ערעור על החלטת ביניים

בית המשפט ציין בעניין ערעור על החלטת ביניים כי כאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי. ##הבחנה בין "החלטת-ביניים" ל"פסק-דין":## המבחן המשמש ברגיל לזיהוי החלטת-ביניים לעומת פסק-דין הוא מבחן הסופיות, לאמור: האם סיים בית-המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997); השוו למבחן בארצות-הברית, שם החלטה מוגדרת כסופית כאשר היא "ends the litigation on the merits and leaves nothing for the court to do but to execute the judgment" – ראו Catlin v. United Lauro Lines s.r.l. v. Chasser, 490 U.S. 495, 497 (1989)). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, המבקש לבחון האם ההחלטה מסיימת את הדיון "וסוגרת את תיק המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1919 (1962)). מבחן הסופיות – או בלשון אחרת: מבחן "סגירת התיק" – קל ליישום במקום שבו מדובר בפסק-דין הבא בתום ההליך המשפטי. היישום עלול להיות קשה יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון ולאחר מתן ההחלטה ההליך מוסיף להתקיים. "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט" – כך נפסק – "נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי" (עניין מנדלבליט הנ"ל, בעמ' 363). מבחן העזר הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטתו של בית המשפט, הרי זה פסק-דין (ואפשר שיוכתר "פסק-דין חלקי"); ואם לאו – ב"החלטה אחרת" עסקינן, שאין היא אלא בסיס לבירור הסעד (שם; ראו גם ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000)). ##החלטה בעלת אפיון דיוני כפול:## לאור האמור, קיימת בהחלט אפשרות כי החלטה אחת תהא בעלת אפיון דיוני כפול – מצד אחד פסק-דין ומצד אחֵר "החלטה אחרת". אלה הן החלטות "דו-פרצופיות", כלומר מנקודת מבט אחת הן סופיות ומנקודת מבט אחרת הן אינן סופיות. טלו מצב שבו מוגשת תביעה נגד שני נתבעים, ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד בקבעו כי הלה אינו נושא באחריות. החלטה זו מסיימת את הדיון לגבי נתבע זה ורואים בה, לצורך סדרי הערעור – "פסק דין חלקי" (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 758 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). לגבי הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה מדובר בפסק דין הסוגר את התיק. לעומת זאת, לגבי הנתבע האחר שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר מדובר ב"החלטה אחרת". לכן, אם חפץ התובע להשיג על ההחלטה לפטור את אחד הנתבעים, עומדת לו זכות ערעור (ראו ע"א 7271/02 עזבון מזארעה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 20.11.2002)). לעומת זאת, הנתבע שהתביעה נגדו ממשיכה נאלץ להסתפק בבקשת רשות ערעור (ראו ע"א 9144/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' צעיר (לא פורסם, 17.1.2006)). כלל זה יפה אף במקום שבו הדיון בתביעה פוצל ובית המשפט מכריע באשר לסעד מסוים מבין הסעדים שנתבעו. אף במקרה כזה ההכרעה ליתן סעד או לשלול סעד היא בגדר פסק-דין הנתון לערעור בזכות, ואין נפקא מינה שסעדים אחרים עדיין ממתינים לתורם להתברר במסגרת אותו הליך (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 599). מן האמור עולה כי במקום שבו מוגשת תביעה המבוססת על עילות אחדות, ובית המשפט דוחה את התביעה על-פי עילה אחת, מדובר בפסק-דין לגבי אותה עילה וזאת גם אם נותרו עילות אחרות שטרם הוכרעו (ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 154 (2004); זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 759). עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 327/66 גיגר נ' גיגר, פ"ד כא(1) 303 (1967): ההחלטה הנדונה היתה פסק-דין חלקי שבו הכריע בית-המשפט סופית בעילה המבוססת על פסק-הדין הזר. גבי עילה זו נגמרה מלאכתו של בית-המשפט... העובדה שבאותה תובענה ישנה עילה אחרת שטרם נדונה אינה משפיעה על סופיות הדיון בעילה שנדונה והוכרעה. אין מניעה שבתובענה אחת יינתנו על-ידי בית-המשפט יותר מפסק-דין אחד, שכל אחד מהם חותך סופית חלק ממנה... (שם, בעמ' 307). ##להלן החלטה בנושא ערעור על החלטת ביניים:## החלטה 1. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה לפיה דינה להידחות, מבלי שהיא תידון לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבה, שכן אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים נשוא הבקשה. 2. בבית משפט השלום בירושלים הוגשה כנגד המבקש תביעה לתשלום ארנונה לשנים 1998-1999 בסך 44,476 ש"ח. המבקש טען, כי דין תביעה זו להידחות על הסף, שכן מדובר בפיצול סעדים שלא ניתן לו היתר, מאחר ובהליך קודם, בת"א 18696/96, היתה המשיבה חייבת לכלול גם את התובענה הנוכחית. יצויין, כי עניינו של ההליך הקודם הנ"ל היה תביעת חוב מיסי ארנונה לשנים 1994-1995. בית משפט השלום דחה טענתו זו של המבקש והורה לו להגיש בקשת רשות להתגונן. מכאן בקשת רשות הערעור. 3. כאמור, עמדתי היא שאין מקום להתיר הגשת ערעור בשלב זה של ההליכים ויש להמתין עד למתן פסק דין סופי בטרם ראוי יהיה להביא את המחלוקת לפני ערכאת הערעור. לא ניתן לשלול את האפשרות שלאחר מתן פסק הדין, וכאשר התמונה השלמה תהיה ברורה לכל הצדדים, לא יראה עוד המבקש טעם בהעמדת הסוגיה לבחינת ערכאת הערעור, או שהתביעה נגדו תידחה מטעמים אחרים וכו'. גם לא נטען על ידי המבקש שההליך שעוד אמור להתנהל בבית המשפט השלום הוא הליך מסובך במיוחד, או שעלותו רבה במיוחד, כך שיש טעם מיוחד לסטות מההלכה המפורטת להלן ולהכריע בטענה המקדמית כבר עתה גם בערכאת הערעור. מעבר לדרוש אוסיף, כי על פני הדברים אין מקום לקבוע כי יסודה של החלטת בית המשפט בטעות בולטת. הקביעה, לפיה תביעת ארנונה בגין שנת מס מסוימת מקימה עילת תביעה עצמאית, היא קביעה שעל פניה אין מקום להתערב בה. אם כך הדבר, ממילא לא נדרשה המשיבה לבקשה להתיר לה לפצל סעדים, שכן אין מדובר בסעדים שונים בשל אותה עילה, אלא בשתי עילות נפרדות, וגם לא נוצר השתק עילה. ואולם, כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית מבלי שאקבע מסמרות בגופם של דברים. 4. מסקנתי, כי אין מקום ליתן למבקש רשות לערער עתה, שכן דרכו תהיה פתוחה לערער על החלטתו של בית המשפט במסגרת ערעור בזכות עם סיום ההליכים, מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון. העקרון המנחה הוא, ש"ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, דינים-עליון, כרך ס, 726). לפיכך, הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (שם, וכן: רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', דינים-עליון, כרך סב, 812; רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שטיין, תקדין-עליון, 2000(2), 91). ההגיון שביסוד הלכה זו חל גם במקרה דנן. רק לאחר שיתברר האם המשיבה אכן זכאית לסכום אותו היא תובעת, כולו או מקצתו, יתברר גם סופית הצורך בבחינת סוגיית ההתיישנות ע"י ערכאת הערעור. באחת הפרשות עמד כב' השופט גרוניס על המדיניות הראויה במקרים כגון דא. במסגרת החלטה ברע"א 2459/04 אלה ר. הנדסת בניין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים, תקדין-עליון, 2004(2), 1324, נדונה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה שניתנה בסיום שלבו הראשון של ההליך שהדיון בו פוצל בערכאה הדיונית. בסיום שלב זה הוחלט לדחות טענה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. בית המשפט העליון פסק בעניין זה כדלהלן: "אילו ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, הענין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת היא מובטחת או קרוב לכך. יתר על כן, יתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטייה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי יתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת". עולה מהאמור לעיל, שכאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). עמד על כך כב' השופט ד"ר ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177, כדלהלן: "ניסיון החיים מלמד ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (גם לא בערכאה הראשונה) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין. ... איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין". כאמור, אין להתעלם מהאפשרות כי התביעה כנגד המבקש תדחה בסופו של דבר מטעם זה או אחר, כך ששאלת קיומו של מעשה בית-דין לא תהיה עוד רלוונטית (במקרה דומה בו הועלתה טענה מקדמית של מעשה בית-דין, טענה שנדחתה על ידי בית משפט השלום, לא ניתנה רשות ערעור מהטעמים המפורטים לעיל: בר"ע (מחוזי-י-ם) 176/04 ב. יאיר חב' קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' נטף ואח' - לא פורסם). אין להתעלם מאפשרויות שונות אחרות לסיום ההליך, שגם הן תייתרנה את הצורך לבחון את השאלה האמורה בערכאת הערעור. אין מקום לעכב עתה את בירור התובענה בערכאה הראשונה כדי שהסוגיה הנ"ל תבחן לגופה בערכאת הערעור (ובמקרה כזה אף נראה כי עדיף היה שהבירור יעשה על ידי מותב תלתא, שכן אם תתקבל טענת המבקש המשמעות היא שהתובענה תידחה, ויתכן שהעיכוב יהיה אף משמעותי יותר). ככלל, ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות, תורם לייעול ההליך השיפוטי (הן בערכאה הדיונית והן בערכאות הערעור) ומונע סבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים (ראו, למשל, הסיטואציה שנדונה בהחלטת רשם בית המשפט העליון בע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 295). 5. לנוכח כל האמור לעיל מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות מבלי להכריע בגופן של הטענות ואף מבלי שיהיה צורך לקבל את תשובת המשיבה (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנסיבות הענין אין צו להוצאות. החלטת בינייםערעור