בית המשפט פסק כי ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגבי הוראות התקנות, אך הענין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת הציבור, המעונין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית המשפט. לפיכך, ומכח אינטרס זה, אין בתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות לדחיית הדיון המוגשות להם, ולו גם בהסכמה - כיוון שדחיית מועדים עשויה לשבש את ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט ולהאריך שלא לצורך את משך שמיעת התיקים בבית המשפט. להלן החלטה בנושא הארכת מועדים בבתי המשפט: החלטה א. העובדות 1. בקשה זו הוגשה עפ"י החלטתי מיום 6.1.02. 2. במסגרת החלטתי הנ"ל, פורטו העובדות שהן בסיס הערעור שהוגש בתמ"ש 54770/01 ושעיקרן בקצרה כדלקמן: א. ביום 29.1.98 פסק בית הדין הרבני הגדול, כי יש לחייב את המבקשת בגט. יחד עם זאת, חייב ביה"ד את המשיב בתשלום מזונות ומדור למבקשת, גם לאחר הגט, עד למתן פסק דין בעניין הרכוש בבית משפט זה. עוד קבע בית הדין, בפסק דינו הנ"ל, כי "סכומים אלו יקוזזו מחלקה של האשה ברכוש המשותף לאחר פסיקת ביהמ"ש בנדון. אולם ביהמ"ש יהיה רשאי שלא לקזזם, אם מצא זאת לנכון." ב. תביעת הרכוש נדונה בפני השופטת פלאוט ובפסק דינה קבעה, כי על המשיב לשלם למבקשת סך של 95,000 $ בצרוף ריבית דולרית, כפורט בפסק הדין. על פסק דין זה הוגש ערעור בע"א 1001/00 וביום 15.4.01 התקבל הערעור וכפועל יוצא, בוטלו החיובים שהוטלו על המשיב בפסק דינו של בימ"ש זה. ג. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3853/01), בקשה שטרם הוכרעה. ד. בטרם ניתן פסק הדין בע"א 1001/00 וכשעדיין היה תלוי ועומד פסק דינו של בית משפט זה, עתר המשיב בבקשה לביטול גביית מזונות המבקשת ומדורה בלשכת ההוצאה לפועל, עפ"י פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. ראש ההוצאה לפועל נעתרה לבקשתו והמבקשת הגישה ערעור על החלטתה לבית משפט זה. בהסכמת הצדדים, במסגרת הערעור, הוחזר הדיון לראש ההוצאה לפועל כדי שתפנה עפ"י סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967, לבית הדין הרבני הגדול. ה. בית הדין הרבני הגדול הבהיר בהחלטתו מיום 9.11.00, כי חיוב המשיב במזונות המבקשת ומדורה יעמוד על כנו עד למתן פסק דין חלוט בעניין הרכוש על ידי הערכאה המתאימה. בהחלטתו מיום 14.12.00, שניתנה עפ"י פנית המשיב, קבע בית הדין הרבני הגדול, כי אין מקום לשנות את החלטתו מיום 9.11.00 ועוד ציין, כי "על פסק הדין של בית המשפט הוגש ערעור על ידי הבעל והוא זה שביקש לעכב את ביצועו. ע"כ מן הדין ומן הצדק שלא תקופח זכותה של האשה בגין זה." ו. כאמור, ערעורו של המשיב התקבל וערכאת הערעור ביטלה את פסק דינו של בימ"ש זה. המשיב, שב ועתר, עפ"י פסק דינה של ערכאת הערעור, בלשכת ההוצאה לפועל, לעיכוב גביית מזונותיה ומדורה של המבקשת. כב' ראש ההוצל"פ הורתה על עיכוב ההליכים. על החלטה זו, הוגש הערעור שבפני. 3. אין מחלוקת, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל, ההחלטה נשוא הערעור שבפני, התקבלה במשרד ב"כ המבקשת עוד ביום 30.5.01. 4. הערעור הוגש רק ביום 26.6.01. 5. ביום 15.7.01 ניתנה החלטתי לפיה, על המבקשת להפקיד 3,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיב, בתוך 20 ימים. רק ביום 22.8.01 הגישה המבקשת, בקשה לפטור מתשלום אגרה, זאת בבש"א 14613/01. 6. במסגרת תגובת המשיב, לבקשה למתן פטור, ציין בא כוחו, כי הערעור הוגש באיחור. ב"כ המבקשת בחרה שלא להגיב לטענה זו, לא בכתב ולא בע"פ ולמעשה, לולא החלטתי בבש"א 14613/01, במסגרתה חייבתי את המבקשת בתשלום הערבון ובהגשת בקשה זו, לא היתה טורחת המבקשת להגיש את הבקשה שבפני. 7. בהחלטתי המפורטת מיום 6.1.02 ציינתי כדלקמן: "אופן ניהול ההליכים בפני, ע"י המבקשת תמוה ביותר. אין מחלוקת, כי החלטת כב' הרשמת, נמסרה במשרד ב"כ המבקשת כבר ביום 30.5.01. הערעור לפיכך, הוגש באיחור וחרף העלאת הטענה בתגובת ב"כ המשיב לא מצאה לנכון, באת כוח המבקשת, להגיש בקשה למתן ארכה להגשת הערעור עד עצם היום הזה. זאת ועוד, המבקשת המתינה עד שתינתן החלטתי בכל הנוגע להפקדת הערבון ולמעלה מחודש ימים נדרשו לה כדי להגיש את הבקשה לפטור מתשלום הערבון." מהנימוקים שפורטו בהחלטתי, הורתי לב"כ המבקשת להגיש בקשה מתאימה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך 4 ימים ועד ליום 14.1.02. 8. ביום 13.1.02 הוגשה הבקשה דנן, להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה הועברה לתגובת המשיב, שהגיש את תגובתו ביום 31.1.02. ב. טענות הצדדים 9. את השתהות המבקשת בהגשת הערעור נימקה באת כוחה בטענות כדלקמן: א. ביום 5.6.01 הוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטת ראש ההוצל"פ. בקשה זו דנה בראש וראשונה בעניין מזונות הקטינים וכמילות הבקשה "ההחלטה לעכב מזונות ילדים הינה החלטה מוטעית." (סעיף 4 לבקשה) ב. ביום 6.6.2001 דחתה ראש ההוצל"פ את הבקשה לעיון מחדש. החלטה זו, התקבלה במשרדי ב"כ המבקשת רק ביום 17.6.01 ומשלא עלה בידי ב"כ המבקשת לשכנע את ראש ההוצאה לפועל בטענתה, הוגש הערעור דנן. (סעיף 8 לבקשה) ג. עוד טוענת המבקשת בסעיף 9 לבקשה, כי "המבקשת האמינה בתום לב כי ר' הוצל"פ יבטל את עיכוב ההליכים ויעתר לבקשה לעיון מחדש ולו רק בשל העובדה שהחלטתו ניתנה שלא בסמכות ומטעמי צדק." ד. מיום קבלת החלטת ר' ההוצל"פ ביום 17.6.01 ועד ליום הגשת הערעור חלפו בסה"כ 9 ימים בלבד. (סעיף 10) ה. ב"כ המבקשת מבססת נימוקיה של הבקשה בטענה, כי היה ברור למשיב שיוגש ערעור ועל כן לא נפגע מחלוף המועד הקבוע בתקנה 258 כח' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. עוד נטען, כי יש לאמץ את הגישה הליברלית בבדיקת הטעמים המיוחדים הנדרשים עפ"י תקנה 528 ובמידה ולא תיעתר הבקשה להארכת המועד, יגרם עיוות דין למבקשת ולילדיה שכן למבקשת טענות של ממש וסיכויי הצלחה בערעור "על כן אין לסגור את שערי בית המשפט בשל פגם לכאורה בפרוצדורה..." (ההדגשה שלי ט.ק.פ) (סעיפים 12, 13, 14, 15 לבקשה) 10. טענות המשיב כעולה מתגובתו: א. אין ממש בטענות המבקשת, כי ניסתה לשכנע את כב' ראש ההוצל"פ בטעותה. המבקשת יודעת, כי אין הליך הקרוי " עיון מחדש" אך בכל זאת ניסתה מזלה בהליך שגוי. אין זו הפעם הראשונה. בערעור הקודם שהוגש בתמ"ש 404159/95, גם אז איחרה המבקשת את זמן הגשת הערעור והגישה בקשה לעיון חוזר. כבר אז, בהחלטתה מיום 16.5.00 דחתה ראש ההוצל"פ את הבקשה וציינה בהחלטתה " הזוכה היתה רשאית, כמובן, לערער על החלטה זו, אולם בחרה לפנות בבקשה ל"עיון מחדש". אין בנמצא פרוצדורה מעין זו ולפיכך אני דוחה את בקשתה." דהיינו, המבקשת פעלה בדרך זו בעבר וידעה היטב, כי הליך כזה איננו הליך עפ"י דין. ב. גם אם בחרה המבקשת בהליך הלא נכון, גם אז אין בכך טעם מיוחד למתן ארכה. ג. המבקשת לא הצביעה על טעם מיוחד למתן הארכה. ד. חמור, כי המבקשת נוקטת לשון מטעה כאשר היא טוענת, כי עלול להיגרם עיוות דין לה ולילדים. באשר הילדים נמצאים במשמורת אביהם והמשיב ממשיך ומשלם את דמי האירוח. החיוב היחיד שעוכב הינו חיוב המשיב במזונות המבקשת ומדורה. לפיכך יש לדחות את הבקשה. ג. הדיון 11. תקנה 258 כח' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת, כי המועד להגשת ערעור הינו חמישה עשר ימים " מיום שההחלטה נושא הערעור הומצאה למערער". תקנה 528 לתקנות סדרי הדין קובעת כהאי לישנא: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחקוק, רשאי הוא להאריכו מטעמים מיוחדים שיירשמו." 12. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המבקשת הגישה בקשה להארכת המועד להגשת הערעור באיחור ניכר ורק לאחר שחויבה לעשות כן, בהחלטתי מיום 6.1.02 הנ"ל. תקנה 528 הנ"ל מאפשרת מתן ארכה מטעמים מיוחדים. טעמים כאלה לא נמצאו בבקשה המונחת בפני, ואין לי אלא לקבל את טענות ב"כ המשיב בעניין זה. הרעיון העומד מאחורי קביעת המועדים הקצובים להגשת ערעור, הינו איזון בין שני אינטרסים. מחד, האינטרס של המבקש לערער, לשנות את פסק הדין או ההחלטה שנתנו. מאידך, האינטרס של הצד שכנגד לדעת, כי בחלוף המועד הקבוע בתקנה הפכו פסק הדין או ההחלטה, לחלוטים. וכמילות השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שישית) עמ' 490: "בהליך האזרחי נקבעו מועדים קצובים להגשת ערעור על מנת שבעל הדין שכנגד יידע בודאות, כי בחלוף המועד שנקבע להגשת הערעור - ומשלא הוגש הערעור - הוא לא יוטרד עוד באותו עניין." ב"כ המבקשת מבססת נימוקיה בבקשתה, על האמור לעיל וטוענת שהיה על המשיב להבין, כי בכוונתה לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כך שלטענתה לא נפגעה ציפייה לגיטימית של המשיב שכן היה עליו "לדעת" שהחלטה כזו, כפי שנתנה תגרור ערעור מצדה ו"ידיעה" זו צריכה להתפרש, לדידה, גם מעבר לתחומי המועדים הקצובים בתקנות. (סעיף 13 לבקשה) טענה זו, בכל הכבוד, איננה ראויה להתקבל. נהפוך הוא, בעל דין איננו אמור לדעת ואיננו אמור לפרש כוונות הצד שכנגד. לשם כך נקבעו המועדים בתקנות סדרי הדין. צפייתו של בעל הדין, כי יוגש ערעור במועד הקבוע בתקנות ולא מעבר למועד זה. בחלוף המועד להגשת הערעור ומשחלף זמן רב ולא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אך טבעי הוא, כי תצמח אצל בעל דין, ציפייה לגיטימית לסיום ההליכים באותו עניין. 13. על חשיבות מאזן האינטרסים ראה דברי השופט ש. לוין בע"א 3857/96 שגיא נגד תעשיות רוגוזין בע"מ , פ"ד נב (2) 706 בעמ' 710 לפסק הדין; "...ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91 (א) רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגבי הוראות התקנות, אך הענין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת הציבור, המעונין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית המשפט. לפיכך, ומכח אינטרס זה, אין בתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות לדחיית הדיון המוגשות להם, ולו גם בהסכמה - כיוון שדחיית מועדים עשויה לשבש את ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט ולהאריך שלא לצורך את משך שמיעת התיקים בבית המשפט..." וראה אף דברי השופט ש. לוין בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית , פ"ד נב (3) 625 בעמ' 627. "אי אתה יכול, איפוא, לשקול את תוצאותיו של מחדל דיוני ללא בדיקה של האינטרסים השונים המעורבים בנשוא הדיון." לפיכך, יש לבדוק את האינטרס של המבקשת, אינטרס לגיטימי לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל, זאת כשלטענתה יש לערעור סיכויים מתקבלים על הדעת, מחד. מאידך, את האינטרס של המשיב ל"חסינות" מפני התמשכות הדיונים, ואי תשלום מזונות המבקשת ומדורה, לאחר שערכאת הערעור ביטלה את פסק דינו של בית משפט קמא. ולבסוף, את האינטרס של הציבור שלא יגרמו שיבוש הליכים ודיונים מיותרים. האינטרס של המבקשת, ברור, וכבר ציינתי בעמ' 8 להחלטתי מיום 6.1.02, כי טענת המבקשת לפיה לא ניתן עדיין פסק דין חלוט, כקביעת ביה"ד הרבני הגדול, יש בה טעם. אלא שבהתנהגות המבקשת ובמחדליה, לאורך כל ההליכים שהתנהלו בפני מלמדים, כי שמירה על האינטרס שלה עצמה, לא עמד בראש מעיינה. מאידך, קיים האינטרס של המשיב ל"חסינות" מפני התמשכות ההליכים, כמפורט לעיל. מאחר ושני האינטרסים הפרושים בפני לגיטימיים, ואין משקלו של האחד גובר על השני, אין מנוס מבחינת הסוגיה לאור מבחן הנזק הצפוי. החלטת ראש ההוצאה לפועל קובעת, כי ההליכים יעוכבו. מבחינת המבקשת - במידה ותדחה בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, לא יגרם כל נזק לא לה ולא למשיב, אם תוותר ההחלטה על כנה ולא יתקיים דיון לגופו של ערעור. אם תתקבל בקשת רשות הערעור, הערעור ידון לגופו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל או ישונה, תוכל המבקשת להמשיך בגביית החוב, מהמועד בו עוכבו ההליכים. מבחינת המשיב - בנוסף לזכותו של המשיב שלא תפגע חסינותו מפני התמשכות ההליכים, נטען על ידו, כי עפ"י פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 29.1.98 עליו לשלם מזונות ומדור המבקשת אך בית הדין קבע, כי סכומים אלה יקוזזו מחלקה של המבקשת ברכוש המשותף, אלא אם יורה בית המשפט שלא לקזזם. לטענתו, שילם כבר כספים רבים עפ"י פסק הדין וכיום, כשקיים פס"ד לפיו, אין למבקשת זכויות ברכושו, יגרם לו נזק כבד באשר לא יהיה באפשרותו לדרוש את קיזוז החוב. באיזון בין שני האינטרסים הללו בנוסף לטעמים הנוספים שיובאו על ידי לקמן, ותוך שקילת אינטרס הציבור, כי לא יגרמו שיבושים בהליכים המשפטיים ויתקיימו דיונים מיותרים, גובר האינטרס של המשיב על זה של המבקשת. ד. טעם מיוחד 14. כדי שיעתר בית המשפט למתן הארכה המבוקשת, על המבקשת להראות טעם מיוחד המצדיק מתן הארכה. זוהי דרישת התקנה ורק בהתקיים נסיבותיו של טעם מיוחד, מוצדקת פגיעה בזכות המשיב ל"חסינות" מפני התמשכות ההליכים. מה טיבו של הטעם המיוחד הנדרש ? אליבא דהמבקשת, טעם מיוחד זה עשוי להיות בהמתנה למיצוי הליך בו נקטה לביטול ההחלטה, בפני ראש ההוצאה לפועל. לטענתה, על ביהמ"ש לבחון את הטעמים לקולא. אכן, ניתן לראות מגמה כללית לפיה, קיימת הגמשה הדרגתית של הכללים הנוקשים. מגמה זו, באה לידי ביטוי גם בעניין "הטעם המיוחד". בעבר, הגישה הייתה, כי אין לראות בטעות שבדין "טעם מיוחד". "טעות שבחוק שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד". וראה ספרו של ד"ר י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהד' 7 הוצאת בעריכת ש' לוין 1995); ב"ש 748/86 ב.ס.ט חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ נ' קבוץ יפעת , פ"ד מ (4) 379 וכן ע"א 801/90 קרוליין אטיאס נטר נ' עו"ד אברהם אנג'ל ואח' , (לא פורסם) מפי רשם בית המשפט העליון השופט ש. צור, בעמ' 2 להחלטה; "ענין לנו בטעות של בעל דין בבחירת ההליך המתאים. זוהי טעות בחוק אשר איננה מצדיקה הארכת מועד, קל וחומר מטעם מיוחד." ואילו בבש"א 126/88 אגודת בית הכנסת בית טאנוס נ' זאדה ואח' , (לא פורסם) נקבע שוב, ע"י רשם בית המשפט העליון השופט ש. צור, בעמ' 2 להחלטה ; "...המבקשת בחרה לנקוט הליך של בקשה לביטול החלטה שניתנה, לדידה, במעמד צד אחד ונמנעה מלנקוט בהליכים הקשורים בערעור עליה. בכך, מיצתה המבקשת את זכותה ולא יתאפשר עתה להאריך לה את המועד, על מנת לחזור על עקביה, ולעבור למסלול של ערעור." כיום, ניתן לראות שינוי בגישה זו. בבש"א 5925/01 יחזקאל נסימי נ' הודיה מושב עובדים , תק - עליון 2001 (3) 300 נקבע ע"י רשם בית המשפט העליון, השופט ב. אוקון: "הגישה לפיה, טעות שבדין אינה יכולה להיות טעם מיוחד להארכת מועד אינה חד משמעית עוד, ולמעשה לא היתה כזו מעולם...היו מקרים בהם הוכרה טעות עורך הדין כטעם מיוחד...אחד המקרים בהם ניתן להכיר בטעות בדין כטעם מיוחד הוא מקרה בו לא נפגעת הצפייה הלגיטימית של בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים..." ומוסיף השופט אוקון ואומר: "סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית." 15. במקרה דנן, אין לנו עניין בטעות שבדין והמבקשת אף לא טענה לעניין זה בבקשתה. מטענות המבקשת, בבקשתה עולה, כי הייתה מודעת היטב לחלוף המועדים, אך בחרה להמתין לקבלת החלטה בבקשה שהוגשה על ידה לראש ההוצאה לפועל, לעיון מחדש. כעולה מתגובת המשיב ומהצירופים לה, נקטה המבקשת בהליך זהה בעבר והייתה מודעת לתוצאתו. למרות זאת, בחרה שוב, לנקוט באותו הליך, מתוך ידיעה ברורה, תחת להגיש ערעורה במועד. 16. אם כן מה עשוי להצדיק היענות ביהמ"ש בשל "טעם מיוחד" ? בבש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' רחל מיכקשווילי ואח' , פ"ד נ (3) 209 בעמ' 211 נקבע; "בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של 'טעם מיוחד', כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין; ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ." ובעמ' 213 ; "גם אם אסווג אותה כתקלה משרדית או כטעות אנוש שאינן נוגעות בזלזול בבית המשפט או בסדרי הדין הרי שמולה ניצבת זכותו הדיונית של הצד שכנגד, אשר הספיקה להתגבש בסיומו של היום האחרון שבו ניתן היה להגיש את הערעור, שלא להיות מוטרד עוד בעניין הנדון. זכות זו ראויה להגנה והיא גוברת על זכותו של הצד שכנגד לטעות." כמו כן ראה - ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 890; ב"ש 1038/85, ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) ואח' , פ"ד מ (1) 57, 62. 17. גם במקרה דנן, אין המדובר בנסיבות חיצוניות אשר מנעו מהמבקשת להגיש את הערעור. כל טענה בעניין זה, לא עולה מהבקשה המונחת בפני. בפני המבקשת עמדה האפשרות לפעול במקביל. משמע, המבקשת יכלה להגיש ערעור במקביל להליך בו נקטה בלשכת ההוצאה לפועל. וכך נקבע בעניין זה בב"ש 116/86 שותפות שרותי פז אשקלון נ' ארמונד קדוש ואח' , פ"ד מ (2) 10 בעמ' 13, מפי השופט ש. צור; "כדי לא להחמיץ את המועדים ניתן לנקוט, מטעמי זהירות, את שני הצעדים במקביל, אולם אם בחר בעל דין לילך במסלול אחד, ובקשותיו במסלול זה נדחו ובינתיים חלף המועד להליכה במסלול החלופי, אין זה מן הראוי להאריך לו את המועד על מנת לאפשר לו לחזור על עקביו במסלול החלופי. דבר זה יביא להארכת ההתדיינויות שלא לצורך ולעינוי דין לצד שכנגד, ולכך בית המשפט לא יתן ידו... משהסתיים העניין במסלול הראשון, אין גם הליך אחר התלוי ועומד, המהווה - בנסיבות מסוימות - טעם מיוחד, המצדיק הארכת המועד." (ראה גם בש"א 374/89 הנאמן על הקדש מסגד אלאסתקלל נ' עיריית חיפה , (לא פורסם) ) 18. ענינו הרואות, כי הבקשה אינה מלמדת על כל "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, גם לא עפ"י הגישה המקלה. משלא נמצא טעם מיוחד, בעתירתה של המבקשת למתן ארכה להגשת הערעור - די בכך כדי לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, אתייחס גם לטענותיה האחרות של המבקשת. ה. סיכויי הערעור 19. טוענת ב"כ המבקשת, כי סיכויי הערעור טובים. בעניין זה נקבע זה מכבר בבש"א 116/86 שותפות שירותי פז אשקלון נ' קדוש, הנ"ל, כי: "נימוקים אלה הם אולי נימוקי ערעור טובים, אך אין הם מצביעים על נסיבות, המוכרות כמצדיקות הארכת מועד מטעם מיוחד." (עמ' 14 להחלטה) בסעיף 21 להחלטתי מיום 6.1.02, התייחסתי באריכות לסיכויי הערעור וציינתי בהחלטתי, כי אל מול טענת המבקשת, אף שיש בה טעם, עומדת טענת המשיב, כי בשלב זה, נותר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו נדחתה תביעתה של המבקשת בעניין הרכוש. במידה ולא תתקבל בקשת רשות הערעור, בבית המשפט העליון, יגרם למשיב נזק לאור העובדה, כי לא יוכל לקזז את דמי המזונות והמדור. הבאתי בחשבון, כי החלטת הרשמת, לפיה יעוכבו הליכי הגביה, איננה מונעת מהמבקשת, אם יתקבל ערעורה, לגבות את מזונות העבר. לטעמים אלה, התייחסתי גם בסעיף 13 לעיל. 20. טוענת המבקשת בבקשתה, כי במידה ולא יעתר בית המשפט לבקשה, יגרם למבקשת ולילדיה עיוות דין. טענה זו, הרחוקה מהאמת כמרחק מזרח ממערב, חמורה בעיני וגובלת בחוסר תום לב. בהחלטת כב' הרשמת מיום 5.6.01, החלטה שצורפה ע"י המבקשת עצמה לבקשה שבפני נקבע במפורש: "...כל האמור במזונות האישה בלבד." דהיינו, עפ"י החלטת ראש ההוצאה לפועל עוכבה רק גביית מזונות המבקשת עצמה. מה לכך ולמזונות הילדים הנמצאים במשמורת אביהם, עפ"י פסיקת בית המשפט ? יתרה מזאת, בטענה כי "אין מתקבל על הדעת, כי הפרוצדורה תגבר על עניינים מהותיים וכי רק מחמתה יעוכבו מזונות ילדים קטינים" (סעיף 16) (ההדגשה שלי ט.ק.פ) שנטענה בגוף הבקשה, יש בה כדי הטעיית בית המשפט שכן מותב זה איננו המותב שדן בעניינם של הצדדים ונתן את פסקי הדין. בשום טענה מטענות הבקשה, לא טרחה המבקשת להבהיר, כי הקטינים נמצאים במשמורת אביהם, המשיב. זאת עשה המשיב - בתגובתו. ו. פירוש סדרי הדין בדרך מקלה 21. ב"כ המבקשת בחרה לילך בדרך לא דרך רצופה שיבושים דיוניים. שרשרת הפגמים ליוותה את ההליכים בהם נקטה המבקשת מתחילתם ועד סופם. על המבקשת נכפתה הגשת בקשה זו, הר כגיגית. המבקשת אחרה בהגשת הערעור, התעלמה מטענות המשיב בעניין זה, לא הפקידה את סכום הערבון במועד, הגישה בקשה לפטור מהפקדת הערבון, זמן רב לאחר חלוף המועד להפקדתו ועוד כהנה וכהנה. התנהלות המבקשת בכל הנוגע לערעור המונח בפני, גובלת בהתעלמות מוחלטת מסדרי הדין וזלזול. 22. טוענת ב"כ המבקשת כי "המטרה העיקרית בהקמת בית המשפט למשפחה היא להקל ולפשט את ההליכים המתנהלים בין בני משפחה. על כן אין מתקבל על הדעת כי הפרוצדורה תגבר על עניינים מהותיים..." (סעיף 16 לבקשה). אכן סעיף 8 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, מאפשר סטיה מתקנות סדרי הדין ופקודת הראיות מטעמי צדק, אך אין פירושו, כי ניתן לעשות שימוש בסעיף זה כדי להפוך את תקנות סדרי הדין לאות מתה וכדי לפגוע באינטרס לגיטימי של צד שכנגד. וראה לעניין זה דברי רשם בית המשפט העליון ב. אוקון המצוטטים בעמ' 14 סייפא להחלטתי זו וכן דברי השופט זמיר בע"א 1751/95 סנגבי נ' סנגבי , פס"מ נו (2) 517 בעמ' 528; "כוונתם של המחוקק ושל מחוקק המשנה, בחוקקם את סעיף 8 (א) לחוק ואת תקנה 258 ב (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, היתה שלא לבטל במחי יד אחת את כל תקנות סדרי הדין, שברובן נוצרו כדי לאפשר קיומו של דיון משפטי הוגן, הולם ושווה בערכאות השיפוטיות, אלא לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא בית משפט מיוחד, ושעניינו מיוחד (כפי שכבר עמד על כך חברי הנכבד, סגן הנשיא השופט פורת), אף לסטות מהכללים הנ"ל (ולא לבטלם), כאשר הנושא המיוחד הנדון לפניהם מחייב, מבחינת עשיית משפט צדק, לסטות מהם כאמור." ז. סוף דבר 23. בבש"א 3780/98 הנ"ל מציין השופט ש. לוין בעמ' 628, כי בנוסף לבדיקת האינטרסים השונים, יש להתייחס לשאלה נוספת; "אם במחדליהם של המבקשים הם הצביעו על זלזול בבית המשפט שחומרתו מצדיקה שערעורם לא ידון." את שרשרת הפגמים שנפלו בפעולות המבקשת בענייננו לא ניתן לתחום בגדר הקלת הפרוצדורה וההליכים המשפטיים. במקרה הטוב, נתן לראותה כזלזול מוחלט בסדרי הדין ובהלכה הפסוקה. חומרת מחדלי המבקשת בנסיבות מקרה זה, מצדיקה שערעורה לא ישמע. לא ניתן להפוך את תקנות סדרי הדין לאות מתה בכלל ותוך פגיעה באינטרס לגיטימי של הצד שכנגד בפרט. 24. דרך התנהלותה הדיונית של המבקשת, העדר כל טעם מיוחד בבקשה המצדיק מתן ארכה ושיקול מאזן האינטרסים בין הצדדים, הכל כמפורט בהחלטתי, כל אלה מצדיקים דחיית הבקשה, וכך אני מורה. 25. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בבקשה בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. הארכת מועד