ערובה לתשלום הוצאות

הטלת ערובה לתשלום הוצאות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בסוגיית הערובה, באים לאזן בין זכויותיהם של שני הצדדים. מצד אחד, זכות הגישה לערכאות של התובע ומצד שני, זכותו של הנתבע שלא להיות מוטרד בתביעות סרק או לסבול נזק כלכלי אם התביעה נגדו תידחה, אך הוא לא יוכל לגבות חזרה הוצאותיו. להגנת הנתבע עומדים שני רכיבים: הרכיב הראשון, מניעת תביעות סרק. יודגש, כי המבחן אינו סיכויי ההצלחה של התביעה, אלא מניעת תביעות סרק, כאלה שכבר בשלב הראשוני נחזות להיות בעלות סיכוי קלוש. זהו מבחן מצמצם אשר במערך האיזונים ניתן משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות. הרכיב השני הינו הבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע למפרע. לאספקט זה שני פנים. האחד, נובע מהרכיב הראשון, דהיינו כאשר סיכויי התביעה קלושים לכאורה, יש הצדקה להבטיח זכותו של הנתבע להחזר הוצאותיו. בנסיבות אלה, יש משקל לאיתנותו הכלכלית של התובע וליכולתו לשלם הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו להלן החלטה בנושא ערובה לתשלום הוצאות: החלטה 1. בפניי בקשה לחייב את המשיב/התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים/הנתבעים וזאת לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). טענות המבקשים 2. התובע לא ציין את כתובת מגוריו. לטענת המבקשים, הוא עזב את הארץ ומתגורר דרך קבע בארה"ב. לתובע אין נכסים הנמצאים בישראל, מהם יוכלו הנתבעים להפרע. 3. התביעה חסרת סיכויים. המבקש/הנתבע שימש כעורך דינה של הנתבעת וההסכם של התובע נכרת עם הנתבעת בלבד. כמו כן טענות התובע כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם כלפיו בכך שלא הוציאו המחאה בנקאית לפקודת חברת "מינק" ולא המציאו את ההמחאה הבנקאית לידיו, נסתרת במסמכים המלמדים כי הנתבעת הוציאה את ההמחאה הבנקאית, מסרה אותה לידי התובע והוא אף חתם על קבלתה. תגובת המשיב 4. המשיב מציין כי הוא אכן מתגורר בארה"ב ואף ציין את כתובתו. לטענתו, עצם היותו תושב חוץ איננו מהווה עילה לחייבו בהפקדת ערובה. 5. סיכויי התביעה גבוהים. דירתו נלקחה ממנו תוך שימוש ביפויי כוח בניגוד להסכם שמכוחו ניתן, זאת על אף שלא קיבל שום הלוואה. המשיב בעל אמצעים. הראיה לכך, שהפקיד כבר 25,000 ₪ בהתאם להוראות בית המשפט בבקשתו למתן צו עיקול. 6. התובע זכאי ליומו בבית המשפט מבלי שיחוייב להפקיד סכום כסף נוסף. דיון ומסקנות 7. תקנה 519(א) לתקנות, קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע." מלשון התקנה עולה, כי הטלת ערובה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בסוגיית הערובה, באים לאזן בין זכויותיהם של שני הצדדים. מצד אחד, זכות הגישה לערכאות של התובע ומצד שני, זכותו של הנתבע שלא להיות מוטרד בתביעות סרק או לסבול נזק כלכלי אם התביעה נגדו תידחה, אך הוא לא יוכל לגבות חזרה הוצאותיו. "הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). יש הסוברים, כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629). זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) 26). יחד עם זאת, הוסמך בית המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846)". (רע"א 2146/04, מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח(5) 865, עמ' 867-868). להגנת הנתבע עומדים שני רכיבים: הרכיב הראשון, מניעת תביעות סרק. יודגש, כי המבחן אינו סיכויי ההצלחה של התביעה, אלא מניעת תביעות סרק, כאלה שכבר בשלב הראשוני נחזות להיות בעלות סיכוי קלוש. זהו מבחן מצמצם אשר במערך האיזונים ניתן משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות. הרכיב השני הינו הבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע למפרע. לאספקט זה שני פנים. האחד, נובע מהרכיב הראשון, דהיינו כאשר סיכויי התביעה קלושים לכאורה, יש הצדקה להבטיח זכותו של הנתבע להחזר הוצאותיו. בנסיבות אלה, יש משקל לאיתנותו הכלכלית של התובע וליכולתו לשלם הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו. אולם כאמור בעניין באסל לעיל, זכות הגישה לערכאות אינה נחלתם של בעלי היכולת בלבד (ראו גם, רע"א 2146/04 לעיל) ועל כן, ישקול ביהמ"ש את חובת ההפקדה בהתאם לנסיבות המקרה לגופו. אולם קיים פן נוסף, שאינו בהכרח נובע מיכולתו הכלכלית של התובע, אלא מהיכולת לגבות ממנו הוצאות שיוטלו עליו. בקבוצה זו מצויים תובעים אשר מקום מגוריהם בחוץ לארץ. כך נקבע, כי: "על פי הפסיקה, היותו של התובע תושב חוץ שגביית הוצאות ממנו אם תפסקנה כנגדו תהיה בלתי אפשרית או קשה, מהווה טעם מוצדק לחייב בהפקדת ערובה. אמנם אין זה השיקול היחיד ובית המשפט ישקול בכל מקרה לפי נסיבותיו אם ראוי להורות על הפקדת ערובה ואם כן איזה סוג ערובה ומה גובהה". (רע"א 6787/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 825). המבחן המקובל לקיומו של אותו קושי לגבות הוצאות משפט, הינו קיומם של נכסים או כספים של התובע הנמצאים בארץ, מהם ניתן יהיה להיפרע. "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם))". (רע"א 2146/04 לעיל). 8. התובע/המשיב לא ציין את כתובתו בכתב התביעה, אולם בסופו של דבר אין חולק כי הוא מתגורר בארה"ב. התובע לא צירף לתגובתו תצהיר ולא הצביע על יכולת כלכלית בארץ או בחו"ל. אין מקום לקבוע בשלב זה כי התביעה חסרת בסיס. לכאורה, התביעה נגד נתבע מס' 2, שההסכם לא נכרת עמו אלא עם נתבעת מס' 1, אינה מוצקה. 9. לפיכך, הנני מורה כי על התובע להפקיד בקופת ביהמ"ש סך 50,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד נושאת ריבית כחוק, להבטחת הוצאות הנתבעים.ערובה