוראות ההסכמים, נבעו , לכאורה, מעצם רצונן של אותן החברות (עימן היה המשיב 1 בקשרים עסקיים קודמים) כי המשיב 1 יהיה זה שימשיך לטפל בעסקיהן בארץ, ולא עלה בידי המבקשת לשכנעני, לכאורה, כי אך ורק על רקע תפקידו במבקשת זכה המשיב 1 לבנות לעצמו קשרי מסחר וקשרים אישיים עם מנהלי אותן חברות. 16. 16. כל אלו ועוד, מעיון בהודעות הדואר האלקטרוני ששלחה המבקשת לחברות עימן היתה בקשרי ייצוג בלעדיים בארץ (נספח 15 לבקשה) עולה כי כבר במחצית חודש 9/06 הודיעה המבקשת לאותן חברות כי המשיב 1 פוטר מעבודתו במבקשת וכי פיטוריו ייכנסו לתוקפם ביום 30.9.06 (נספח 17). מרבית ההודעות על ביטול הסכמי הייצוג נשלחו למבקשת על ידי החברות הנ"ל בין החודשים 9/06-11/06, ולפיכך, ככל שדבק במבקשת החשד כי ביטולים אלו נעשו על רקע הפרת האמון הנטענת של המשיב 1, נשאלה השאלה מדוע השתהתה בהגשת בקשתה עד ליום 5.2.07? למבקשת הפיתרונים. סבורה אני כי השיהוי בו נקטה המבקשת ללא כל הסבר, לכאורה, אף הוא מטה את הכף לכיוון המסקנה כי דין הבקשה להידחות, בפרט נוכח אופיים של הצווים המבוקשים. 17. 17. המבקשת לא הוכיחה, ולו לכאורה, מהו המקור ממנו מבקשת היא להיבנות בטענתה כי המשיבים הפרו ביחד ו/או לחוד, חובת הנאמנות כלפיה. לבית הדין לא הוצג כל חוזה/הסכם עבודה בינה לבין המשיב 1 ממנו ניתן יהיה ללמוד על היקף חובת הסודיות ו/או איסור התחרות החלות על המשיב 1 ובהן התחייב עפ"י הסכם ההעסקה. כן, לא הוצג כל הסכם התקשרות בין המבקשת למשיבה 2. 18. 18. לא הוכח, לכאורה, קיומם של סודות מסחריים -מקצועיים אליהם נחשף המשיב 1 במהלך עבודתו אצל המבקשת, בגדר סודות ברי הגנה המצדיקים את מתן הצווים. סוד מסחרי מוגדר בסעיף 5 לחוק העוולות המסחריות כדלקמן: "מידע עסקי , מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל ע"י אחרים , אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". על מנת שרשימת לקוחות תוכר כ"סוד מסחרי" עליה לעמוד בתנאים מסויימים , כפי שנקבע עוד בפרשת בן ברוך (ע"א 9046/96 בן ברוך נגד תנובה, פד"י נד (1) 625, בעמ' 634): "רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן". נטל ההוכחה כי מדובר ברשימת לקוחות העולה לכדי "סוד מסחרי" - מוטל במלואו על המעסיק, טוען הטענה ועליו להביא את מלוא הפירוט וההוכחות כבר בשלב הליך הביניים (עמד על כך כב' הנשיא בענין צ'ק פוינט). המבקשת לא טרחה ליתן פירוט כלשהו בדבר טיב ההתקשרויות עם הלקוחות בהן מדובר ומהותן, אף לא לגבי משך ההתקשרות עם כל לקוח, תדירות העיסקות שבוצעו עם כל לקוח והיקפן. זאת ועוד, שעה שאף לשיטתה של המבקשת התנאים הנקבעים על ידה לכל עסקה ועסקה שונים זה מזה, ו"נתפרים" לכל עסקה בנפרד בהתאם לצרכיו של הלקוח, עפ"י דרישותיו המיוחדות. אף מידע בדבר מחירה ותנאיה של עסקה אחת אינו רלבנטי לעסקה אחרת וממילא אין בו, לכאורה, כדי להועיל ולהוות יתרון למשיב אפילו הוא מחזיק בו, מה גם שסביר, לכאורה, כי רי הבסיס לחומרי הגלם בהם משתמשת המבקשת לצורך מתן הפתרונות הטכנולוגיים ללקוחות השונים, שעל יסודם נקבע מחיר העיסקה לכל לקוח ולקוח, הם מחירים משתנים וכי העמלה ,המוכתבת על פי רוב ע"י הספקים ובהתאם להסכמי הייצוג שחתמה המבקשת מול כל חברה/ספקית, אף היא אינה קבועה בהכרח ונתונה למו"מ המתנהל בנפרד לגבי כל עיסקת ייצוג. עוד אציין, בהקשר זה, כי אף אם המשיב 1, כנטען על ידי המבקשת, יצר קשר עם "הלקוח הבטחוני" והציע לו הצעת מחיר זולה יותר מזו של המבקשת - הרי, שלכאורה, עיסקה אחת אקראית עם לקוח זה או אחר לא הופכת את הלקוח ללקוח ממשי של המשיב 1 ו/או גם של המשיבה 2. 19. 19. עוד יובהר כי, העובדה המשיב 1 עובד מביתו עבור המשיבה 2 אין בה, לכאורה, כלשעצמה, כדי לבסס חשש או סבירות גבוהה לכך, שהללו באמצעות נהלי המשיבה 2, הם המשיבים 3-4, רוקמים מזימה שכל מטרתה להתחרות באופן בלתי הוגן במבקשת. דפוס העסקה של עובד מביתו אינו חריג כלל ועיקר כיום, ואין די בו, לכאורה, כדי להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת לשם הקבלת הצווים המבוקשים, כי פעולה זו נעשית על מנת "להסוות", כפי הנטען, את פעילותו האמיתית, לכאורה, של המשיב 1 באמצעות המשיבה 2. 20. 20. עוד יצויין כי בקשת המבקשת נובעת מן הצורך, הנטען, לתפוס נכסים ומסמכים המהווים ראיות למעשיהם הפסולים, לכאורה, של המשיבים וזאת בכוונה למצוא חומר שלא לצורך הליך התלוי ועומד אלא לצורך תביעה אותה היא מתעתדת להגיש. בסעיף 162 לבקשה מפרטת המבקשת את המסמכים שמבוקש לכנסם/לתופשם במסגרת הבקשה שהם "חומר מחשב, מחשבים, מסמכים, רשומות, מדיה מגנטית ודיגיטלית - בהם יש חשש כי מוחזקים סודות מסחריים של התובעת" יצויין כי מטרת הצווים המבוקשים (כינוס נכסים, אנטון פילר, צו מרווה) הינה לתפוס ו/או להגביל השימוש או הוצאותו של חומר ספציפי המצוי בידי מי מהמשיבים ולא חיפוש כללי של ראיות. שימוש בצווים אלו לצורך "דייג" של ראיות אינו מתיישב עם אופיים הדרקוני של הצווים הללו, ולאור נוסחה של הבקשה סבורה אני, כי בעניינו החלק הארי של הבקשה מתייחס, לכאורה, לחיפוש כללי של ראיות שאין להתירו, בוודאי לא במסגרת של מתן הצווים המבוקשים, שהינם פולשניים ויש בהם כדי לפגוע בפרטיותו של אדם, ובפרט במעמד צד אחד. 21. 21. אשר לצו המרווה - מעיון בלשון הבקשה עולה כי צו זה מבוקש על מנת למנוע ולהגביל השימוש בנכסים/בסודות המסחריים הנטענים כקניינה של המבקשת, המצויים בארץ ובחו"ל. ככל שהצו המבוקש הוא באשר לנכסים/סודות מסחריים המצויים בארץ, הרי שכבר נפסק כי בית הדין לעבודה אינו נוהג לתת "צו מרווה", אלא אם כן שוכנע, כי אין בידי מבקש הצו האפשרות להגדיר ולסמן זכות או נכס בדרך אחרת, למשל באמצעות צו עיקול זמני. מדובר בדרך כלל בנכסים המצויים מחוץ לתחום שיפוטו של בית הדין, שכדי לשמרם אין די בצו מניעה רגיל. כך הוא משהנכס או הזכות מצויים מחוץ לגבולות המדינה. במקרה זה יתקשה בית הדין ליתן צו עיקול זמני, ולפיכך יתחייב צו המטיל על המחזיק בנכס מחוייבות אישית למנוע את העלמתו. (ר' בש"א 122/99, בר"ע 211/99 ד"ר בוריס מינין נ' אוונטק בע"מ ואח', ניתן ביום 26.3.00) אשר על כן, היות ובענייננו עתרה המבקשת, גם למתן צווי עיקול זמניים, שכאמור לעיל הכרעה בעניינם מסורה לסמכותו של רשם בית הדין, הרי שצו העיקול שיוטל, ככל יוטל על נכסי המבקשת המשיבים תושג המטרה המבוקשת. ככל שהבקשה מתייחסת לנכסים המצויים בחו"ל - הרי שלא עלה בידי המבקשת להוכיח, לכאורה, כי קיימת אפשרות קרובה לוודאי שהמסמכים הנמצאים, כטענתה (וזו אף היא לו הוכחה, לכאורה), בידי המשיבים או מי מהם, יושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים הדיון במעמד שני הצדדים. חשש בלבד אינו יוצר "אפשרות קרובה לודאי", ועל כן אין בידי לקבל את הטענה כי אי מתן הסעד המבוקש יכביד באופן ממשי על בירור התובענה. (ר' א. וינוגרד, "צווי מניעה", הוצאת הלכות בע"מ, כרך א' עמ' 261-263) 22. 22. סוף דבר - מכל הטעמים כמפורט לעיל במצטבר ונוכח הראיות אשר הובאו בפני במסגרת הליך זה זה אני קובעת, איפוא, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח, לכאורה, ועל בסיס המסמכים שהוגשו על ידה במצורף לבקשה, כי אי מתן הצווים, כאמור, במעמד צד אחד, יגרום נזק חמור ובלתי הפיך למבקשת, ומשכך, דין הבקשה להידחות. צו הגבלת שימוש בנכס (צו מרווה)צווים