להלן פסק דין בנושא עיכוב הליכי הוצאה לפועל בערעור: החלטה לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1075-07 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' ברוש ביום 22.7.2010 בו נדחה ערעור המבקשים על פסיקתא שניתנה על ידי כבוד הרשם ד' גלדשטיין ביום 30.6.3006 לפיה חויבו בתשלום סך של 341,492 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וזאת עד להכרעה בערעור. כן מתבקש עיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו על ידי המשיבות לביצוע פסק הדין האמור. 1. ביום 24.9.2003 חויבו המבקשים בתשלום סך של 143,373 ש"ח, וזאת לפי החלטתה של כבוד השופטת ו' אלשיך במסגרת הליך כינוס נכסים של המשיבה 1 (פש"ר 154/97). המבקשים שילמו סך זה ביום 5.11.2003. המשיבה 1 הגישה ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי לדחות בקשתה להבהרת החלטה שעניינה הפרשי הצמדה וריבית. ביום 12.1.2006 הורתה כבוד השופטת ש' דותן, שדנה בערעור זה, על החזרת הדיון לרשם בשאלת הפרשי ההצמדה והריבית וזאת לנוכח חלוף הזמן ממועד ההחלטה ועד למועד בו בוצע התשלום בפועל. ביום 3.4.2006 הגישה המשיבה 1 את תחשיביה באשר להפרשי ההצמדה והריבית שלטענתה היה על המבקשים לשלם, וביום 29.4.2006 הורה הרשם גלדשטיין למבקשים להגיש תגובתם לתחשיבים אלו תוך 20 יום. המבקשים לא הגישו תגובה כאמור, וביום 30.6.2006 ניתנה החלטת הרשם גלדשטיין שחייבה את המבקשים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על פי החישובים שהגישה המשיבה 1. 2. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו. במהלך הדיון שהתקיים לפני כבוד השופטת ש' ברוש, הורתה היא על הגשת סיכומים על ידי הצדדים לעניין פרשנות החלטתה של השופטת דותן מיום 12.1.2006 ולעניין התאמת החלטת הרשם גלדשטיין להחלטה זו, וזאת מאחר שזו "נקודת המחלוקת" בין הצדדים, כהגדרתה. הצדדים הגישו סיכומים בהתאם להחלטה האמורה של כבוד השופטת ברוש, וביום 22.7.2010 ניתן פסק הדין. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי הוא דוחה את הערעור שלא מהטעמים שהעלו הצדדים בסיכומיהם. נקבע כי ההחלטה שניתנה על ידי הרשם גלדשטיין הינה פסיקתא ודי בכך כדי לדחות את הערעור. יחד עם זאת, דן בית המשפט המחוזי בפסיקתא כאילו הייתה ההחלטה שעל פיה ניתנה הפסיקתא וקבע כי מאחר שהמבקשים לא הגישו תגובה לתחשיבי המשיבה 1 בהתאם להחלטת הרשם, הרי שבמועד מתן הפסיקתא היו לפני הרשם אך תחשיבי המשיבה 1. לפיכך קבע כי לא נפל פגם בהחלטת הרשם. 3. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וביום 19.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה א' קובו) את הבקשה. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי המדובר בחיוב כספי וקבע כי המבקשים לא הוכיחו כי המשיבות מצויות במצב כלכלי קשה או נתונות בחובות שאין בידן לפרוע. כן נקבע כי המשיבות הראו כי יש בידן נכסים ומקורות הכנסה אשר עשויים לסייע להן לפרוע את חובן כלפי המבקשים, היה וערעורם על פסק הדין יתקבל. יחד עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי על הטלת עיקול זמני על נכס מקרקעין המצוי בבעלות המשיבה 2. 4. ביום 10.8.2010 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 26.8.2010 הגישו את הבקשה שלפניי. 5. במסגרת הערעור, טוענים המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי צריך היה להיות מבוסס על הכרעה בפלוגתא המוסכמת שהוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי ושבה עסקו טיעוני הצדדים על פי צו הסיכומים שהוציא תחת ידו. המבקשים טוענים כי נוכח קביעתה של פלוגתא מוסכמת זו, לא יכול היה בית המשפט המחוזי לבסס את פסק דינו על נימוקים אחרים כפי שעשה. כמו כן, עומדים המבקשים על טענותיהם באשר לאופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית בהחלטת הרשם, וטוענים כי זו עומדת בניגוד להחלטת השופטת דותן מיום 12.1.2006, בניגוד להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 ובניגוד להודיות מפורשות של המשיבות באשר לשיעורי הריבית וההצמדה. לטענת המבקשים, את חישובי הפרשי ההצמדה והריבית היה צריך לעשות מיום מתן החלטתה של השופטת דותן, ולא מיום מתן צו הכינוס, כפי שנעשה. כן נטען כי אופן חישוב הפרשי הריבית וההצמדה צריך היה להיות שונה, וכי לא היה מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שלאחר מועד תשלום הסכום שבו חויבו המבקשים. 6. במסגרת בקשתם, טוענים המבקשים כי הסכום הכולל שעליהם לשלם בהתאם לפסיקתא שניתנה על ידי הרשם גלדשטיין עומד על 600 אלף ש"ח. המבקשים טוענים כי ככל שיתקבל ערעורם יעמדו הם בפני שוקת שבורה, שכן המשיבות הינן חברות שאינן פעילות משנת 1996 ומאחר שאין למשיבות נכסים בני מימוש. כן עומדים המבקשים על כך שהמבקש 1 הינו מוסד בנקאי מבוסס, ומשכך אין חשש כי לא ישלם את הסכום אותו חויב לשלם אף בעתיד, ככל שיידחה ערעורו. באשר לנכס שבית המשפט המחוזי הורה על עיקולו, מציינים המבקשים כי על הנכס שעבוד לטובת בנק משכן כבטוחה לחוב בסך של 1,350,000 ש"ח וכן שעבוד להבטחת חוב נוסף. כן נטען כי זכויות המשיבה 2 בנכס מסתכמות בהערת אזהרה הרשומה על שמה. כן עומדים המבקשים על הירידה בערך הנכס, ככל שימומש באופן מהיר אם יתקבל ערעורם והמשיבות יצרכו להשיב את הסך אותו ישלמו להן. המבקשים מוסיפים ומציינים כי נקבע במספר החלטות כי מנהל המשיבה 2 ובעל השליטה בה עסק בהברחת נכסים וכי הדבר מקים סיכון ממשי כי יבריח את הנכס. לטענתם, הדבר מעמיד אף הוא חשש ממשי ליכולת הפירעון של המשיבות. משכך, טוענים המבקשים כי עיקול על הנכס אינו מאיין את החשש כי יעמדו לפני שוקת שבורה, וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בנוסף, עומדים המבקשים על טענותיהם בערעור, וטוענים כי הסיכויים שערעורם יתקבל טובים. 7. לאחר עיון בבקשה ובערעור, סבורני כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין [תקנות 466 עד 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. במסגרת בחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, יבחן בית המשפט האם סיכויי הערעור טובים והאם מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו של המבקש [ראו: ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (לא פורסם, 26.4.2010), פסקה 16 להחלטתי והאסמכתאות הנזכרות שם]. כאשר מדובר בעיכוב ביצוע חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם קיים חשש ממשי שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009); עע"ם 126310 ארבל חבר מועצת כפר תבור נ' דולה ראש מועצת כפר תבור (לא פורסם, 17.2.2010); רע"א 2084/10 עזבון המנוחה שרה אליהו נ' קופת חולים לאומית (לא פורסם, 25.5.2010), פסקה 4 להחלטתה של כבוד השופטת א' חיות]. טענה בדבר חוסר יכולת כלכלית של הזוכה על פי פסק הדין להשיב את אשר זכה בו, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת [ראו למשל: ע"א 8181/06 הכשרת הישוב נ' עיזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (לא פורסם, 13.11.2006) פסקה ז' להחלטתו של כבוד השופט א' רובינשטיין והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.2009), פסקה 4 להחלטתה של כבוד השופטת א' חיות והאסמכתאות הנזכרות שם]. אף מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, סבורני כי אין מקום לקבל את הבקשה. המבקשים אמנם טוענים כי המשיבות מצויות בקשיים כלכליים, וכי הדבר מלמד כי לא יהא להם מאין להיפרע היה וערעורם יתקבל, אך הם אינם תומכים טענתם זו בתשתית עובדתית מספקת. העובדה כי למשיבה 2 נושים נוספים, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חוסר יכולתה להשיב למבקשים את סכום הזכייה ככל שיזכו בערעורם. 8. סיכומם של דברים: הבקשה נדחית. למען הסר ספק, החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 19.8.2010 לפיו יוטל עיקול זמני על נכס המקרקעין שבבעלות המשיבה 2 בהרצליה תיוותר על כנה עד להכרעה בערעור. עיכוב הליכיםערעורהוצאה לפועל