סעד תיאורטי

המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי, כבקשה תיאורטית או אקדמית, טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפתרון הבעיה, דהיינו - האם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת והלכה היא, כי מקום בו יש בפסק דין כדי לפתור קושי שהתובע ניצב בפניו, יש לומר כי התובע הינו בעל עניין ממשי. להלן החלטה בנושא סעד תיאורטי: החלטה בפני בקשה, אשר הוגשה ע"י הנתבעת מס' 8 בתובענה העיקרית - דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (להלן: "המבקשת"), כנגד התובעת - מ.ג.ס. מוסך פחחות וצבע בע"מ (להלן: "המשיבה"), בה עותרת המבקשת לדחיית התביעה, אשר הוגשה בתיק העיקרי (תיק אז' 1172/07), על הסף מפאת העדר סמכות עניינית לבית משפט זה ובשל העדר יריבות. העובדות ; בתובענה העיקרית, אשר הוגשה כנגד 8 נתבעים, התבקש ביהמ"ש להצהיר, כי המשיבה אינה הבעלים של שלושה כלי רכב, בעלי מס' רישוי: 3086313, 5716614 ו- 3282750, (להלן: "כלי הרכב") וכי הם מעולם לא היו ברשותה ו/או בשימושה וכן, כי כל העבירות ו/או הדוחות ו/או הקנסות אשר המשיבה חוייבה בהם, יועברו על שם הנתבע 1 בתובענה העיקרית. המבקשת, שהינה מפעילת כביש 6, על פי מכרז בו זכתה ובהתאם להוראות חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), טוענת, כי ככל שרצתה המבקשת לחלוק על החיובים שנשלחו אליה ע"י המבקשת, בגין כלי הרכב, היה עליה לפעול בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 12 לחוק, המפנה כל מי שחולק על חיוב או מי שרואה עצמו נפגע מהפעלת סמכויותיה, להגשת ערר בפני וועדת ערר, אשר הוקמה על פי החוק, אשר חלות עליה הוראות חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 ואשר החלטתה ניתנת לערעור בפני ביהמ"ש המחוזי. טענות הצדדים ; את טענתה בדבר העדר יריבות מבססת המבקשת על הטענה, לפיה מדובר בסכסוך בין גופים פרטיים - בין המשיבה לבין הנתבע 1, אשר לטענת המשיבה לא העביר את כלי הרכב על שמו ולשיטתה, אין לכך רלבנטיות, לאור קביעת סעיף 6 לחוק, לפיה "החייב הנכון" הוא מי שהרכב רשום על שמו במשרד הרישוי. לטענתה, כל טענותיה של המבקשת כלי צד ג' אינן מעניינה של המבקשת, אשר זכאית לגבות התשלום מהבעלים הרשום, כאמור. אציין, כבר כעת, כי בטענותיה נתפסה המבקשת לכלל טעות, שכן היא צורפה לתביעה, לא עקב משלוח דוחות חיוב על ידה אל המשיבה, שכן דוחות כאלה לא נשלחו (כפי שהמשיבה עצמה טוענת), אלא מאחר שאוויס פנתה למשיבה בדרישה כי המשיבה תשלם דוחות בנוגע לכלי הרכב, אשר ככל הנראה, נשלחו אל אוויס. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, באשר לא צורף לה תצהיר, כמצוות תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לגופו של עניין טוענת היא, כי סעיף 12 לחוק אינו חל על המקרה דנן, באשר הוא חל על מי שכבר חוייב וחולק על אותו חיוב ואילו המבקשת לא חוייבה כלל בגין כלי הרכב. מסיבה זו, היא גם איננה נכללת בחלופה השניה, שכן היא איננה מי שנפגע מהפעלת סמכות בעל הזכיון, סמכות אשר טרם הופעלה כלפיה. לטענתה, המבקשת פנתה אל הנתבעת 3 בכתב התביעה, היא חברת "דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ" - "אוויס", בדרישה לחיוב חשבון הנתבעת 3, מכח החוק, ולא אל המשיבה והנתבעת 3 היא זו אשר פנתה אל המשיבה ודרשה ממנה תשלום, כנגד דרישות המבקשת ממנה. בראשית הדברים אציין, כי נתבעת 5 (עיריית פתח תקווה) הודיעה כי היא משאירה את ההחלטה בתובענה העיקרית לשיקול דעת ביהמ"ש וכך הודיעה גם הנתבעת מס' 7 (עיריית אילת), הנתבעת מס' 4 (עיריית רמת גן), מצדדת בבקשה וטוענת, אף היא, כי יש לדחות את התובענה על הסף, הן לגבי העבר, שכן המשיבה עותרת לביטול עבירות בהן כבר "הורשעה" וביטול הקנסות שהושתו עליה והן לגבי העתיד, שכן בעניין זה חלה הוראת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אומר מייד, כי אין מקום להתייחס לטענות אלה במסגרת הבקשה דנן, שהינה בקשה אשר הוגשה ע"י הנתבעת 8 בלבד. הנתבעת 2 (מדינת ישראל - משרד התחבורה), שהינה הנתבעת היחידה אשר הגישה כתב הגנה, טוענת בכתב הגנתה, כי על פי המידע המצוי בידה, כלי הרכב מעולם לא היו רשומים, במשרד הרישוי, על שם המבקשת והתדפיסים, אשר צורפו לכתב הגנתה מאשרים זאת. דיון ; אתייחס, להלן, אחת לאחת, לטענות אשר הועלו ע"י המבקשת והמשיבה. אי צירוף תצהיר - פגם זה תוקן בעתירת המבקשת, מיום 20.2.08 בה עתרה להארכת המועד לצירוף תצהיר ווסבורתני, כי, מנימוקי עתירתה, יש מקום להתיר הצירוף, מה גם שהעובדות הרלבנטיות עולות, ממילא, מהמסמכים אשר צורפו לתביעה. העדר יריבות בין המבקשת למשיבה - מהמסמכים, אשר צורפו לכתב התביעה (וכן לכתב ההגנה מטעם המדינה) עולה, כי המבקשת לא שלחה אל המשיבה דוחות תשלום בגין כלי הרכב וכי כלי הרכב מעולם לא היו רשומים על שם המשיבה. הדוחות נשלחו, ככל הנראה, אל אוויס, אשר שלחה, בגינם, דרישות חיוב אל המשיבה. בנסיבות אלה, אכן, אין יריבות בין הצדדים. המבקשת פעלה על פי החוק ושלחה חיובים אל הבעלים הרשום. ככל שהבעלים הרשום מבקש לחייב צד ג' בתשלום, אין זה מעניינה של המבקשת ואין לגרור אותה להליכים מסוג זה. סעד תיאורטי - בנוסף, מאחר שכלי הרכב לא היו רשומים במשרד הרישוי על שם המשיבה ואינם רשומים על שמה, גם כיום, נראה, כי גם אין חשש שבעתיד תשלח המבקשת דוחות חיוב אל המשיבה ואין דרכו של ביהמ"ש להעניק סעד תיאורטי - בג"צ 2655/06 - עו"ד לאור נועם ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006) ; בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5), 241, 250. המבחן לענין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי, כבקשה תיאורטית או אקדמית, טמון בשאלה אם קיים לתובע ענין ממשי בפתרון הבעיה, דהיינו - האם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת והלכה היא, כי מקום בו יש בפסק דין כדי לפתור קושי שהתובע ניצב בפניו, יש לומר כי התובע הינו בעל ענין ממשי כאמור - ע"א 6291/95 - בן יקר גת חברה להנדסה נ' הועדה המיוחדת . פ"ד נא(2), 825, עמ' 871-872. בענייננו, כאמור, מאחר שהמשיבה לא היתה רשומה ואיננה רשומה כבעלים של כלי הרכב במשרד הרישוי, ממילא אין חשש שמא יישלח אליה חיוב כלשהו, מטעם המבקשת, בגין כלי הרכב וממילא אין למשיבה ענין, כנדרש, ויש לומר שהסעד שהיא מבקשת הינו סעד תיאורטי. מנגנון ההשגה הקבוע בחוק - בדברי אלה אין אני מתעלמת מכך שאוויס שולחת למשיבה דרישות לתשלום הדוחות, אולם ענין זה הינו בין אוויס לבין המשיבה ולכל היותר - בין אוויס לבין המבקשת (ככל שהמבקשת שלחה דוחות לאוויס) ולא בין המשיבה לבין המבקשת. בהקשר לכך יש להפנות למנגנון ההשגה על דוחות, אשר נקבע בחוק, מנגנון אשר מטרתו היא, לחסוך מהמבקשת התדיינויות בבתי משפט שונים. גישתה של המשיבה, לפיה גם אם לא קיבלה דוחות (וגם כאשר אין חשש שתקבל דוחות), יכולה היא לגרור את המבקשת לדיון משפטי, העוקף את המנגנון הקבוע בחוק, מסכלת את מטרתו ותכליתו של מנגנון זה ועלולה להטיל על המבקשת נטל תביעות, אשר היא לא תוכל לעמוד בו ואשר יסכל את המטרה שלשמה נקבע המנגנון. לפיכך ולאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת התביעה כנגד המבקשת (הנתבעת מס' 8), על הסף. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.סעד תיאורטי