ערעור על דחיית התביעה מחמת התיישנות

להלן פסק דין בנושא ערעור על דחיית התביעה מחמת התיישנות:

פסק-דין

1.     זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופט חאלד כבוב) בת"א 10581/01 מיום 26.9.02, שדחה על הסף את תביעת המערער, מחמת התיישנות.

2.     הרקע:

(א)     ביום 14.7.94 נפגע המערער בעת עבודתו, כשנפל מפיגום בגובה 4 מ', שעליו עמד, ושלטענתו התמוטט.

(ב)     המערער הובהל ממקום התאונה באמבולנס לבית החולים, טופל ושוחרר עם המלצה למנוחה. לאחר התאונה היה באי כושר עבודה מלא במשך חודש ימים, ומאוחר יותר שב לעבוד בצורה מוגבלת.

(ג)     ביום 22.7.01 הגיש המערער את תביעתו בגין נזקי הגוף שנגרמו, לטענתו, בתאונה.

(ד)     המשיבות עתרו לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, שהרי חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד התאונה.

(ה)     המערער השיב שתקופת ההתיישנות לא חלפה הן לנוכח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המאריך את תקופת ההתיישנות במקום שהנזק לא התגלה במועד האירוע, הן לנוכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. לטענת המערער, המועד הרלוונטי הוא לכל המוקדם 29.9.96 עת נערכה לו בדיקת CT והתגלו בלטי דיסק.

ב"כ המערער טען גם שהמשיבות מנועות מלטעון להתיישנות מאחר שניהלו עמו מו"מ ארוך.

(ו)     להשלמת התמונה יצויין, שבעקבות גילוי בלטי דיסק, הגיש המערער בקשה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לקביעת דרגת נכות, ובחודש יוני 1997 נקבעה לו דרגת נכות ששיעורה 10%. בשנת 2000 פנה המערער לראשונה למשיבות.

3.     פסק דינו של בית משפט קמא

השופט הנכבד הסתמך על דברי המערער עצמו שטען שבתאונה נפגע קשות בגבו ונעדר חודש ימים מהעבודה, כדי לקבוע עובדתית שהנזק נוצר באותו יום, דהיינו, יום התאונה, ובאותו יום נולדה גם עילת התביעה. השופט הנכבד לא שלל את האפשרות שהמצב הוחמר עם הזמן, אך סבר שאין בדבר נפקות למועד לידתה של עילת התובענה.


4.     טיעוני הצדדים בערעור
     
לפנינו חזרו הפרקליטים המלומדים על הטענות שטענו בבית משפט קמא.

5.     דיון והכרעה

לאחר שעיינו בערעור ונספחיו וכן בסיכומי ב"כ הצדדים סבורים אנו שדין הערעור להידחות. להלן טעמינו:

(א)     המערער טוען שהנזק שבגינו הוגשה התביעה אינו הנזק שהיה בתקופת אי הכושר, אלא הנזק שהתגבש בנכות שקבע המל"ל בשנת 1997 (סע' 2, 3 להודעת הערעור). טענה זו אינה מובנת, שהרי ממה נפשך? אם עסקינן בשני נזקים שונים ובלתי קשורים, הכיצד מנסה המערער לשייך את הנזק המאוחר בזמן לזה שנגרם בתאונה, ואם עסקינן בנזק אחד שקרה ביום התאונה והחמיר לאחר מכן, אין להחמרה כל השפעה על מירוץ ההתיישנות, שהחל, כמובן, ביום אירוע הנזק, קרי, יום התאונה.

     בנקודה זו ראוי לציין, שממכתבו של ב"כ המערער מיום 16.11.00 (נספח "ח" לכתב הערעור), עולה, שהמערער נחבל בגבו פעם נוספת ביום 1.8.96; פגיעה נוספת זו תומכת במסקנה שאכן מדובר בשני נזקים נפרדים - כשהחבלה משנת 1996 לא נכללה בתביעה דלמטה, ואילו הנזק מהתאונה דנן - אינו בר תביעה בשל ההתיישנות.

(ב)     סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המתייחס למועד התגלות הנזק, אינו יכול לסייע למערער, שהרי על-פניו, הנזק התגלה ביום התאונה: המערער הובהל לבית חולים עקב חבלות אחדות ובעיקר חבלה בגבו. הוא היה בתקופת אי כושר ולאחר מכן הייתה ירידה בתפקודיות שלו (סעיף 16 לנספח "ח" לערעור). מטרת סעיף 89(2) סיפה לפקודת הנזיקין היא לסייע לתובע שנזקו לא התגלה באופן מיידי, אלא בשלב מאוחר. במקרה דנן, הפגיעה בגב התגלתה מייד, והמערער יכול היה להגיש תביעתו סמוך לאחר התאונה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984)). בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122 (1983) פסק בית המשפט העליון, שסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין קובע כי היום שבו נולדה עילת התובענה, במקרה שהנזק לא נתגלה ביום שאירע, הוא היום שבו נתגלה הנזק, כך שתקופת ההתיישנות תהיה שבע שנים מיום גילוי הנזק. עוד נקבע, כי המלים: "אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק", שבסיפא של סעיף 89(2) עוסקות רק במקרה שבו "לא נתגלה הנזק ביום שאירע". צירוף מילים זה אינו בא להאריך את המועד של שבע שנות התיישנות שנמנות מיום שבו נתגלה הנזק, אלא לקבוע מועד סופי, שעד אליו אפשר להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. "נתגלה" אין פירושו "נתגבש", אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-פגיעה, אפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל אפוא בין אירוע הנזק לבין היקפו. הלכה זו חלה בענייננו, שבו, נזקו של המערער התגלה במועד הפגיעה.

(ג)     גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע למערער. סעיף 8 קובע את "כלל הגילוי" האומר שאם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כלל הגילוי בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר, ואף-על-פי-כן לא גילה בעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו. תובע כזה לא ויתר על זכויותיו, שהרי לא היה מודע להן, ואף לא גרם לנתבע להסתמך על מעשיו. לכן תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתו רק מיום שגילה, או שהיה יכול לגלות, את העובדות המהוות את עילת התובענה. כלל הגילוי מגדיר את נושאי הגילוי לפי הנוסחה "העובדות המהוות את עילת התובענה". על אילו עובדות מתפרס כלל הגילוי? על כך אפשר להשיב כי כאשר עילת התובענה היא נזק, מתפרס הכלל על הרכיבים האלה: המעשה, או המחדל, והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; הנזק שנגרם, והקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 855 (2004) והאסמכתאות המופיעות שם). לית מאן דפליג שעילת התובענה נודעה למערער כשנפצע, ובהקשר זה נפסק כי "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 165/83 הנ"ל). די בכך כדי לקבוע שסעיף 8 אינו חל בענייננו.

5.     סוף דבר

     לפיכך אנו דוחים את הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיב וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

הערבות הבנקאית תועבר לב"כ המשיבות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון