הוצאות משפט לאחר זיכוי

להלן החלטה בנושא הוצאות משפט לאחר זיכוי: החלטה לפני בקשה לתשלום הוצאת משפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הבקשה נדחתה מהטעמים שיפורטו מיד ובהמשך רקע עובדתי בפן המשפטי והנמקות. 1. ביום 19.11.95 הוגש כנגד המבקש דנן כתב אישום המייחס לו עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות. עבירה על סעיף 418 סייפא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ועבירה של שימוש במסמך מזויף. עבירה על סעיף 420 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. 2. ביום 23.3.98 הורשע המבקש בביצוע עבירה של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות. 3. ביום 5.9.99 בית המשפט המחוזי בתל אביב דוחה ערעור של המבקש על הכרעת הדין המרשיעה. 4. ביום 30.12.04 בית המשפט העליון זיכה את המבקש. 5. בבקשתו מבקש העותר להורות לאוצר המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו. עוד מבקש העותר כי "בית המשפט יפסוק כי לא היה יסוד לאשמה ולחילופין לאור עינוי הדין שנגרם למבקשת, התערערות מצבו הבריאותי והכלכלי והזיכוי המוחלט בערעור, המהווים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 6. סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. קובע שתי עילות בגינן רשאי בית המשפט להורות על פיצוי המבקש: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל..." מכאן שפיצוי נאשם אפשרי כאשר הנ"ל זוכה מאשמה ומתקיים אחד מתנאי הסף "לא היה יסוד לאשמה" ו/או "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". 7. "לא היה יסוד לאשמה". הכוונה הנה "לבחון את תשתית הראיות שהייתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום ולשאול אם יש בתשתית זו כדי להצדיק את הגשתו של כתב האישום" (ראה ע"פ 2366/03 עסאף עאסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597). כאשר "...המבחן לקיומו של יסוד לאשמה הוא אובייקטיבי ..." (ראה ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת יראל, פ"ד נח(1) 436, 445 ופסיקה רבה אחרת) ואז "...רק אם ימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80 (א)..." 8. האם בעניינו של המבקש בתיק זה "מלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין" או שמא "העובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית" או שמא "היה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה..."? התשובה לכך היא לא, שכן, התשתית הראייתית שהייתה בפני התביעה בבואה להגיש את כתב האישום התבססה על עדותה של מומחית להשוואת כתבי יד (עת/2) אשר ערכה חוו"ד לפיה החתימה על ת/10 לא הייתה חתימתה של אם המבקש אלה של המבקש. המומחית קובעת "מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין הכתב שבטיעון לבין דוגמאות כתב ידו של החשוד ולדעתי סביר מאוד שהכתב שבטיעון נכתב על ידו". 9. מכאן שבידי התביעה הייתה ערב הגשת כתה האישום ראיה המצדיקה הגשת כתב אישום ואף היה בה כדי ליצור אצל תובע סביר צפייה להרשעה ע"פ מבחן אובייקטיבי. 10. "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". בפרשת בן אוריה, ע"פ עמית בן אוריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714 קובעת כב' השופטת (כתוארה דאז) בייניש כי "החלופה... נועדה להרחיב את מסגרת המקרים בהם ינתן פיצויי לנאשם שזוכה... עם זאת הרחבה זו אינה ללא מצרים ועל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לאזן בין מכלול השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין הפגיעה בו עקב האישום: אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים ראיות מספיקות לאישום, בלא הרתעת יתר של התביעה..." בפרשת רייש ע"פ 7826/096 יוסף רייש נ' מ"ר פ"ד נא(1) 481 מציין כב' השופט זמיר מספר שיקולים בהם יכול בית המשפט להסתייע בבואו לפסוק, "... האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים: האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם: האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש: האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו: האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט: האם התברר בדיעבד ואף שמלכתחילה היה יסוד לאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות: האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה". 11. בנסיבותיו של המבקש נשוא תיק זה אני סבור, כי התנהלות הנאשם בעת חקירתו במשטרה ובבית המשפט ומסקנות כבוד השופט קרא בענין - העדר שיתוף פעולה עם חוקרי המשטרה, סירובו למסור גרסה לנטען נגדו ע"י עת/4 מסירת דוגמאות כתב יד משוחקות מתוך כוונה להתרחק מתכונות כתיבה הטבועות בכתיבה ספונטנית, סירוב הנאשם לחיפוש במשרדו במטרה למצוא מסמך בו מופיע כתב ידו הספונטני של הנאשם, הימנעותו של הנאשם מהתעמתות עם עת/4 ואי הצגת שאלות מהותיות לעד - יחד עם העובדה כי הורשע בדין בשתי הכרעות דין מנומקות ומבוססות בבית משפט השלום והמחוזי. 12. באשר לסוגיית זיכויו בבית המשפט העליון עולה כי הזיכוי נובע מפאת חזרת התביעה מהאישום בשל "מכלול הנסיבות המיוחדות שבתיק היא מסכימה לזיכויו של המערער מן העבירה שבה הורשע" ולא לאחר קביעה פסקנית של בית המשפט העליון כי הנאשם לא ביצע את העבירה. לעניין זה נאמר בפרשת ראמי דבש, ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73 ע"י כב' השופט חשין, "...לא אמרנו... כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא בעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי: ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות..." מכאן שזיכוי הנאשם נבחן לאור טיב הזיכוי ונסיבותיו. בחינת נסיבותיו של תיק זה כמפורט לעיל מעלה כי אין בהם כדי להצדיק את שיפוי המבקש. סוף דבר ולאור כל האמור, אני דוחה את בקשת המבקש לשיפוי הוצאות הגנתו מאוצר המדינה ובשל כל אלה, קרי קיומו של בסיס ראייתי לכאורי ראשוני לביסוס בהרשעה. הוצאות משפט