מה הדין בסוגיית התיישנות תביעה חדשה באותה עילה (תביעה שנדחתה) ? סעיף 15 לחוק ההתיישנות הדן בסוגיית התיישנות תביעה שנדחתה, הוא מן החריגים למירוץ ההתיישנות ונועד "להקהות את עוקצה של חרב תקופת ההתיישנות המדויקת אשר - על פי טיבה של כל תקופה קצובה - יש בה מידה מסויימת של שרירות. להלן הסעיף: 15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. עם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות. הטעם לדבר נעוץ בכך שהתובע נקט הליך בתוך תקופת ההתיישנות, הוראה זו עולה בקנה אחד עם נטיית המשפט שהוא לעולם להעדיף את מיצוי הזכות המהותית על פני שיקולים אחרים ומכאן הנטיה לצמצם את היקף פרישתה של טענת ההתיישנות ומכאן שיש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות, מקום בו החוק והנסיבות מצדיקים זאת. להלן פסק דין בנושא התיישנות תביעה שנדחתה: פסק דין השופטת נילי ארד 1. בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 10.10.2005 (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי ציבור מר נוריאל ממליה ומר שמואל קליינר; עב 1946/04), אשר נעתר לבקשת המשיבה וקבע כי התיישנה בחלקה תביעה שהגיש המערער. העובדות שנקבעו בפסק הדין שבערעור 2. המערער עבד במשיבה (להלן: המפעל) מנובמבר 1983 ועד פברואר 1997. בחודשים מרץ-יוני 1997 שהה בחופשת מחלה ובסיומה - בתאריך 1.7.97, בהגיעו לגיל 65, פרש לגמלאות. 3. ביום 15.4.04 הגיש המערער את התביעה, מושא ערעור זה, לבית הדין האזורי, במסגרתה תבע הפרשי שכר, דמי מחלה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות, הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשים בגין פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשות למבטחים. בחלקן של התביעות הכספיות מצוינת התקופה הרלבנטית לתביעה, בחלק אחר אין בכתב התביעה פירוט וציון של התקופה הרלבנטית (להלן גם: התביעה השנייה). נוכח טענת המפעל בכתב ההגנה, כי חלק מעילות התביעה התיישנו, קבעה הרשמת חופית גרשון בהחלטתה מיום 12.4.05 שבתחילה "ידון נושא ההתיישנות ורק לאחר מכן, ובמידת הצורך, ידון התיק לגופו". 4. קדמה לתביעה זו, תביעה שהגיש המערער נגד המפעל לבית הדין האזורי ביום 27.12.01 (עב 3176/01, להלן: התביעה הראשונה). בכתב ההגנה שהגיש לאותה תביעה לא העלה המפעל טענת התיישנות (להלן: כתב ההגנה הראשון). במסגרת הדיון בתביעה הראשונה, ניתנו על ידי בית הדין מספר החלטות, שבאחרונה שבהן, מיום 30.4.03, החליטה הרשמת שטיין על מחיקת התביעה מאחר שהתובע לא פעל על פי החלטת בית הדין (החלטות קודמות - 9.12.02, 20.3.03). החלטת בית הדין האזורי 5. על רקע המסכת העובדתית דלעיל, ותוך שסקר את ההוראות הרלבנטיות בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) ואת ההלכה הפסוקה החלה על העניינים הנדונים לפניו, הגיע בית הדין האזורי למסקנות אלה: א. בהתייחס לטענת המערער בדבר מועד העלאת טענת ההתיישנות קבע בית הדין כך: " ...אין לראות בהליך הראשון, שנמחק בנסיבות כפי שתוארו, את ה'הזדמנות הראשונה', כמשמעו בחוק, במובן זה שאי העלאת טענת ההתיישנות באותה הזדמנות לא יהיה בה כדי לשלול מהנתבעת העלאת טענה זו בהליך הנוכחי. עם החלטת המחיקה, מן הטעם שצוין, בוטל ההליך הראשון לחלוטין, על כל המשתמע מכך. אין הוא מהווה מעשה בית דין כלפי התובע. התובע רשאי לשוב ולהוסיף על תביעתו שנמחקה או לגרוע ממנה, לשנות מטענות כאלה או אחרות שלו, וכל זאת מבלי צורך לבקש רשות מבית הדין. זכות הגישה של התובע לערכאות פתוחה בהליך השני, כפי שהיתה בעת שפתח בהליך הראשון. אם כך הוא המצב, ככל שמדובר בתובע, ואף לאור הגישה המכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות הראויה להגנה כזכות יסוד, אין למנוע אף מן הנתבעת את אותה הזכות, על ידי הצבת מכשול בפניה מפני העלאת טענות משפטיות שלא נטענו בהליך הקודם, לרבות טענת ההתיישנות. ההליך הנוכחי הוא הליך חדש. הדין מאפשר לתובע גישה חוזרת לערכאות על אף שלא ניצל ולא מיצה את אותה הזכות בהזדמנות הקודמת שניתנה לו, וכל זאת מטעמים הקשורים בו עצמו. התובע לא השכיל לנצל את זכות הגישה לערכאות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. על כן לא יישמע בטענה כי אותה הזדמנות, אותה לא ניצל ולא מיצה, היתה ההזדמנות הראשונה עבור הנתבעת, שאם לא ניצלה אותה היא, פגה זכותה. משכך, אנו סבורים כי אין באי העלאת טענת ההתיישנות בהליך שנמחק בנסיבות כפי שפורטו משום החמצת ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה. בית הדין יזדקק אפוא לטענת ההתיישנות המועלית בכתב ההגנה, בהיותה ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה בהליך זה [ההדגשות במקור - נ.א.]". ב. לטענת המערער בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות הייתה זו מסקנתו של בית הדין האזורי: " בענייננו כאן נמחקה התביעה עקב מחדלי התובע וחוסר עניין שגילה בניהול ההליך הראשון. התובע לא שעה להחלטות בית הדין במשך מספר חודשים ולא עמד על תביעתו ועל זכויותיו. רק לאחר תקופת זמן, לאחר שלא פעל התובע על פי החלטות בית הדין ולא שעה להתראותיו כי התביעה תימחק ללא תגובה מצידו, החליט בית הדין למחוק את התביעה. בדרך התנהלותו בתקופת ההליך הראשון גילה התובע דעתו שאין הוא עומד על זכויותיו. משכך, נמצא כי ההנמקה העומדת בבסיס פסק דינו של השופט לוין בעניין צור, לפיה התנהל הליך שבו התובע גילה דעתו שהוא עומד על זכויותיו, אינה רלבנטית לענייננו, ולא תוכל לבסס טענה בדבר תחולת סע' 15 לחוק ההתיישנות על תביעתו של התובע בתיק זה. יוצא אפוא, כי כאשר התובע מגלה דעתו, שהוא אינו עומד על תביעתו ועל זכויותיו, הרי שאין כל סיבה שלא להכליל את התקופה בה נוהל ההליך הקודם - שנמחק ושהתובע הביע בו חוסר עניין - במניין תקופת ההתיישנות. אנו קובעים אפוא, כי יש להביא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת כתב התביעה הראשון ועד להגשת כתב התביעה מושא דיון זה [ההדגשות במקור - נ.א.]". ג. נוכח קביעות בית הדין לפיהן יידרש לטענת ההתיישנות שמעלה המפעל, וכי במניין תקופת ההתיישנות תובא גם התקופה שמיום 27.12.01 מועד הגשת התביעה הראשונה, ועד ליום 15.4.04 מועד הגשת התביעה השנייה, החליט בית הדין כי התיישנו רכיבי תביעתו של המערער לתשלום הפרשי שכר, פדיון ימי מחלה, פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה ואי הפרשות לקרן השתלמות לתקופה שקדמה ליום 15.4.1997. הטענות בערעור 6. הערעור מוסב כנגד החלטתו של בית הדין האזורי ועיקרן באלה: המפעל החמיץ את ההזדמנות להעלות טענת התיישנות, משלא עשה כן בכתב ההגנה שהגיש בתביעה הראשונה; החלטת בית הדין האזורי עומדת בניגוד למגמת הפסיקה לפיה הורחב המושג "הזדמנות ראשונה" באופן שייתפשו ברשתו מצבים שונים, אף כאלה המוקדמים למועד הגשת כתב הטענות. מגמה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות הרחבת ההכרה בזכות בעל דין לפנות לערכאות והצרת היקף תחולתו של מוסד ההתיישנות; משלא נטענה טענת התיישנות בתביעה הראשונה, אין, להעלות טענה זו בתביעה השנייה שעילתה זהה והעובדות שבבסיסה זהות לאלו המפורטות בתביעה הראשונה; אין למנות את התקופה שממועד הגשת התביעה הראשונה ועד הגשת התביעה השנייה במניין המועדים לצורך התיישנות; בנוסף ביקש המערער להבהיר את המהלכים בגינם נמחקה תביעתו הראשונה מחוסר מעש, כאשר לטענתו "הנתבעת הייתה "שותפה שוות זכויות" במחדל מחיקת התביעה". 7. המפעל ביקש לדחות את הערעור ותמך טענותיו בהחלטת בית הדין האזורי, בשתי הסוגיות שעמדו להכרעתו. הוסיף המפעל וטען, כי גם במסגרת התביעה הראשונה טען להתיישנות במסגרת קדם דיון. ואילו בכתב ההגנה לתביעה השנייה, הועלתה טענת ההתיישנות במפורש ובנוגע לרכיבי תביעה נוספים על אלה שנטענו בתביעה הראשונה. 8. הדיון בערעור התנהל בדרך של סיכומים בכתב, בהתאם להחלטה מיום 9.2.2006. הכרעה 9. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים נחה דעתנו כי צדק בית הדין במסקנתו לפיה בנסיבות המקרה, אין מגבלה להעלאת טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה שהוגש בהליך התביעה השנייה. עם זאת, ונוכח תחולתו של סעיף 15 לחוק, דין הערעור להתקבל, במובן זה שלא התיישנו רכיבי התביעה השנייה לתקופה שלפני יום 5.4.1997. ואין לכלול את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה לתביעה השנייה במניין מירוץ ההתיישנות. ונבאר . העלאת טענת התיישנות בכתב ההגנה בהליך השני מהווה "הזדמנות ראשונה" 10. בענייננו יש לערוך איזון בין אינטרסים אלה: זכות הגישה לערכאות של המערער למיצוי תביעתו ויומו בבית הדין; זכות הגישה לערכאות של המפעל למיצוי טענות ההגנה לרבות העלאת טענת התיישנות והפגיעה הצפויה אם לא יתאפשר לו למצות את טענות ההגנה; זכות המפעל שלא יימשכו נגדו הליכים זמן רב; אופי התנהלות הדיונים על ידי הצדדים ותרומתו של המערער להתמשכות ההליכים בגין רשלנותו בתקופה שחלפה מאז הגשת התביעה הראשונה ועד להגשת התביעה השנייה; ועוד יש ליתן את הדעת לכך, שהתביעה הראשונה זהה בעילתה לתביעה השנייה. בכך, מיצה המערער את מלוא טיעוניו בכתב, תוך שניתנה לו "הזדמנות שנייה" לחזור ולהעלות אותן טענות שהעלה בתביעה הראשונה. בנסיבות אלה, אך ראוי הוא ליתן גם בידי המפעל אפשרות לשטוח מלוא טענותיו בהליך השני ולמצותן. זאת, באופן שנראה בהעלאת טענת התיישנות בכתב ההגנה בהליך השני "הזדמנות ראשונה" כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות. ועוד זאת. בנסיבות המקרה שלפנינו, ומתוקף הוראתו של סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 יכולה מחיקת התביעה להוות נסיבה המצדיקה העלאת טענת התיישנות במועד מאוחר יותר [השוו: [דב"ע ל/ 10-9 תעשיית צמר תל-אביבית בע"מ - שלמה לנדאו, פד"ע א 82, 84]. זאת, נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי התרשלותו של התובע בניהול התביעה הראשונה היא אשר גרמה למחיקתה ורק כעבור כשנה חזר והגיש את התביעה השנייה. זאת ועוד זאת. מטענות הצדדים בסיכומיהם בבית הדין האזורי הוברר, כי במסגרת קדם משפט שהתקיים בתביעה הראשונה, העלה המפעל טענת התיישנות לגבי חלק מרכיבי התביעה. טענה זו לא נדונה לגופה משנמחקה התביעה כולה מחוסר מעש. כאשר אלה הם פני הדברים אין לומר, כי המערער הופתע מעצם העלאת טענת ההתיישנות במסגרת התביעה השנייה. ומכל מקום, עומדים בעינם הטעמים עליהם עמדנו לעיל, לפיהם אין לראות במועד העלאת הטענה בכתב ההגנה במסגרת התביעה השנייה כהחמצת ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות. 11. הנה כי כן, בנסיבות המקרה ומתוך שנעשה האיזון הנאות בין האינטרסים הללו, כדין הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה לא עברה ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות. תוצאה זו הינה סבירה ומידתית נוכח אופיו של הדיון, והשלב בו מצוי ההליך המשפטי. סעיף 15 לחוק ההתיישנות - המסגרת הנורמטיבית 12. טענת המערער בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות ממועד הגשת התביעה הראשונה שנמחקה, נסמכה על הוראותיהם של סעיפים 15 ו -16 לחוק ההתיישנות, אשר זו לשונם: "15. תובענה שנדחתה הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. 16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". תכליתו של סעיף 15 לחוק סעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא מן החריגים למירוץ ההתיישנות ונועד "להקהות את עוקצה של חרב תקופת ההתיישנות המדויקת אשר - על פי טיבה של כל תקופה קצובה - יש בה מידה מסויימת של שרירות" [עע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ, ניתן ביום 10.1.05 (להלן: עניין מקיאס), פסקה 10]. " הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין" [עא 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (להלן :עניין זיסר), עמ' 178; עתירה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 7139/03 מרדכי זיסר - משרד הבינוי והשיכון, ניתן ביום 11.12.03]. "הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי ... ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות" [עניין זיסר לעיל, עמ' 178] ו"הטעם לדבר נעוץ בכך שהתובע נקט הליך בתוך תקופת ההתיישנות" [עניין מקיאס לעיל, פסקה 11]. הוראה זו עולה בקנה אחד עם "נטיית המשפט [ש]הוא לעולם להעדיף את מיצוי הזכות המהותית על פני שיקולים אחרים ומכאן הנטיה לצמצם את היקף פרישתה של טענת ההתיישנות" ו"מכאן שיש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות, מקום בו החוק והנסיבות מצדיקים זאת" [עניין מקיאס לעיל, פסקה 19]. תחולתו של סעיף 15 (א) האם ההליך הראשון עניינו "בתובענה שנדחתה" 13. 13. אשר למקרים בהם נראה תובענה כ"תובענה שנדחתה". הלכה היא כי תביעה שנמחקה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות [רע"א 8444/04 קלר ישראל נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ, ניתן ביום 16.6.05; רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2) 624; עניין מקיאס] בעניין זיסר התייחס בית המשפט העליון לתחולתו של סעיף 15 בציינו כי "במקורו, הוחל סעיף 15 על מצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים ולא נתקיים כל דיון לגופה. ....למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א) או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא על פי סעיף 15 כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במנין תקופת ההתיישנות" זאת, גם כאשר "מגיעה תובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה". למעלה מזאת. בעניין זיסר הורחבה תחולתו של סעיף 15 אף למקרה בו "נתקיים דיון לגופה של התובענה הראשונה ונתקבלה הכרעה לגביה, לא מתקיים בעטייה מעשה בית דין ביחס לתובענה נוספת המוגשת באותה עילה". אף ניתן לראות כ"תובענה שנדחתה" גם מקרה לפיו "התובענה הראשונה נדונה במסגרת דגם הליך דיוני מיוחד שאינו מתיר מעצם טיבו פרישת מלוא הסעדים שהתובע יכול לתובעם [עניין זיסר לעיל, עמ' 187]. (ב) האם ההליך השני הינו "תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון" 14. בעניין זיסר התייחס בית המשפט העליון למונח "תובענה חדשה בעילה זהה" וקבע: "לצורך מירוץ ההתיישנות להגדרת תוכנו של מושג זה על פי דיני מעשה בית דין. שהרי סעיף 15 מותנה בין היתר בכך שהתביעה השניה אינה חסומה מבירור שיפוטי אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המושג "אותה עילה" בהקשר זה נשאב, אפוא, מדיני מעשה בית דין ונגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה". "אמת המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות. [ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שריבר, פד"י מז(2) 441, 450; זלצמן, שם, עמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פד"י לח(4) 797, 801]. בהתאם נקבע בעניין זיסר, כי: "מבחן 'זהות העילות' בהקשר לעקרון מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" [עניין זיסר; ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"י מג(3) 489 פיסקה 5;ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב(2) 561, 593]. זאת, גם אם מדובר בסעדים שונים מכוח אותה עילה [עניין זיסר לעיל, עמ' 182; זלצמן, שם, עמ' 89]. (ג) האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה 15. כאשר מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, בהתנהגות חסרת תום לב או בניצול לרעה של הליך משפטי לא יחול סעיף 15 ומירוץ ההתיישנות לא ייפסק. כך, בפסק הדין בעניין מקיאס נאמר מפי חברי השופט צור, כי "אין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות". עם זאת, "מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות". בהקשר זה הוסיף חברי השופט צור ואמר: "רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בנקיטת ההליך - הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדורליים". תוצאה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות צמצום תחולת ההתיישנות עליה עמדתי בעניין לוטן בדברים אלה:"אין לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבן המשפטי, יתבררו - במידת האפשר וככל הניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות דין...." [ע"ע עע 210/99 מיכאל לוטן - מדאינווסט - מרכז רפואי הרצליה בע"מ]. ולענייננו 16. תביעתו הראשונה של התובע הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ואין היא בבחינת "תובענה שנדחתה". שכן, במחיקתה לא נוצר מעשה בית דין המונע הגשת תביעה נוספת באותן עילות. התביעה השנייה זהה בעילתה לתביעה הראשונה. מדובר בזהות עילות בשני ההליכים כמובנו של מושג זה בדיני מעשה בית דין. המדובר בשתי תובענות המושתתות על אותה מערכת עובדתית ומשפטית, אותם צדדים לתביעה כבעלי דין ואף אותם סעדים. כפי שנאמר בסעיף 1ד לכתב ההגנה שהגיש המפעל לתביעה השניה: "התובענה שבנדון הינה תביעה חוזרת, זהה לחלוטין לזו שנמחקה". 17. החומר שהובא לפנינו אינו מעלה כי נוהל דיון בתביעה הראשונה לגופה, או כי הובררו בה טענות הצדדים. בית הדין האזורי הורה על מחיקת התביעה הראשונה על סמך טענת סף של מחיקה מחוסר מעש, לאחר שהמערער לא פעל לפי החלטות בית הדין. עם זאת, שוכנענו כי רשלנותו של המערער אינה עולה לכדי מידה של חוסר תום לב לא או שימוש לרעה בהליכי משפט [השוו: ענין מקיאס לעיל, פסקה 15] ודוק. בעניין מקיאס חלפה תקופה ממושכת של יותר מארבע שנים ממועד מחיקת התביעה הראשונה עד שהוגשה התביעה החדשה. למרות שממצא זה הצביע על רשלנות המערערים בניהול עניינם, באותה פרשה, לא ראה בכך בית דין זה אינדיקציה לחוסר תום לב או בעשיית שימוש לרעה בהליכי בית הדין, או בנסיון להאריך באופן מלאכותי ולא מוצדק את תקופת ההתיישנות. על אחת כמה וכמה בענייננו, בו חלפה פחות משנה בין מועד מחיקת התביעה הראשונה לבין הגשתה של התביעה השנייה. 18. ועוד זאת. בעניין מקיאס, נתן בית דין זה דעתו גם למהות התביעה על רכיביה וציין כי "מדובר בתביעה לתשלום יתרת השכר ופיצויי פיטורים וראוי שהתביעה תתברר לגופה". בדומה, בענייננו, תביעתו השנייה של המערער היא בעיקרה לזכויות סוציאליות ולזכויות מכוח משפט העבודה המגן. סילוקה על הסף מבלי להידרש לדיון בתביעה גופה על כל רכיביה, מהווה תוצאה קיצונית מדי ובלתי סבירה, בנסיבות העניין. 19. מכל הנימוקים שפורטו לעיל דעתנו היא כי "אין להצדיק הנפת חרב ההתיישנות" על מחדלו ורשלנותו של המערער בניהול התביעה הראשונה. לכל היותר ניתן לאזן את הפגיעה במפעל בפסיקת הוצאות משפט הולמות. אולם, אין למנות בתקופת ההתיישנות את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ועד למחיקתה, ואף לא את התקופה שבין מחיקת התביעה הראשונה ועד להגשת התביעה השנייה. 20. לסיכום, התוצאה אליה הגענו בערעור עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בכלל ומתיישבת עם מכלול האינטרסים של בעלי הדין, לעשיית שימוש יעיל ונאות בהליך המשפטי ולמיצוי זכויות התביעה וההגנה. משנמצא כי התנהגות המערער אינה עולה לכדי חוסר תום לב וניצול הליך לרעה של ההליך המשפטי, אלא לכדי רשלנות גרידא בלבד, יש לאפשר לו לעצור את מירוץ ההתיישנות בגין הגשת התביעה השנייה. ומאידך גיסא, שמורות למפעל מלוא טענות ההגנה, לרבות טענת התיישנות של רכיבי התביעה למן הגשתה בראשונה. 21. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו. בהתאם אנו קובעים כי הזמן שחלף ממועד הגשת התביעה הראשונה עד להגשתה של התביעה השנייה אינו נכלל במניין מירוץ ההתיישנות. לפיכך, מתבטלת החלטתו של בית הדין האזורי בדבר התיישנות רכיבי התביעה לתשלום הפרשי שכר, פדיון ימי מחלה, פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה ואי הפרשות לקרן השתלמות לתקופה שקדמה ליום 15.4.1997. בידי המפעל להעלות טענת התיישנות, וטענתו זו תבורר למן מועד הגשת התביעה הראשונה, בהתייחס לכלל רכיבי התביעה השנייה, בהתאם לדין החל ובהתאם להסכם הקיבוצי הכללי החל על הצדדים בתקופת העסקתו של המערער. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות בערעור זה. התיישנות