בית המשפט ציין כי אין לכלול בתקופת מניין ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התובענה לבין מועד מתן ההחלטה בדבר הפסקת התביעה (סעיף 15 לחוק ההתיישנות) עוד יש להדגיש כי הפסקת תביעה, דינה כדין מחיקת תביעה המאפשרת הגשת תביעה מחדש, אולם הזכות לעשות כן צריך שתעשה במסגרת כלל תקופת ההתיישנות. להלן פסק דין בנושא התיישנות תביעה שהופסקה: פסק-דין 1. הנתבעת בתיק העיקרי (להלן: המבקשת) הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף, לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וזאת מחמת התיישנות, וכן התנגדות לחידוש ההליכים. הרקע וההליכים הקודמים: 2. התובע, שהלך לעולמו ב- 22/02/2005 (להלן: המנוח או המשיב), הגיש תובענה ביום 04/06/98 לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, עקב פגיעה מירי (כדור ברזל מצופה גומי) שבוצע על ידי חיילי צה"ל, בקשר לאירוע שהתרחש ב- 25/1/93, בעת שסיים לימודיו בבית ספר מקצועי והתפלל במסגד במחנה אלשאטא בעזה, בעת שבמקום התחוללו מהומות והפרות סדר. פגיעתו אירעה בסמוך לביתו. 3. ביום 21/11/2001, בתחילת הדיונים בתיק (ישיבה ראשונה בתיק בפניי הייתה ביום 29/01/2001), ביקשה באת-כוחו, עוה"ד הגב' אלמאדי, להורות על הפסקת התובענה "בשל המצב הקיים ואי היכולת להתקשר עם התובע" ובית המשפט נעתר לבקשה (עמ' 2 לפרוטוקול). בהחלטה נקבע: "אני מורה על הפסקת התובענה. התובע רשאי לחדש את ההליך, ללא תנאי, מן המועד בו הופסקה התובענה". כמו כן הורה בית המשפט באותה החלטה שאין מקום לחייב בכל אגרה, באותו שלב. יודגש, כי במועד הגשת התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית. 4. ביום 20/11/02 הגיש התובע בקשה לחידוש ההליכים בתיק, וכן עתר למתן צו אשר יאפשר כניסתו לארץ לצורך עריכת חוות דעת רפואית. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 19/12/02 הובהר, כי בקשתו תידון לאחר שינתנו פרטים נדרשים של המומחה אצלו מבקש התובע להיבדק, וכן מועדים לבדיקה. מבדיקת התיק עולה, כי לא הייתה פנייה נוספת לחידוש ההליכים בסמוך לאותו מועד. רק ביום 5/12/06 ביקש התובע לחדש ההליכים בתיק, אלא שאז התברר, כי התובע נפטר ועו"ד אלאמדי אף שקל הגשת בקשה לשחרור מייצוג (ראה בש"א 16326/06). בהחלטה שניתנה בהעדר הצדדים ביום 19/9/06, ומבלי שבית המשפט היה ער לעובדה כי התובע נפטר, הורה בית המשפט על חידוש ההליכים ונקבע דיון מקדמי ליום 31/10/06. בנסיבות אלה הגישה הנתבעת את בקשתה לביטול ההחלטה בדבר חידוש ההליכים, בהיותה החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולחלופין לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנות. הנתבעת טענה גם שלא קיבלה עותק מן הבקשה לחידוש הליכים, ומשזו צולמה על ידה, עמדה על טענתה בדבר חלוף תקופת ההתיישנות, ועוד הדגישה כי גם בעת חידוש ההליכים טרם צורפה חוות דעת רפואית. 5. בישיבת בית המשפט ביום 4/2/07 ביקש עו"ד אלמאדי להתפטר מהייצוג. הוא הודיע על כוונתו האמורה לעורך הדין סלימאן אלקדי המקשר בינו לבין התובע, ועוד הודיע על פטירתו של התובע. למרות הדחיות הנוספות שניתנו בתיק, לא הוסדר נושא ייצוגו של המנוח על ידי עו"ד אחר, וכמו כן לא הוצג יפויי כוח מאת עיזבון המנוח. המצב העובדתי היה זהה גם בישיבת קדם נוספת שהתקיימה ביום 27/5/07. ניתנה אורכה נוספת להסדיר את נושא הייצוג, ואולם עד למועד מתן ההחלטה לא הוסדר הנושא. בנסיבות אלה יש ליתן החלטה בבקשה לדחייה על הסף, וככל שיידרש גם בבקשה לביטול ההחלטה בדבר חידוש ההליכים, על סמך החומר שבתיק. טענות בעלי הדין: 6. לטענת הנתבעת, מניין כלל התקופות, למעט הזמן שבין הגשת התביעה להפסקתה, מקים את מחסום ההתיישנות. אורך תקופת ההתיישנות על פי המצב המשפטי שהיה קיים במועד הגשת התביעה עמד על 7 שנים. בתיקון מספר 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, סעיף 5א לחוק אשר הוסף בתיקון 2002, קוצרה תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 5א(3) לשנתיים בלבד. החידוש האמור התרחש לאחר מועד הפסקת התובענה וקודם לחידושה. ואולם, בין אם תקופת ההתיישנות תהיה על פי המצב המשפטי קודם לתיקון ובין אם על פי תקופת ההתיישנות המקוצרת, התביעה התיישנה. לחלופין, הדגישה הנתבעת כי התובע טרם הגיש חוות דעת רפואית או פרטים אחרים כפי שנדרש לעשות על פי החלטת בית המשפט מיום 19/12/02. 7. התובע, סבור שיש לדחות את טענת ההתיישנות, מאחר שבהחלטה השיפוטית שניתנה, קבע בית המשפט שהתובע יהיה רשאי לחדש את ההליך "ללא תנאי מן המועד בו הופסקה התובענה". מה עוד, שהפסקת התובענה נתבקשה בשל הקושי בכניסתו לארץ לצורך ביצוע בדיקות רפואיות. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים לא עלה בידו להשיג את האישור. לעניין זה, מפנה עו"ד אלמאדי לסעיף 14 שבחוק ההתיישנות הקובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות, לא יבוא במניין, הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה המדינה למדינת ישראל לא יכול היה בעל הדין לקיים את הבירור המשפטי. לאור המצב השורר בין הרשות לבין מדינת ישראל, לא נתקיימו התנאים אשר אפשרו את כניסתו של התובע לארץ, וממילא אורך תקופה זו אינה צריכה להילקח בחשבון לצורך מניין תקופת ההתיישנות . דיון ומסקנות: 8. למעשה, בהעדר הסדרת נושא הייצוג, אין למעשה ייפוי כוח לעורך הדין להמשיך ולייצג את העיזבון. מעבר לאמור יש לקבל את טענת ההתיישנות ולדחות את התובענה, מחמת התיישנותה. התוצאה הנלוות היא, שיש לבטל את ההחלטה בדבר חידוש ההליכים. כפי שפורט בהחלטה שניתנה ביום 10/4/07 בבש"א 542/07, במסגרת ת"א (חיפה) 10486/96 מחמוד אלאסטל נ' מ"י, תק-מח 2007 (2) 2148, אין לכלול בתקופת מניין ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התובענה לבין מועד מתן ההחלטה בדבר הפסקת התובענה (סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, להלן: חוק ההתיישנות). עוד יש להדגיש כי הפסקת תובענה, דינה כדין מחיקת תביעה המאפשרת הגשת תביעה מחדש (ראה פס"ד סרסור וכן ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166, 179, להלן: פס"ד זיסר), ואולם הזכות לעשות כן צריך שתעשה במסגרת כלל תקופת ההתיישנות. ועוד, העובדה שההחלטה שניתנה בדבר הפסקת התובענה קבעה כי ניתן יהיה לחדש את הדיון "ללא תנאים" ("ומן השלב בו הופסקה התובענה"), אין בה כדי לגבור על האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות (ראה פסק דינה של כבוד השופט שרה דותן בר"ע (מחוזי, ת"א-יפו 1842/05 משרד הבטחון - לשכת היועץ המשפטי נ' מחמד דהמאן איהב, החלטה מיום 9/4/06). 9. יישומם של כללים אלה על ענייננו, מורה כי לא ניתן לחדש את התובענה במועד בו הוגשה הבקשה לחידושה. המשיב יליד 16/2/75. האירוע הנטען הוא מינואר 1993. בעת האירוע היה המשיב קטין הגובל בבגרות. המשיב היה בן 17 שנה ו- 11 חודשים. על פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, אין להביא במניין הזמן, לצורך תקופת ההתיישנות, את התקופה שבה עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה, כלומר עד ליום 16/2/93. המשיב הגיש את התובענה, ביום 4/6/98, כ 5 שנים ו-4 חודשים לאחר האירוע. מכאן, שיש למנות לצורך תקופת ההתיישנות את התקופה של 5 שנים ו-4 חודשים. על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כאמור, אין למנות לצורך מניין ההתיישנות את התקופה שבין הגשת התובענה (4/6/98) עד למועד מתן ההחלטה בדבר הפסקתה (21/11/01). ואולם, מן המועד בו הופסקה התובענה, רשאי היה המשיב לחזור ולבקש את חידוש התובענה, רק בתקופה שנותרה, דהיינו עד ליום 2/8/03 בלבד. במקרה דנן, לאחר שהופסקה התובענה ביום 21/11/01, הוגשה בקשה ראשונה לחידוש התובענה ביום 20/11/02. בית המשפט לא נעתר לבקשה וזו נדחתה. התביעה התיישנה ביום 2/8/03, ואילו הבקשה החדשה שהיא נשוא החלטה זו הוגשה רק ביום 5/12/06. 10. כפי שהערתי גם במסגרת בש"א 542/07 (ת"א 10486/96) ממקד התובע טענותיו בהעדר הצדקה דיונית-מוסרית להעלאת טענת ההתיישנות, כנגד מי שנפגע ברצועת עזה, כאשר בידי המדינה, לטענתו הכוח למנוע כניסה לארץ, ובפועל נוצר מצב שהתביעה כמעט בלתי אפשרית בגלל אותם קשיים המוטלים על כניסת התובעים בארץ. ככל שיש בסיס לטענה זו, לא היה בכך כדי למנוע הגשת בקשה לחידוש התובענה עד לתום תקופת ההתיישנות. מכל הטעמים המפורטים לעיל מתקבלת טענת ההתיישנות. 11. משנתקבלה הטענה, אין עוד מקום לחדש את ההליכים בתובענה, מה עוד, כפי שצוין לעיל, לאור הוראת סע' 14א לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965, מי שמופיע בשם התובע-המנוח, נסתיימה שליחותו בשם המנוח עם מות התובע, ולא קיים בידיו יפויי כוח כדין, לייצג את העיזבון (ראה א' ברק, חוק השליחות (כרך ב') תשנ"ו-1996, בעמ' 1218). עוד יש להעיר לגוף התובענה, כי עד למועד מתן החלטה זו לא הוגשה חוות דעת רפואית המצביעה על קיומה של נכות אצל המנוח. התוצאה: 12. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות נוספות. התיישנות