על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, משהודה נתבע בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.

הלכה פסוקה היא שההודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות אמורה להיות מפורשת, מלאה, ומתייחסת לכל העובדות הנוגעות לזכות

להלן פסק דין בנושא סעיף 9 לחוק ההתיישנות:

פסק דין

השופט י' שפירא:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ע' כהן) בת.א. 11719/02 שניתן ביום 11.1.09 אשר קיבל את התביעה הן בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, והן בדחיית טענת ההתיישנות, וקצב את נזקיו של התובע-הנפגע, משיב 1 דכאן (להלן: "הנפגע").

תיאור התאונה
1.     במהלך עבודתו של הנפגע אצל מעבידו משיב 2 (להלן: "המעביד"), נדרש הנפגע להעלות ולהוריד מהמשאית שהיתה בחזקת ובבעלות המעביד, עגלות מתכת להובלת ביצים באמצעות משטח הרמה המותקן בחלקה האחורי של המשאית. הנפגע תיאר את התאונה נשוא הערעור בתצהיר עדות הראשית, כדלקמן:

"בתאריך 28.7.92, הובלתי את העגלה, שאני מעריך את משקלה כ-50 ק"ג, לקצה משטח ההרמה. במהלך הורדת משטח ההרמה, החליקה העגלה מעבר לקצה משטח ההרמה, ובמקום להיעצר שם, נפלה על כף ידי הימנית ומחצה אותה בין העגלה לבין דופן המשאית. כתוצאה מכובד המשקל, נפלתי ממשטח ההרמה" (שם סעיף 4).
     ובהמשך:
"למיטב ידיעתי, מותקנים, בדרך כלל, בבסיסן של העגלות, מוטות נמוכים. תפקידם של המוטות לעצור את העגלה במקרה של החלקת גלגליה מעבר לקצה משטח ההרמה, ולמנוע נפילת העגלה ממשטח ההרמה. אולם, במהלך ההורדה החליקה העגלה, כפי שתואר לעיל, בשל העובדה שלא היו מוטות"(שם, סעיף 5).

כן הוסיף בתצהיר משלים כי משטח ההרמה, שהיה מותקן בחלקה האחורי של המשאית, הופעל באמצעות הכח המכני של המשאית, כשמנוע הרכב פועל, ופעולת ההורדה התבצעה באמצעות שלט שמחובר בכבל חשמלי למשאית (שם, סעיף 3).
בעדותו סיפר הנפגע כי הרמפה החלה להתנדנד ואיבדה את היציבות רק אחרי שהוא התחיל להוריד את הרמפה (פרו', 6), וכן הוסיף כי ידו נמחצה בין העגלה ובין הסורגים של המשאית ולאחר מכן העגלה נפלה מהרמפה והוא אחריה (פרו', 8). לעומת זאת, הכחיש הנפגע כי העגלה נפלה עליו לפני שהוא הגיע לרמפה ולפני שהחל להוריד אותה וטען כי הוא לא הרגיש שהעגלה עקומה עד שהחל להוריד אותה (פרו',24) והוא לא ראה שחסר מוט בעגלה, הוא הניח בדיעבד כי העגלה נפלה. המעביד העיד כי כאשר חסר אחד המוטות, העגלה איננה יציבה.
כן יצויין כי בזמן אירוע התאונה ישב המעביד בתא הנהג של המשאית, והוא ניגש אל הנפגע לאחר ששמע אותו צועק.

אירועים לאחר קרות התאונה
2.     אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע אכן התרחש ביום 28.7.92, וכי ביום 29.8.95 הוגשה התביעה הראשונה כנגד המעביד בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ונגד משיבים 2,3 בעילה נזיקית.

ביום 6.5.96, נמחקה התביעה הראשונה לגבי המערערות (להלן: "המערערת") וביום 22.12.98 נמחקה מחוסר מעש כנגד משיבים 2,3. (להלן: "התביעה הראשונה").

ביום 17.11.02 הוגשה התביעה השניה (נשוא ערעור זה) נגד המשיבים בעילה על פי פקודת הנזיקין. (להלן: "התביעה השנייה").
ביום 5.12.04, תוקן כתב התביעה בתביעה השנייה באופן שהמערערת צורפה כנתבעת בעילה על פי חוק הפלת"ד.

פסק הדין בבית משפט קמא
3.     בית המשפט קמא בחן את גירסאות הנפגע לגבי אירוע התאונה לעומת גירסת המעביד, וציין כי הגרסאות השונות של הנפגע, כמו גם עדות המעביד "מקשים לקבוע ממצאים ביחס לנסיבות אירוע התאונה" (שם, 5). כן ציין בית המשפט כדלקמן:

"אלא שמחקירתו הנגדית של החוקר עלה כי החקירה לא נתנה תמונה מלאה של אירוע התאונה. למרות החקירה שערך, החוקר חאג' קאסם לא ידע באיזה שלב של הפריקה אירעה התאונה. הוא לא ידע כיצד מורידים את העגלות מהמשאית (עמוד 87 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט הוא השיב כי הוא אינו יכול לתאר את השתלשלות הדברים ואת קרות התאונה על סמך מה שאמר לו התובע (עמוד 87 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, כאשר החקירה מציגה תמונה חלקית בלבד, אין לייחס משקל רב לדברים שאמר התובע, וצוטטו לעיל, מה גם שתמליל שהגיש החוקר לא שיקף את מהלך השיחה כולה, שכן, כפי שאמר החוקר: "הרבה דברים שהוא אמר לא תמללתי כי לא הבנתי במדויק (עמוד 88 לפרוטוקול)". (שם, פסקה 13).
ובהמשך:
"הנתבע לא היה עד לתאונה ולכן אין משקל לעדותו כיצד אירעה התאונה. למרות הספקות אשר אליהם התייחסתי, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה התאונה אירעה במהלך הירידה עם הרמפה. גרסתו העקבית של התובע בנקודה זו, גם כאשר הגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, גרסה אשר לא נסתרה בדברים שהוא אמר לחוקרים, נראית לי המסתברת ביותר. גרסה זו נתמכת בדברים שנכתבו בהודעת הנתבע נ/16". (שם, פסקאות 16,15).

בית המשפט קמא נתן משקל לדברי הנפגע לכך שהוא שם דגש על כך שהעובדה שהעגלה נפלה עקב העדר מוטות, אינה שוללת את הקשר הסיבתי בין ירידת הרמפה ובין נפילת העגלה, אלא מהווה סיבה נוספת ומצטברת לנפילת העגלה, והחיל את חזקת "ניצול הכוח המיכני" שחלה גם במצב בו מקור הכח המיכני שנוצל היה במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב (רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721 (1998)), ומכאן קביעת בית המשפט כי מדובר בתאונת דרכים, לפי חוק הפלת"ד.
4.     מכאן לשאלה מהותית נוספת בה דן בית משפט קמא, האם התביעה השניה התיישנה אם לאו. להלן נתייחס לסדר האירועים, כמפורט לעיל, וכן לעובדה שלאחר תיקון כתב התביעה, הנפגע לא הגיש כתב הגנה מתוקן, ולא טען כי העילה הינה לפי חוק הפלת"ד, ככל שהיא נטענת נגדו, ולטענת משיב 2 טען כי אין יריבות בינו לבין הנפגע בעילה זו. המערערת טענה כי התביעה התיישנה. נשוב תחילה לקביעות בית המשפט קמא.
על מנת להכריע בסוגיה זו, הציב לעצמו בית המשפט קמא את השאלות הבאות:

"א. מה מעמדו של התובע ביחס לרכב. האם הוא "המשתמש" ברכב, או שמא רק עשה בו שימוש.
ב. האם יש לתובע עילה כנגד הנתבע 1 על פי חוק הפיצויים.
ג. האם תביעת התובע נגד הנתבעים 3 ו-4 היא מכוח סעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970 או מכוח סעיף 3(א)(2) לפקודה.
ד. כיצד משליך סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי על חבות הנתביעם 3 ו-4 במקרה שייקבע שמוטלת על הנתבע 1 חבות לפי חוק הפיצויים". (שם, פסקה 29).
בית משפט קמא התייחס לטענת ההתיישנות של המעביד שנטענה בכתב ההגנה המקורי, והצטרפותו בסוגיה זו לאחר מכן לטענת הנפגע, תוך הפנייה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הדן בהודאה בקיום זכות, וקבע כי המעביד הודה בחבותו לפי חוק הפלת"ד ולכן לא התיישנה נגדו העילה לפי החוק.
5.     בית משפט קמא בחן אף את הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח") והפנה לסעיפים 19, 20, 23, באשר המערערת טענה כי אין בסעיף 19 לפקודה כדי "להחיות את התביעה אם זו התיישנה, אולם דחה את הטענה באשר ראה בה הוראת חוק מיוחדת הגוברת על טענת ההתיישנות, תוך שציין כי המערערת ידעה על הגשת התביעה בעילה לפי חוק הפלת"ד במועד בו הוגשה".
בית המשפט אף הסתמך על הוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), הקובע כי כאשר מדובר בביטוח אחריות, או אז התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבטח, וקבע כי במקרה דנן מדובר בביטוח אחריות, תוך הפניה לסעיף 73 לחוק חוזה ביטוח (ראו להלן בפרק הדיון).
6.     בסופו של יום קבע בית המשפט קמא:
"הנתבע לא שלח, אמנם, הודעה לצד שלישי כנגד המבטחת, אולם לפי הפסיקה אשר אליה הפניתי, הוא יכול היה לעשות כן תוך שלוש שנים מהיום בו חודשה התביעה נגדו, ולכן לא התיישנה תביעתו כלפי המבטחת במועד בו הוגשה התביעה נגד המבטחת.
אציין כי ב"כ הצדדים לא התיחסו לשאלה האם במועד בו תוקן כתב התביעה התיישנה עילת התביעה כנגד הנתבע על פי חוק הפיצויים ומה ההשלכה שיש להודאת המבוטח על חבות הנתבעת, ולפיכך לא אתייחס לשאלות אלה.
אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפיה תביעתו כנגד הנתבעות 3 ו-4 לא התיישנה. לאור מסקנתי זו אתייחס להלן ליתר הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים 3 ו-4". (שם, פסקה 48).
כן קבע בית משפט קמא כי הסברו של המעביד לפיו הפסקת התובענה הראשונה של הנפגע נעשתה בהמלצת בית המשפט ומחוסר ברירה מבחינתו, היא שגרמה לו לדבוק בטענה כי מדובר בנסיבות שאינן יוצרות עילה לפי חוק הפלת"ד, דבר המצדיק ליתן לו רשות לחזור בו מהודאתו - בהסתמכו על הפסיקה (רע"א 8066/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(ד), 523; רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, פ"ד נט(3) 541).

טיעוני המערערת
7.     בימ"ש קמא האריך את תקופת ההתיישנות למעלה מ-4 שנים בניגוד לחוק ההתיישנות, בניגוד לחוק חוזה ביטוח, ותוך שהוא פורש למשיב "רשת בטחון" מפני טענת התיישנות על בסיס האפשרות התיאורטית שהיתה למבוטח באותו מועד, דהיינו האפשרות להגיש תביעת שיפוי, ונמנע מליתן משקל לעובדה שלמעשה המבוטח לא הגיש תביעת שיפוי, ולפיכך אין הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות.
לא התקיימו תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קביעת בית משפט קמא לפיה הצטרפות המעביד לתגובת המשיב לבקשת הדחייה מחמת התיישנות אינה מהווה הודאה בזכותו ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות ואין בה כדי לחייבה, בטעות יסודה.
המעביד לא ראה את התאונה, כפי שנפסק, לפיכך לא ניתן לייחס לו הודאה מפורשת בכל העובדות המקיימות את הזכות כנדרש בפסיקה.
הקביעה כי אירוע מהווה "תאונת דרכים" היא מסקנה משפטית - בפרט בתביעה בה נטען לנפילה מרכב חונה - הנסמכת על עובדות, ולפיכך מקום בו מוסכם כי המעביד לא ראה את התאונה לא ניתן לייחס לו הודאה בהיותה תאונת דרכים, במיוחד נוכח העובדה שטען ל"תאונת דרכים" על מנת לחייב אחר ולא על מנת לחייבו הוא. (ת"א 29078/03 ד"ר פולאק מרים נ' הועדה לתכנון ובניה גבעתיים ואח'. תק- של 2004(2); ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, תק-על 95(2) 243). הכרחי שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, ועליו להודות גם בקיום הזכות. (ת"א 5025/97 מגדי גואד אלשוויקי (קטין) נ' יזיד דבסאן וציון חברה לביטוח בע"מ; ע"א 2125/00 תק-על 2005(4), 1439, עמ' 1442).
סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח מתייחס למבוטח בלבד, ולכן לא היה מקום להאריך באמצעותו את תקופת ההתיישנות של תביעת המשיב כנגד המבטח. אין לעובדה כי במועד הגשת התביעה בעילת פלת"ד המעביד - המבוטח יכול היה להגיש תביעת שיפוי, שלא הוגשה, כל רלבנטיות למשיב.

כמו כן, סעיף 70 מתייחס לתביעת "תגמולי ביטוח" וחל רק על תביעת מבוטח ולא על תביעת צד ג'. הניסיון להאריך באמצעותו את תקופת ההתיישנות של צד ג' נדחה בפסיקה ונקבע כי לצד ג' עומדות 7 שנים מיום האירוע להגשת תביעתו וסעיף 70 לחוק האריך רק את תקופת ההתיישנות של המבוטח הקבועה בסעיף 31 לחוק - להגשת תביעת שיפוי כנגד מבטחו. (דנ"א 5916/02 "משמר - חברה לשמירה נ' המגן חברה לביטוח, (אתר נבו) (18.9.02) (להלן: "פרשת משמר"). מסקנת המערערת הינה כי סעיף 70 מתייחס אפוא לביטוח אחריות.
לפיכך, לשיטתה, ביטוח חובה על פי הפקודה - בהעדר אשם ובחבות מוחלטת אינו ביטוח אחריות, ומכאן שקביעת בית המשפט קמא בטעות יסודה (בר"ע (חיפה) 1753/02 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' יוסי ג'נח, תק-מח 2003(1), 1806.

8.     המערערת טוענת לעניין ביטוח "תאונות אישיות" - ביטוח חובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי - שבשניהם כשמדובר בחבות מוחלטת "הכיסוי הביטוחי "הולך" עם האדם הנפגע" תמיד ובאופן מוחלט, ללא כל קשר לאחריות.
כן טוענת המערערת כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי המערערת לא התייחסה לטענה כי במועד בו תוקן כתב התביעה התיישנה עילת התביעה כנגד המעביד על פי חוק הפלת"ד ולהשלכה שיש להודאת המבוטח על חבות המערער. המערערת, לטענתה, התייחסה לכך בסיכומיה לפלוגתאות אלה.
כן סבורה המערערת כי סעיף 19 לפקודת הביטוח אינו מהווה הוראה מיוחדת הגוברת על טענת ההתיישנות, עד כי יש בו כדי להחיות תביעה שהתיישנה. ניתן להעדיף הוראת חוק אחת על אחרת כאשר שתיהן מתייחסות לאותו ענין, לפיכך גם אם סעיף 19 מהווה הוראה מיוחדת לענין ביטוח חובה, אין בכך כדי לייתר את הוראות חוק ההתיישנות. הוראת חוק הגוברת על חוק ההתיישנות היא רק הוראה המתייחסת לתקופת התיישנות אחרת, למשל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח המקצר את תקופת ההתיישנות של מבוטח נגד מבטחו ל-3 שנים.

לעניין פירוש הוראות חוק בהרמוניה חקיקתית ופרשנית, מפנה המערערת לע"ע (ארצי) 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' אורית גורן, (אתר נבו) (20.11.07) (להלן: "פרשת הום סנטר"):

9.     כמו כן סעיף 19 ממילא לא חל על פי לשונו שהרי נקבע מפורשות כי תנאי לתחולתו הוא שמדובר ב"חבות מכוסה על ידי ביטוח", ובענייננו משתדחה התביעה בשל התיישנות הרי הוכח כי אין חבות המכוסה ע"י ביטוח.

כמו כן טוענת המערערת כי אין הסבר לשינוי בעמדה כי התאונה אינה בגדר תאונת דרכים, והודאת המשיב מחייבת. המשיב לא הגיש בקשה בצירוף תצהיר לחזור בו מהודאתו על יסוד טעות, ובסיכומיו טען לאילוץ של בית המשפט. בנוסף טוענת המערערת כי אין קשר סיבתי עובדתי בין השימוש לבין התאונה ולא השימוש במעלון הוא שגרם לה, אלא חוסר במוטות, ואף מטעם זה אין מדובר בתאונת דרכים. (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(ד), 661, 671). הרכב שימש זירה בלבד. המשיב עצמו לא טען לקיום קשר סיבתי בין ניצול הכח המכני לבין התאונה אלא עקב החלקת העגלה בשל כשל בבסיסה, העדר מוטות שהם שגרמו לתאונה ולא השימוש במעלון.
(לענין הקשר הסיבתי המערערת מפנה אף לרע"א 9147/05 כלל נ' אורי צעיר, תק-על 2007 (3), 2913).

טיעוני הנפגע
10.     בכתב ההגנה שהגיש המבוטח לבית המשפט קמא הודה המבוטח בקיום זכות הנפגע לפי חוק הפלת"ד. המבוטח הודה כי הוא היה הנוהג ברכב בעת התאונה וכן הודה בסעיף 5 לכתב הגנתו כדלקמן: "התובע נפגע עת היה על המשאית ולכן מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד."
ההודאה הנ"ל נתנה בתוך תקופת ההתיישנות.
על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, משהודה נתבע בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.
נוכח הודאת המבוטח, בטרם התיישנה התביעה כנגדו, כי למשיב 1 עילת תביעה נגדו, בעילה לפי חוק הפלת"ד, מתחיל מרוץ ההתיישנות כנגדו מיום ההודעה, לפיכך בדין נקבע בפסק הדין כי ביום צירוף המבטחת לא התיישנה התביעה כנגד המבוטח.

11.     סעיף 19 לחוק הפלת"ד קובע את זכותו של הנפגע להיפרע מהמבטחת, שידעה על הגשת התביעה כנגד המבוטח. בדין נקבע כי התקיימו התנאים לתחולת סעיף 19, הואיל והמבטחת ידעה על הגשת התביעה והיתה צד להליכים. מכאן שסעיף 19 לחוק הפלת"ד מהווה הוראה מיוחדת ולכן גובר על טענת ההתיישנות.
סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". הלכה היא כי מעת שנוצרה לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבוטח, נוצרת למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח.

12.     סעיף 70 חל בעניינו, הואיל והביטוח לפי חוק הפיצויים הינו ביטוח אחריות, וכן הואיל ואין בפקודת ביטוח רכב מנועי הוראה מיוחדת לעניין תקופת ההתיישנות. לפיכך, ובהתאם לסעיף זה, הואיל והתביעה הוגשה כנגד המבטחת במועד בו טרם התיישנה התביעה כנגד המבוטח, הרי שבאותו מועד לא התיישנה התביעה כנגד המבטחת, המערערת.
התביעה כנגד המבטחת נסמכת על חבותה של המבטחת לשפות המבוטח שחוייב לפצות הנפגע בגין נזקיו. כל עוד קיימת לנפגע עילת תביעה כנגד המבוטח, קיימת ותקפה חבותה של המבטחת כלפי הנפגע.
הנפגע מפנה לת"א 4530/97 חמדאן מחמוד חאטר נ' דן רולידר בע"מ, דינים שלום, כרך כג, 723 וכן לת"א 66789/94 (שלום ת"א) קובה מאיר נ' עו"ד ישראל וייסלבט, דינים שלום, כרך טז, 479.

בדיון הראשון שהתקיים חזר בו ב"כ הנתבע מהעילה לפי חוק הפלת"ד, והתביעה כנגד המבטחת הופסקה. לאחר מכן תוקן כתב התביעה וצורפה המבטחת.
הצהרת ב"כ הנפגע, אינה מחייבת את הנפגע ואינה מהווה הודעת בעל דין מטעמו.
הנפגע העיד כי במהלך הורדת העגלה באמצעות משטח ההרמה, החליקה העגלה ומחצה אותו. בתצהירו המשלים העיד הנפגע כי משטח ההרמה הורד בכח המכני של הרכב. המשיב 2 הגיש מטעמו חוות דעת לפיה מתקן ההרמה מופעל ע"י יחידת המצברים של המשאית.
כן טוען הנפגע כי בדין קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות המקרה, וגם אם היה מדובר בהודאת בעל דין , מוצדק ליתן לו רשות לחזור ממנה.

טיעוני המשיב 2
13.     ב"כ המעביד, סיכם את עיקרי הטיעון בקצרה, כדלקמן:

"1. בכל הקשור להטלת החבות לפיצוי המשיב על נזקיו מהתאונה על המערערות/המבטחות, המשיב 2 מצטרף לעיקרי הטיעון מטעם הנפגע ומבקש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד.
2. באשר לערעור על גובה הנזק, המשיב 2 מצטרף לעיקרי הטיעון מטעם המערערת". (שם, שם).

דיון
התיישנות התביעה
14.     כעולה מסדר הדברים הכרונולוגי כמפורט לעיל, אין מחלוקת שהתביעה השניה הוגשה לאחר חלוף שבע שנים. בכתב ההגנה המקורי בתביעה השניה טען המעביד כי התביעה התיישנה, ולפיכך על פי תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, אם לא תיקן את כתב הגנתו לאחר שבעל הדין האחר תיקן את כתב טענותיו,הרי שאם טען טענת התיישנות הרי שזו קיימת אף לאחר התיקון.
מכאן קבע בית המשפט קמא שהמעביד בתשובתו לבקשת המערערת למחוק התביעה נגדה בטענת התיישנות, טען כי הוא מצטרף לטענת הנפגע כי הוא - המעביד - היה הנהג ברכב ומכאן שהאירוע מהווה תאונת דרכים.
ולאור האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הדן בהודאה בקיום זכות, ראה בית המשפט קמא בדברים אלה כעונים לדרישת הסעיף, וקבע כי לאור הודאת המעביד בחבותו לפי חוק הפלת"ד, לא התיישנה כנגדו העילה לפי החוק.
נראה בעיני כי יש ממש בטענת המערערת כי סעיף 9 הנ"ל אינו חל במקרה זה. אפרט.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכותרתו "הודאה בקיום זכות", קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

בע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק על שם לוי אשכול בע"מ, (אתר נבו) (1.4.96) מציין כב' השופט י' זמיר (בהסכמת הנשיא ברק וכב' השופטת ט' שטרסברג-כהן), כי לצורך התבססות על סעיף זה אין די במסמך כללי, אלא יש לבחון את המסמך הן מבחינת צורתו והן מבחינת תוכנו, והוסיף:

"לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". (שם, פסקה 8).


כך למשל ייתכנו מקרים שמעניק זכות כגון מקבל הלוואה, קרי חייב, אשר אינו ממהר להחזירה במועד הפרעון מטעמים שונים, או כאשר הנושה מסכים לדחייה בפרעון, בין במפורש ובין במשתמע או בהתנהגות, ובמיוחד כשמדובר ביחסי משפחה, כשהוא מודה בחבותו להחזיר ההלוואה, הרי שהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות נותנת מענה למצב כזה, בתנאים המפורטים בה ולאור הפסיקה המפרשת אותה.
(כן ראו ע.א. 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, (אתר נבו) (22.6.08)).

כך, ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (אתר נבו) (16.8.05), תק-על 2005 (3) 2111, מציינת כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), כדלקמן:

"המסקנה אליה הגענו עולה בקנה אחד עם תכליתה של הגנת ההתיישנות, אשר באה לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה ומהצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיו. (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559-558; ראו גם: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301-300; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-553). נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והמגמה לשמר את זכויות התובע שנפגעו, נוטה בית משפט זה ככלל לצמצם את היקף פרישתו של מוסד ההתיישנות (ראו והשוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445-444). אולם הצמצום הוא כמובן רק בנסיבות המתאימות לכך. נסיבות כאלו מתקיימות, למשל, כאשר היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, כאשר לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה וכאשר אין פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (השוו: ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), בפסקה 7)". (שם, פסקה 7).


כב' השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' אנה שפיגלר, פ"ד נה(1), 369, מתייחס למהות ההודאה, כדלקמן:

"אין לקבל טענה זו. המשיבים הודו בכל היסודות המקימות למערערת עילת תביעה על-פי הדין המהותי. הם מודים בתשלום חוב המס על-ידי המערערת ובחובתם החוזית להשיב לה סכומים אלו. משהודו בכך, הודו גם "בזכות התובע" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. טענת הקיזוז, שהועלתה לצד ההודאה הזו, אינה גורעת מפועלה של ההודאה לעניין מרוץ ההתיישנות . זכות הקיזוז היא אמצעי לפרעון חובות בדרך של "סעד עצמי" (מ' מאוטנר, "קיזוז", דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת ד' פרידמן, 462, בעמ' 468). במישור הדיוני על הנתבע המעונין להתגונן בטענת קיזוז, להצביע על מקור בדין המהותי המקנה לו זכות זו ולהעלותה בכתב טענותיו כטענת הגנה בפני התביעה (תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984). טענת הקיזוז כפי שהיא מתוארת בנספח י' אינה אלא טענת "הודאה והדחה", ולעניין הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות יש לראות בה "כהודאה בזכות התובע" המחדשת את מרוץ ההתיישנות ." (שם, 384).

15.      על המשמעות של 'ההודאה בזכות התובע', תכליתה, היקפה והקורלציה לסעיף 54 לפקודת הראיות, עמד אף כב' הנשיא א' ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ בע"מ, פ"ד נו(3) 345, בזו הלשון:

"את חוק ההתיישנות - וכמו כל חוק אחר - אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב. יש לפרשו על-פי תכליתו. עמד על כך השופט ח' כהן, בציינו:
"אין לנו לפרש את חוק ההתיישנות פירוש מילולי ודווקני כאמור: יש לפרש על פי כוונת המחוקק המשתמעת והמשתקפת מתוך הוראותיו" (ע"א 169/65 רשות הפיתוח ואח' נ' ירקוני, פ"ד יט(2) 594).

אכן, איני מכיר בכלל פרשני הקובע, א-פריורית, כי חוק יש לפרש באופן מצמצם או באופן מרחיב. אלה הם תוצאות אפשריות של הפירוש. אלה אינן אמות מידה לפירוש. חוק יש לפרש על פי התכלית המונחת בבסיסו. לעתים יוביל הדבר לפירוש מצמצם; לעתים יוביל הדבר לפירוש מרחיב. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:
"השאלה, אם הפירוש הוא מרחיב או מצמצם, אינה קובעת את שיטת הפרשנות, אלא היא עצמה תוצאתה של הפרשנות" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 618) כך באופן כללי. כך לעניין פירושו של חוק התיישנות. חוק ההתיישנות אינו חסר תכלית. ככל חוק אחר, הוא בא להגשים תכלית חברתית. יש לפרשו באופן המגשים תכלית זו. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המצמצמת את ההתיישנות. לעתים הפירוש יביא לתוצאה המרחיבה את ההתיישנות. כל מקרה ונסיבותיו; כל אירוע ותכליתו." (שם, 353).


כן התייחסה לכך כב' השופטת י' שטופמן, בע"מ (תל-אביב-יפו) 1204/05 ח' י' נגד ח' ו' (אתר נבו) (26.12.06), בציינה:

"בשונה מכך, תכליתם של דיני הראיות והוראת הכלל, אשר אומץ בפסיקה, לפיו "אדם נתפס על הודאתו", המוגבל למקרים בהם עסקינן בהודאה העונה על דרישות המחוקק, כמפורט. תכליתו של ענין היא הפעלת עקרונות תום לב ומניעות בהעלאת טענות, ואמנם, בנסיבות מסויימות שנקבעו בפסיקה, יש בהודאה שהודה בעל דין כדי לחייבו בבחינת "הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי" (בבא מציעא ג' ע"ב). לענין זה נקבע כבר כי:
"...הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכתלי בית המשפט, אינה אלא "ראָיה" ("evidence") נגד בעל הדין, ראָיה כשאר הראָיות ובין שאר הראָיות. הודאת בעל דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותה ערך, מהימנה או בלתי מהימנה על בית המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראָיות במשפט. על כן רשאי בעל הדין לסתור את הודאתו על ידי ראָיות אחרות".
(ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר ואח', פד"י יח(1) 563, 572; אוזכר בהסכמה, לאחרונה, בפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור מיום 6.9.2006, בענין ע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש, דינים עליון, כרך עט 152)." (שם, פסקה ה').


16.     נראה אפוא, כי הלכה פסוקה היא שההודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות אמורה להיות מפורשת, מלאה, ומתייחסת לכל העובדות הנוגעות לזכות, כפי שהיטיב למקד זאת כב' השופט י' דנציגר ברע"א 8628/08 - עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ נ' עירית רהט, תק-על 2009(1), 4458, בציינו:

"למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין איני סבור כי יש מקום להתערב בפסקי הדין של הערכאות דלמטה. משהצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים בחן בית משפט השלום את הגרסאות השונות על פי התצהירים והסתמך על זו שנראתה בעיניו יותר מתקבלת על הדעת. מסקנתו הייתה מקובלת על בית המשפט המחוזי והיא מקובלת אף עליי. זאת ועוד, הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות חייבת להיות מפורשת ומלאה. לכל הפחות נדרש שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכותו של התובע, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות [ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (לא פורסם, 22.6.2008)]. הארכת תוקף הערבות במקרה דנן אינה ממלאת אחר תנאים אלו." (שם, פסקה 8).

הנה כי כן, בכתב ההגנה המקורי בת.א. 11719/02 טען הנתבע שרעבי רחמים - המעביד, כדלקמן:

"סעיף 7 לכתב התביעה מוכחש. התובע נפגע עת היה על המשאית ולכן מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד ואין יריבות אמיתית עם הנתבע ו/או עילה נגדו". (שם, סעיף 5).


"הודאה" זו לאו הודאה היא ומהווה למעשה מסקנה משפטית, ואינה עונה על דרישות סעיף 9 וההלכה הפסוקה כמפורט לעיל. מה גם שבית המשפט קבע, כי המעביד לא היה עד לתאונה ולכן אין משקל לעדותו כיצד אירעה התאונה. אותו דין יש להחיל אף על ההסתמכות על דברי המעביד בתשובתו מיום 16.11.05 בבש"א 7298/05, לפיה עו"ד אונונה ציינה כי היא "מצטרפת לכל טענותיו של התובע בענין זה", דהיינו לעניין הדחייה על הסף מחמת התיישנות.
המסקנה היא אפוא, כי אין לקבל את האמור בכתב ההגנה או התגובה הנ"ל כהודאה המאפשרת את תחילת תקופת ההתיישנות מיום זה, 24.12.02, ומכאן שיש לקבל את טענת ההתיישנות של המערערת.

החייאת תקופת ההתיישנות על פי סעיף 19 לפקודה
17.     הגם שהגעתי למסקנה כי התביעה השניה התיישנה אתייחס אף לסוגיה זו.

סעיף 19 לפקודת הביטוח קובע את זכות הניזוק להיפרע מהמבטח, כדלקמן:

"ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי ביטוח-בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיף 6, בין שהחבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 - ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות, לרבות מה שיש לשלם בשל הוצאות המשפט ובשל ריבית המשתלמת על אותו סכום מכוח כל דין בענין הריבית בפסקי דין, אף אם הוא זכאי לבטל את הפוליסה מעיקרה או להפקיעה או כבר ביטלה או הפקיעה, והכל בכפוף לסעיפים 22 עד 24. "מבטח", לענין סעיף זה - לרבות הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975."


ואילו סעיף 20 לפקודת הביטוח קובע:

"אין בהוראות סעיף 19 כדי למנוע את הניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח."

ובהקשר לכך, סעיף 23 לפקודת הביטוח קובע כי:

"המבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיף 19 בשל פסק דין שניתן, אם לא הודיעו לו על הגשת התובענה לבית המשפט לפני שהוגשה או תוך שבעה ימים לאחר שהוגשה או אם ביצועו של פסק הדין מעוכב מחמת ערעור."

המערערת טענה כי אין בסעיף 19 לפקודה כדי "להחיות" את התביעה, אם זו התיישנה. כאמור, בית המשפט קמא דחה טענה זו, ואילו המשיבים טוענים כי סעיף 19 לפקודה מהווה הוראה מיוחדת ולכן גובר על טענת ההתיישנות. בית המשפט קמא קבע כי המערערת ידעה על הגשת התביעה בעילה לפי חוק הפיצויים במועד בו הוגשה ודחה את טענת, וציין כי לא ניתן ללמוד לענייננו מת.א. 5025/97 אלשוויקי נ' דבסאן אשר אליו הפנתה המערערת, מן הטעם שנפסק שם כי כלל לא אירע מקרה הביטוח, ולכן אין חבות המכוסה על ידי הביטוח.

18.     נראה בעיני כי ידיעת המערערת על הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה לשאלה שבמחלוקת, ואני דוחה טענה זו של המשיבים לפיה סעיף 19 לפקודה מהווה הוראה מיוחדת, ולכן גובר על טענת ההתיישנות, ואין בו כדי להחיות את התביעה.

יפים לענין זה אף דברי בית המשפט בע"א 2125/00 - INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKI נ' רשות השידור (אתר נבו) (10.11.05), מציין כב' השופט א' רובינשטיין, כדלקמן:

"לעומת זאת, מערערות 2 ו-3 לא המציאו מסמכים מקבילים ומכאן שמרוץ ההתיישנות לגביהן לא נעצר. מכתבו הנזכר של מר חנני אינו מתייחס למערערות האחרות. כפי שציין בית המשפט קמא, ניתן היה אולי לראות בעדותו בעל-פה של מר א' חנני במשפט הודאה לכאורה בזכותן של המערערות 2 ו-3, אך הודאה זו לוותה בטענה של התיישנות מצד המשיבה. ומכאן, שלפי סעיף 9 הנזכר לחוק ההתיישנות אין בכך משום הודאה. בנוסף, לא הוכח על ידי המערערות 2 ו-3 כי המשיבה שילמה להן תשלומים בגין דמי השאלת תווים בעבור שידורים חוזרים ששודרו בשבע השנים שקדמו להגשת תביעתן. ועוד, גם אם נהגה הרשות לשלם תשלומים בסכומים מסוימים למוציאים לאור אחרים, על פי הסכם או נוהג בין צדדים אלה, אין בכך בלבד כיד להביאנו לגדר "מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות" ביחסים שבין המערערות 2 ו-3 לבין המשיבה, ומכאן שאין בכך כדי להוות הודאה של הרשות בזכותן של מערערות אלה. המסקנה היא אפוא כי אין להעתר לטענת המערערת 2-3 בעניין זה." (שם, פסקה ח').

לפיכך, נראה בעיני, כאמור לעיל, כי אכן סעיף 19 אינו בבחינת הוראה מיוחדת הגוברת על טענת ההתיישנות ואין בכוחה כדי להחיות תביעה שהתיישנה, ואף לא ניתן ללמד כך מלשון הסעיף. אפרט.

ראשית, מן הטעם שמדובר בו ב"חבות מכוסה על ידי ביטוח", ומשקבעתי כי התביעה התיישנה, הרי שאין לפנינו חבות המכוסה על ידי ביטוח.

שנית, הוראות חוק יש לפרש "בהרמוניה חקיקתית ופרשנית", כדברי המחבר א' ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך שני, תשנ"ג-1993, בציינו:

"ההנחה צריכה להיות, כי יש לקיים הרמוניה חקיקתית בתוך מערכת החקיקה, באופן שהפירוש שיינתן לדבר חקיקה יישזר נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם עמה". (שם, 327).

ובהמשך:

"ניתן להתייחס לחוקים שונים מאותו עניין כאל מערכת חקיקה אחת, הבנויה חלקים חלקים, שלכל אחד מהם תפקיד משלו במסגרת תכלית כוללת או פשרה בין תכליות. על כן, תגדל הנטיה לראותם כהוראות משלימות ותואמות. (שם, 342).

כך אף דבריו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' חנה פחימה, פ"ד לט(4), 821, בציינו:

"עם זאת, נראה לי כי כיום, לאחר חקיקתו של חוק הפיצויים, שוב אין לנו צורך לנקוט בדרך פרשנות זו. נהפוך הוא: אם ננקוט בה יגרמו תוצאות קשות, שיש להמנע מהן. אכן, לעתים יוצר חוק, עם חקיקתו, מספר אופציות פרשניות, אך במשך השנים, ועם חקיקתם של חוקים נוספים באותה סוגיה, הופכות חלק מהאופציות לבלתי אפשריות, ואילו אופציות חדשות קמות. דומה, כי יפים כאן דבריו של השופט זוסמן, לפיהם "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו" (בג"צ 58/68 פד"י כג', 2, 513 ,477). סביבה זו כוללת, בצד הוראות אחרות באותו דבר חקיקה, גם דברי חקיקה אחרים, המשליכים אור על פרשנותו של החוק. ודוק: דברי החקיקה הנוספים לא הביאו לשינוי "חקיקתי" בחוק אך הם הביאו לשינוי "פרשני" בחוק. דברי החקיקה החדשים יצרו "סביבה" חדשה, אשר בעצם קיומה משפיעה על האופן שבו מתפרש החוק. אכן, "דרך פרשנות ראויה היא להשקיף על דבר החקיקה כאורגניזם חי המורכב חלקים חלקים, אשר להם תפקידים שונים המבוצעים תוך התאמה הדדית. את פעולתו של חלק זה או אחר באורגניזם זה יש לבחון על רקע תפקידו וייעודו במערכה כולה" (ע.א. 503/80 פד"י לד, 835 ,831 ,4). על כן, כאשר אנו מפרשים הוראות בפקודת הביטוח עלינו לעשות כן על רקע חוק הפיצויים, אשר מהווה חלק מסביבתו הטבעית, ואשר הביא למספר שינויים בפקודת הביטוח עצמה. (שם, 828).

כמו כן, בפרשת הום סנטר הנ"ל, מציינת כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה, כדלקמן:

"בהתייחסות לדעתו של חברי הנשיא אדלר נראה לי, כי בבואנו לפרש את החקיקה הקבועה במסגרת ההגנה על ערך השוויון, עלינו להעדיף את הפרשנות שתעניק הרמוניה חקיקתית בין החוקים הבאים במסגרת זו, על פני פרשנות המעידה על השקה מלאה בין חוקים, באופן שהוכחת יסודותיו של האחד, תעיד בהכרח כי הושלמה.". (שם, פסקה 39).

הנה כי כן, כאשר המחוקק ביקש לסייג את ההתיישנות בין אם לקצרה ובין אם להאריכה, עשה כן במפורש, (סעיפים 31; 70 לחוק חוזה ביטוח).

סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח
19.     סעיף 70 לחוק חוזה בטוח שכותרתו "סייג להתיישנות" קובע:
     
"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח"

בית המשפט קמא מפנה בהקשר לסעיף 70 הנ"ל לסעיף 3(א) לפקודה, הקובע:

"3. הדרישה לגבי פוליסה [תיקון: תשל"ה, תשמ"ה, תשנ"א, תשנ"ה(2), תשנ"ח, תשנ"ח(2)]
(א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את -
(1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" - כמשמעותם בחוק.
(2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהתר ממנו -מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונות דרכים כמשמעותם בחוק."

וכן לסעיף 73 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי הוראות חוק זה יחלו כשאין בפקודה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.

המערערת הפנתה ל"פרשת משמר" הנ"ל, שם דן בסוגיה כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין כדלקמן:

"מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה" עילת החבות", קרי: עילת החבות של המבוטח כלפי הניזוק, לאמור - יום התאונה (בכפוף להוראת התיישנות ספציפית). ואולם, בשים לב לכך שזכותו של הנפגע כלפי המבוטח אינה מתיישנת אלא בעבור שבע שנים, וכדי שלא להביא לכך שזכותו של המבוטח כלפי המבטח תתיישן לפני שהמבוטח ידע כלל על אירועו של מקרה הביטוח - קרא: על התאונה - הוסיף החוק וקבע, בסעיף 70 בו, הארכה של תקופת ההתיישנות, תוך השוואתה לתקופת ההתיישנות של הניזוק כלפי המבוטח. .. (שם, פסקה 7).

20.      אלא שבית המשפט קמא מסתמך בפסק דינו על החלטה של בית המשפט המחוזי, ומציין:

"כפי שנפסק, משמעות הוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, יחד עם הוראת סעיף 31 לחוק, היא כי על המבוטח להגיש תביעתו תוך שלוש שנים מעת שנודע לו על הגשת תביעת הצד השלישי נגדו (בש"א (מחוז י-ם) 1945/05 מיכל דורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 16.3.06).
ההחלטה בעניין מיכל דורון עוסקת בפרשנות פסק הדין שניתן בפרשת המשמר (דנ"א 5916/02 "משמר" - חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 18.9.02)). (שם, פסקה 48).

בפרשת מיכל דורון הנ"ל ישב בדין חברי כב' השופט י' ענבר (להלן: "פרשת דורון"), ונפנה למחלוקת שם.

בפרשת דורון היו הצדדים חלוקים בשאלת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות , בהתייחס לפרשת משמר, כאשר הנתבעת (מגדל) טענה כי לאחר שלמבוטח נודע על תביעתו של הצד השלישי נגדו, עומדות לרשותו רק שלוש שנים להגשת תביעתו נגד המבטח (סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח), וכי עניינו של סעיף 70 לחוק אינו אלא ביחס שבין התיישנות תביעתו של הצד השלישי לבין התיישנות תביעתו של המבוטח, והוא מתייחס אל הזמן שעד להגשת תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח, אך לאחר שתביעה זו הוגשה עליו להגיש את תביעתו שלו בזמן הקבוע בסעיף 31 לחוק (שם, פסקה 10).

השופט ענבר קיבל את עמדת מגדל, וקבע כדלקמן:
"הנה כי כן, שיקולים של תכלית החקיקה ומדיניות שיפוטית תומכים בעמדתה הפרשנית של מגדל, שלפיה על המבוטח להגיש את תביעתו תוך שלוש שנים מעת שנודע לו על הגשתה נגדו של תביעת הצד השלישי. אך האם אפשר לעגן עמדה זו בלשונו של חוק חוזה הביטוח? בשאלה זו אעסוק עתה" (שם, פסקה 16).

ובהמשך:
"לאור מקבץ השיקולים שנמנו לעיל יש לפרש ולומר, כי כל מטרתה של הוראת סעיף 70 לחוק: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" - לא הייתה אלא ליצור התאמה בין תקופות ההתיישנות של שתי התביעות ולמנוע מצב, שבו תביעת המבוטח תתיישן למרות שתביעתו של הצד השלישי עדיין לא התיישנה. לאור תכליתו, נועד סעיף 70 לחוק לעסוק ביחס שבין התיישנות תביעת הצד השלישי לבין התיישנות תביעת המבוטח, אולם הוא אינו עוסק כלל ועיקר בשאלה: תוך כמה זמן מעת הגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, חייב האחרון להגיש נגד המבטח את תביעתו שלו. מזווית ראיה אחרת ניתן לומר, כי הוראת סעיף 70 לחוק נסבה על הזמן שעד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, להבדיל מהזמן שלאחריה. חיזוק למסקנה אחרונה זו ניתן למצוא בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכותרתו: זמן להתיישנות", הקובע, כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא...בשאינו מקרקעין - שבע שנים...". בצדק ציין כב' השופט סולברג בפסק דינו הנ"ל, כי "מן האמור בסעיף 5 הנ"ל עולה כי הזמן להתיישנות משתרע על התקופה שבה לא הוגשה תובענה; משהוגשה ...שוב אין מדובר כלל בתקופת התיישנות. לנקיטת לשון התיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח, עוסק, אפוא, בזמן שמיום אירוע מקרה הביטוח ועד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. את התשובה לשאלה, כמה זמן עומד עתה לרשות המבוטח לצורך הגשת תביעתו שלו, יש למצוא באכסניה אחרת, הנמצאת מחוץ לסעיף 70 לחוק" (שם, פסקה 17).

ומכאן למסקנה:
"בין כך בין אחרת, סעיפים 70 ו-31 לחוק חוזה הביטוח חיים זה לצידו של זה ומשלימים האחד את משנהו. משהגיש הצד השלישי את תביעתו קודם שהתיישנה תם פעלו של הסייג שבסעיף 70 לחוק ועל המבוטח להגיש את תביעתו שלו נגד המבטח תוך שלוש שנים, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 31" (שם, פסקה 18).

הנה כי כן, נראה בעיני כי אין בהחלטת חברי השופט ענבר כדי לשנות את הלכת משמר, והדבר אף לא היה נחוץ בפרשת דורון. אין גם מקום לאפשר עיכוב הגשת הליך במשך שנים ארוכות בהמתנה ל"צד השלישי".
כן מציין השופט ענבר:
"אין כל תכלית לכפות על המבוטח להגיש נגד המבטח תביעת שיפוי קודם שהוגשה נגדו תביעת הצד השלישי, שהרי תביעה כזו תהא הליך סרק חסר משמעות ותוכן" (שם, פסקה 15).

התוצאה היא כאמור, כי טענת ההתיישנות מתקבלת בזאת. במצב זה מתייתר הדיון ביתר הסוגיות, וכן בערעור שכנגד. למעלה מן הנחוץ אוסיף, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בדבר היות האירוע בבחינת "תאונת דרכים" מעוגנות בחומר הראיות, וכך גם מסקנה בעקבות ממצאיו מקובלים עלי ואיני מוצא מקום להתערב בהן. (ראו רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח (אתר נבו) (4.2.09)).

כך אף קביעת הנזק הולמת את הנתונים שהיו לפניו בכל ראשי הנזק והן לעניין הניכויים, ואף באלה איני רואה מקום להתערבות ערכאת הערעור.
     
אציע אפוא לחברי לקבל את הערעור, להורות על דחיית תביעתו של הנפגע והערעור שכנגד, ולחייב את המשיב 1 בשכ"ט עו"ד המערערות בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.



יוסף שפירא, שופט

השופט י' ענבר:

1.     אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט שפירא, שלפיה יש לקבל את הערעור מהטעם שתביעתו של הנפגע התיישנה, וכפועל יוצא מכך לדחות את הערעור שכנגד. עם זאת, מבקש אני להוסיף מספר הערות והבהרות משלי.

2.     ב"כ הצדדים פרשו בטיעוניהם יריעת מחלוקת רחבה. המערערות מיקדו את טענותיהן בסוגית ההתיישנות, אך בה בעת השיגו על הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא ועל מסקנתו כי מדובר ב"תאונת דרכים". כמו-כן נטען על ידיהן, כי לא היה מקום לאפשר לב"כ המשיב לחזור בו מהודאתו כי אין מדובר ב"תאונת דרכים". המשיבים (והמערערים שכנגד) הלינו מצידם על מיעוט הפיצויים שנפסקו לנפגע.

3.     כדי למקד את הדיון בעיקר אקדים ואומר, כי זולת בסוגיית ההתיישנות - אשר בה יתמקד המשך הדיון - ניתן לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו.

ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שלפיהם התאונה אירעה במהלך הירידה עם הרמפה, נקבעו על יסוד ניתוח זהיר ומקיף של מכלול הראיות, והם בוססו, בין היתר, על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מעדויותיהם של הנפגע ושל המעביד. הלכה היא שאין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים שבעובדה, אלא במקרים מיוחדים, כגון: יש יסוד לטענה כי הערכתן של העדויות על ידי הערכאה הראשונה לקתה בחסר; בית המשפט התעלם מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל; אי-מהימנותו של עד בולטת לעין. המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלו ואין כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי מתקן ההרמה של המשאית מופעל על-ידי יחידת המצברים המותקנת ברכב. מסקנתו, כי חזקת "ניצול הכוח המיכני" חלה גם במצב שבו מקור הכוח המיכני שנוצל אינו המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב, מעוגנת היטב ברע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל. אף אין טעות בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא באשר להיותו של המשיב 2 "המשתמש" ברכב, וניתן לאמצם כלשונם.

כך הם פני הדברים גם באשר לרשות שניתנה לנפגע לחזור בו מהודאתו שלפיה אין מדובר בתאונת דרכים המקימה עילה לפי חוק הפיצויים (פסקאות 53-54 לפסק הדין).

     מצד שני, אין עילה להתערב בסכום הפיצויים שנפסק לנפגע. הסכום הכולל שנפסק הולם את נכותו של הנפגע ואת מגבלותיו, ובמצב דברים זה אין מקום לעריכת דיונים פרטניים בכל אחד ואחד מראשי הנזק.

     אפנה, אפוא, לסוגיית ההתיישנות, העומדת בליבו של הערעור.

4.     לוח הזמנים הצריך לעניין פורט בסעיף 2 לחוות דעתו של חברי ואין צורך לשוב ולפרטו. אין מחלוקת, כי במועד תיקונו של כתב התביעה, שבו הוספה לו עילה לפי חוק הפלת"ד כלפי המעביד, וצורפו כנתבעות המערערות-המבטחות, כבר חלפו כ- 11 שנים מיום התאונה. למרות זאת קבע בית משפט קמא כי התביעה לפי חוק הפלת"ד לא התיישנה, וזאת משלושה נימוקים חילופיים: האחד, המעביד (משיב 2) הודה בזכותו של הנפגע ומרוץ ההתיישנות חודש לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; השני, סעיף 19 לחוק חוזה ביטוח מהווה הוראה מיוחדת הדוחה את דין ההתיישנות הכללי; השלישי, תקופת ההתיישנות הוארכה מכוחו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח. דא עקא, נימוקים אלו אינם יכולים לעמוד.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות

5.     בכתב ההגנה שהגיש משיב 2 לכתב התביעה המקורי אמנם אישר כי הנפגע "היה על המשאית ולכן מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד...", אך בה בעת הוסיף משיב 2 וטען, כי "אין יריבות אמיתית עם הנתבע ו/או עילה נגדו", והוא אף העלה כלפי התביעה טענת התיישנות. כמו חברי, השופט שפירא, אף אני סבור, כי דברים אלו אינם מהווים הודאה שיש בכוחה לחדש את מירוץ ההתיישנות. אלא שהנפגע אינו מסתמך על כתב הגנתו של המשיב 2, אלא הוא משליך יהבו על דברי המשיב 2 בתשובה שהגיש ביום 16/11/05 לבקשת המערערות למחוק את התביעה נגדן על הסף מחמת התיישנות. באותה תשובה כתב המשיב 2, כי הוא מצטרף לטענות הנפגע, והנה אחת מטענות הנפגע הייתה, כי המשיב 2 הודה שהוא היה הנוהג ברכב וכי התאונה היא "תאונת דרכים".

6.     האם מדובר בהודאה כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות? על שאלה זו יש להשיב בשלילה: את דברי המשיב 2 בתשובתו יש לקרוא על רקע כתב הגנתו ואופן התנהלותו בכללותה. בחינת מכלול הנתונים מלמדת, כי משיב 2 לא התכוון כלל ועיקר ליתן הודאה המבססת באופן ברור זכות של הנפגע כלפיו, אלא כל כוונתו הייתה להסיר את האחריות מעל כתפיו ולגוללה על כתפיהן של המערערות. התנהלות כגון זו, אשר תכליתה הבלעדית הנה לחייב אדם אחר לפצות את הנפגע, להבדיל מנטילת אחריות מצד משיב 2 לעשות כן בעצמו, אינה מהווה "הודאה" המחדשת את מירוץ ההתיישנות. המסקנה, כי דבריו של המשיב 2 אינם מהווים הודאה שהתקיימו בה דרישותיה המחמירות של ההלכה הפסוקה מתחוורת גם מכך, שהמשיב 2 כלל לא ראה את התאונה ובית משפט קמא קבע, כי אין משקל לעדותו כיצד אירעה התאונה (פסקה 15 לפסק הדין). בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס למשיב 2 הודאה מלאה ומפורשת בכל העובדות המקיימות את זכותו של הנפגע כלפיו, כנדרש בפסיקה.     

סעיף 19 לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי

7.     בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי מהווה הוראה מיוחדת, ולכן גובר על טענת ההתיישנות". בנקודה זו מקובלת עלי עמדתו של חברי, השופט שפירא, כי סעיף 19 דנן ודיני ההתיישנות דרים זה לצידו של זה בכפיפה אחת, באופן שלאחר שתביעתו של הנפגע נגד משיב 2 התיישנה, לא ניתן עוד לזכותו ב"פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח" (כנדרש ברישא של סעיף 19).

     סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח

8.     עוגן נוסף להארכת תקופת ההתיישנות נגד המערערות מצא בית משפט קמא בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". אלא שהוראה זו מתייחסת לתביעת תגמולי ביטוח של המבוטח בגין חבותו כלפי צד שלישי, ולא לתביעתו של הצד השלישי, ותכליתה אינה אלא ליצור התאמה בין תקופות ההתיישנות של תביעת הצד השלישי ותביעת המבוטח ולמנוע מצב, שבו תביעת המבוטח תתיישן למרות שתביעתו של הצד השלישי עדיין לא התיישנה (דנ"א 5916/02 משמר חברה לשמירה נ' המגן חברה לביטוח; בש"א (מחוזי י-ם) 1945/05 מיכל דורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ). הוראה זו אינה יכולה, אפוא, לשמש בסיס להארכת תקופת ההתיישנות של תביעת הנפגע.
     סוף דבר

9.     מטעמים אלו אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע בפסק דינו חברי, השופט שפירא, שלפיה יש לקבל את הערעור, לדחות את הערעור שכנגד, ולהורות על דחיית תביעתו של הנפגע נגד המערערות תוך חיובו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ומע"מ.




יצחק ענבר, שופט


השופטת נ' בן-אור:

אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט שפירא ולהערותיו של חברי השופט ענבר.





נאווה בן אור, שופטת


הוחלט לקבל את הערעור, להורות על דחיית תביעתו של המשיב 1 והערעור שכנגד, ולחייב את המשיב 1 בשכ"ט עו"ד המערערות בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות 9 שנים

  2. התיישנות הלוואה

  3. התיישנות דיונית

  4. התיישנות חוב מים

  5. ויתור על התיישנות

  6. התיישנות קנס חניה

  7. התיישנות שלא מדעת

  8. התיישנות תביעת בנק

  9. התיישנות דוח חנייה

  10. התיישנות הפרת חוזה

  11. התיישנות מחלת מקצוע

  12. התיישנות ביטוח נכות

  13. התיישנות דמי גמולים

  14. סעיף 9 לחוק ההתיישנות

  15. התיישנות חלק מתביעה

  16. התיישנות היטל השבחה

  17. התיישנות עבירת עוון

  18. התיישנות תביעה שכנגד

  19. התיישנות במשפט אזרחי

  20. התיישנות בחוק ספציפי

  21. התיישנות תאונת ספורט

  22. התיישנות חופשה שנתית

  23. התיישנות מזונות בגיר

  24. התיישנות החזר ארנונה

  25. סעיף 8 לחוק ההתיישנות

  26. התיישנות בחוסר תום לב

  27. סעיף 9 לחוק ההתיישנות

  28. התיישנות תביעה שנדחתה

  29. התיישנות תביעת יורשים

  30. סעיף 7 לחוק ההתיישנות

  31. התיישנות תביעה נגד ערב

  32. סעיף 15 לחוק ההתיישנות

  33. התיישנות ביטוח תלמידים

  34. התיישנות תביעה הצהרתית

  35. התיישנות תביעת מיטיבים

  36. התיישנות תביעה נגד בנק

  37. התיישנות תביעה שהופסקה

  38. התיישנות תביעה נגד בנק

  39. התיישנות תרמית או הונאה

  40. מרוץ ההתיישנות מס הכנסה

  41. התיישנות עבירות מנהליות

  42. ערעור על התיישנות ביטוח

  43. התיישנות בתביעות ארנונה

  44. התיישנות מעוולים במשותף

  45. התיישנות תאונות תלמידים

  46. התיישנות ביטוח נזקי צד ג

  47. התיישנות תביעת כפל ביטוח

  48. חוק התיישנות דוחות חנייה

  49. התיישנות בקשה להחזר אגרה

  50. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות

  51. התיישנות חוב שירותי ביוב

  52. התיישנות תביעה נגד צה''ל

  53. התיישנות בגין עבירות מין

  54. התיישנות ביטוח שריפה בעסק

  55. התיישנות במקרקעין מוסדרים

  56. פגרת בית המשפט – התיישנות

  57. התיישנות תביעת רכב קל כבד

  58. התיישנות מיום מקרה הביטוח

  59. התיישנות תביעת ביטוח נכות

  60. התיישנות עבירות ברירת קנס

  61. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958

  62. התיישנות תביעה של פסול דין

  63. סמכות עניינית התיישנות קנס

  64. התיישנות זכות קיזוז ארנונה

  65. התיישנות תביעת תאונת דרכים

  66. התיישנות דמי שימוש במקרקעין

  67. התיישנות הליכי גבייה מנהליים

  68. התיישנות ביטוח תאונות ילדים

  69. צו הרחבה דמי הבראה התיישנות

  70. התיישנות תביעה - מחלת אסטמה

  71. התיישנות תביעת ביטוח 3 שנים

  72. התיישנות לתובע עם ליקוי שכלי

  73. התיישנות זכות חוזית במקרקעין

  74. התיישנות תביעות ביטוח אחריות

  75. התיישנות רישום בעלות על דירה

  76. התיישנות ביטוח תאונות אישיות

  77. תום לב בהתיישנות תביעת ביטוח

  78. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  79. התיישנות תביעה נגד רשות הדואר

  80. התיישנות תביעה בסדר דין מקוצר

  81. הגשת תביעה יום לפני ההתיישנות

  82. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית

  83. התיישנות תביעה נגד כונס נכסים

  84. התיישנות תביעה לקצין התגמולים

  85. התיישנות עקב הגשת תביעה קודמת

  86. התיישנות - קפנדריה - קיצור דרך

  87. טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה

  88. טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים

  89. התיישנות אחריות למוצרים פגומים

  90. התיישנות תביעה נגד מוביל אווירי

  91. מירוץ ההתיישנות בעניינו של קטין

  92. התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

  93. התיישנות ביטוח מוות בתאונת דרכים

  94. התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

  95. התיישנות ממועד קביעת נכות במל''ל

  96. תיקון תביעה לאחר תקופת ההתיישנות

  97. התיישנות תביעה נגד אגודה שיתופית

  98. התיישנות דו''ח על נסיעה באור אדום

  99. הארכת מועד התיישנות בגלל מצב נפשי

  100. הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח

  101. עצירת מירוץ ההתיישנות עיקול מנהלי

  102. התיישנות תביעה של לקוח נגד עורך דין

  103. מתי מתחילה תקופת ההתיישנות של חוזה

  104. התיישנות תביעה של עורך דין נגד לקוחו

  105. התמוטטות גג - התיישנות תביעת נזיקין

  106. הפסקת מירוץ ההתיישנות בגין מחלת נפש

  107. ערעור על דחיית התביעה מחמת התיישנות

  108. התיישנות עבירת רצח שר או ראש הממשלה

  109. תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות

  110. חובת אזהרה לגבי מועדי התיישנות ביטוח

  111. התיישנות תביעת ירידת ערך לפי סעיף 197

  112. רשלנות עורך דין במקרה התיישנות תביעה

  113. העלאת טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה"

  114. עצירת מירוץ ההתיישנות עקב חוסר ידיעה

  115. התיישנות התחייבות להעברת זכות במקרקעין

  116. התיישנות תביעה להכרה במחלת סרטן בעבודה

  117. התיישנות תביעה מכוח חוק הגנה על עובדים

  118. התיישנות במהלך משא ומתן עם חברת הביטוח

  119. מועד היווצרות עילת תביעה לצורך התיישנות

  120. התיישנות המתבססת על תקופת התדיינות קודמת

  121. התיישנות ביטוח תאונות אישיות בתאונת דרכים

  122. העירייה גבתה כספים ביתר הודאה על התיישנות

  123. התיישנות תביעת נזיקין נגד מנהל עיזבון זמני

  124. תחילת מירוץ ההתיישנות מיום החתימה על החוזה

  125. התיישנות תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים

  126. סמכות קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות

  127. התיישנות תביעה לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים

  128. ערעור לעליון על התיישנות תביעת רשלנות רפואית

  129. ועדת ערעורים לפי חוק הנכים התיישנות מחלת נפש

  130. טענת התיישנות ''בהזדמנות הראשונה'' בבית המשפט

  131. התיישנות: ניהול מו"מ תוך משיכת זמן בחוסר תום לב

  132. שוויון הזדמנויות בעבודה - התיישנות תביעה לאחר שנה

  133. התגבשות ''עילת התביעה'' לצורך מועד תחילת ההתיישנות

  134. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  135. סילוק על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין - השתק פלוגתא

  136. ההלכה קובעת כי הנזק שמתחיל את מרוץ ההתיישנות אינו נזק זניח

  137. נטען כי כי יש לקבוע כי מרוץ התיישנות התחדש רק עם איתור הנתבעים

  138. תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו מע"מ מנוע מלגבות חוב מס עקב התיישנות

  139. ערעור את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לשאלת ההתיישנות

  140. מהו "המועד הקובע" בחישוב תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה ?

  141. פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה

  142. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון