התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע, שבתובענה על עוולה, מקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום בו אירע הנזק (7 שנים), ואם לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום בו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 מיום אירוע הנזק.

ברם, כבר נקבע בפסיקה כי סעיף 89(2) לא בא להאריך את המועד של 7 שנות התיישנות, אלא מטרתו להציב מועד סופי של 10 שנים להגשת התביעה, החל ממועד אירוע הנזק, מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע.

להלן פסק דין בנושא דחיית התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר:

פסק דין

     בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל טענת התיישנות.

1.     מכוח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (כפי שתוקנה בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997) אני מחליט על יסוד הבקשה ותגובת המשיבה.

2.     המשיבה הגישה ביום 28.11.2004 כנגד המבקשים, תביעה כספית על סך 2,500,000 ₪. עילתה של התביעה, בקליפת אגוז, טענת המשיבה כי בשל מחדלים ומעשים שלא כדין של המבקשים ניתנו לה היתרי בנייה להקמת פרוייקט של 34 דירות, במקום 39-40 דירות, כפי שהייתה זכאית על פי הת.ב.ע. שחלה על האיזור.

המבקש-הנתבע מס' 2, היה יו"ר המבקשת מס' 1 בתקופה הרלוונטית.

על פי האמור בכתב התביעה, המשיבה נאלצה לנקוט בשורה של הליכים במהלך השנים 1994-1995 נוכח סירובה של המבקשת להנפיק לה היתרי בנייה, ואף נקטה הליך משפטי כנגד הועדה המקומית. בסופו של דבר, במהלך שנת 1995, משנוכחה המשיבה לדעת כי היא עלולה להתעכב בבנייה, "קיבלה התובעת החלטה כפויה שלא להתעקש על זכויותיה על פי התב"ע למיצוי כל כמות יחידות הדיור אותן ניתן היה לבנות על החלקות שבבעלותה, ותחת זאת פעלה לקבלת היתרים מתוקנים לכמות יחידות מפוחתת והכל במטרה לצמצם נזקיה...".

בכתב הגנתה הכחישו המבקשים טענות המשיבה לגופן, והעלתה בהזדמנות הראשונה טענת התיישנות. בד בבד הגישו המבקשים בקשה נפרדת לדחיית התביעה מחמת התיישנות.

אקדים ואומר כי דין הבקשה להתקבל.

3.     אין חולק על העובדות הבאות:

עוד לפני קבלת היתרי הבנייה בפועל, המשיבה כבר ידעה על עמדתה של המבקשת, לאור החלטות המבקשת והאישורים העקרוניים שניתנו על ידה בבקשות להיתרי הבנייה.

אך גם בהתעלם מכך, היתרי הבנייה ניתנו בתאריכים הבאים:

היתר בניה ביחס לחלקה 32 ניתן למשיבה ביום 31.12.95.
היתר בניה ביחס לחלקה 34 ניתן למשיבה ביום 7.3.96.
היתר בניה ביחס לחלקה 33 ניתן למשיבה ביום 28.4.96.
היתר בניה ביחס לחלקות 36-37 ניתן למשיבה ביום 4.2.97.

לכן, אפילו נלך בגישה המקלה ביותר עם המשיבה ונניח שעילת התביעה התגבשה אך במועד מתן היתר הבנייה האחרון, הרי שתקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 4.2.2004 בעוד התביעה הוגשה ביום 28.11.2004.

4.     המשיבה טענה שרק לאחר קבלת טופס 4 ביום 27.11.97 עלה בידיה לגבש את נזקיה, ולכן, יש לראות את התביעה כאילו הוגשה במועד.

אפילו לשיטה זו של המשיבה, התביעה הוגשה באיחור של יום אחד. אך גם בהתעלם מכך, מה לקבלת טופס 4 ולגיבוש הנזק? נזקה של המשיבה, שהוא צמצום מספר יחידות הדיור, היה ידוע למשיבה עוד לפני קבלת היתרי הבנייה, ואין לכך כל קשר לסיום הבנייה בפועל.



סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע, שבתובענה על עוולה, מקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום בו אירע הנזק, ואם "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום בו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ברם, כבר נקבע בפסיקה כי סעיף 89(2) לא בא להאריך את המועד של 7 שנות התיישנות, אלא מטרתו להציב מועד סופי של 10 שנים להגשת התביעה, החל ממועד אירוע הנזק, מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע - ע"א 831/80 יצחק זמיר נ. כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 131-132.

אפילו אניח לשיטתה של המשיבה כי הנזק לא נתגבש במלואו עד שלא נמכרו כל הדירות בפרוייקט ועד שלא ניתנו טופסי 4 לכל הבניינים בפרוייקט, הרי שלעניין הידיעה הנדרשת להתגבשות רכיב הנזק, נקבע בפסיקה, כי "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו.... התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו..." - ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559; ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865-866.

לכן, אין בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כדי להושיע את המשיבה, שכן כבר במועד מתן היתרי הבנייה ידעה כי נגרם לה נזק, גם אם לא ידעה את מלוא היקפו.

5.     המשיבה טענה כי נוכח מעשי ומחדלי הנתבעים, הפעם הראשונה בה יכולה הייתה להגיש תביעתה, הוא המועד בו הוסר החשש שמא יחבלו המבקשים בפעילותה של המשיבה, והמועד הוא, מתן טופס 4 לבניין האחרון בפרוייקט.

טענה זו, מזכירה את סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

הטענה קלושה על פניה, באשר מכתב התביעה עולה שהמשיבה לא נרתעה מלתקוף את החלטות המבקשת, אם בועדה המחוזית ואם בבית המשפט. טענת הכפייה והאילוץ הזדוני אינם מעוגנים כדבעי בכתב התביעה, ומכל מקום, באנלוגיה להלכות אילוץ וכפייה בדיני

החוזים, הרי שלא כל אילוץ כלכלי, ייחשב לכפייה. כך, נקבע כי רק לחצים כבדים הפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו כפגמים ברצון, ואחד המבחנים הוא קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות - ע"א 88/8 רחמים נ. אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95; ע"א 1569/93 מאיה נ. פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705.

ובכלל, למרות שאין חולק על כוחה הרב של הועדה המקומית או הרשות המקומית כלפי קבלנים, דרכם של קבלנים שאינם נרתעים מלעמוד על זכויותיהם כנגד דרישות בלתי חוקיות של רשויות אלו - ראה, לדוגמה, בג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ. ראש עיריית חולון, פ"ד מט(5) 582; ע"א 630/97 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה נ. שיר הצפון, פ"ד נב(3) 399.

ולא רק זאת, אלא שגם מקום בו הרשות גבתה כספים שלא כדין מקבלנים, נדחתה טענת האילוץ. כך נפסק בדעת הרוב בע"א 7664/00 אברהם רובנישטיין ושות' בע"מ נ. עירית חולון, פ"ד נו(4) 117, 126:

"לא בכל מקרה הנמנה על קבוצת המקרים הראשונה - שבהם מפעילה הרשות כוחות וסמכויות, או מונעת מבעל זכות את זכותו על מנת לזכות בתשלומים או בטובת הנאה אחרת - מדובר באילוץ..".

אך אפילו אלך לפי דעת המיעוט של השופטת דורנר בע"א 7664/00 הנ"ל, שהכירה בטענת האילוץ, הרי שאין בסעיפים 10-18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, חריג המאריך את תקופת ההתיישנות עד ל"ביטול הכפייה" הכלכלית, בדומה לסעיף 20 לחוק החוזים. אציין כי הסוגיה התעוררה בפסיקה לעניין הפסקת מירוץ ההתיישנות בשל כפייה כלכלית כלפי לקוח של בנק, אך הסוגיה לא נדונה לגופא ולא הוכרעה - ע"א 6234/00 ש.א. פ. בע"מ נ. בנק לאומי בע"מ, פ"ד נז(6) 769, עמ' 784-785.

נוכח קלישותה של טענת האילוץ במישור העובדתי והמשפטי, איני סבור כי התביעה דכאן מצדיקה דיון בסוגיה אם הוראות סעיפים 10-18 לחוק ההתיישנות קובעות הסדר שלילי או שמא מדובר בלאקונה- השווה לע"א 3622/96 אברהם חכם נ. קופ"ח מכבי,פ"ד נב(2) 638. מכל מקום, המשיבה בתגובתה לא הצביעה על כל אסמכתא לכך, ולא טענה דבר בהקשר זה.

6.     אשר על כן, אני נעתר לבקשה ודוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

המשיבה תשא בשכ"ט המבקשים בסך 5,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת גילוי יזומה

  2. היתר לגילוי ידיעות

  3. חובת הגילוי של הבנק

  4. אי גילוי עניין מהותי

  5. חובת גילוי במכירת רכב

  6. חובת הגילוי כלפי ערב

  7. חובת הגילוי של המבוטח

  8. היתר כללי לגילוי ידיעות

  9. חובת הגילוי בדיני חוזים

  10. אי גילוי מצב רפואי קודם

  11. חובת גילוי מורחבת של הבנק

  12. גילוי תיקים פליליים סגורים

  13. גילוי נאות במכירת רכב משומש

  14. גילוי שאין ביטוח אחרי תאונה

  15. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  16. היקף חובת הגילוי בכריתת חוזה

  17. אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

  18. גילוי חריגות בניה בבית קרקע לאחר קניה

  19. גילוי שהגודל קטן יותר לאחר קניית נכס

  20. עתירה לגילוי זהות האדם שמסר מידע למשטרה

  21. חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, התשנ"ו-1996

  22. נטען כי למסמכים שגילויים מתבקש אין כל רלוונטיות

  23. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התש"ע-2010

  24. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992

  25. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התשס"ה-2005

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון