האם דו"ח מבקר המדינה ראיה קבילה ?

להלן החלטה בנושא האם דו"ח מבקר המדינה ראיה קבילה: החלטה 1. בפני בקשתם של הנתבעים 1-3 (להלן: "המבקשים") להורות על הוצאת מסמכים שצורפו על ידי התובע (להלן-המשיב) לפרק שכותרתו "חבותן של הנתבעות 4-5" שהינו חלק מהבקשה לצירוף נתבעים ולתיקון כתב התביעה, אשר הוגשה מטעם המשיב (להלן: "כתב התביעה המתוקן"). כמו כן, עותרים המבקשים למחיקת סעיפים מכתב התביעה המתוקן. בקשתם של המבקשים מתייחסת ל- 3 עניינים, אליהם נדרש בהחלטתנו, כדלקמן: א. האם יש להורות על הוצאת דו"ח מבקר המדינה, נספח ת/16 לכתב התביעה המתוקן, בשל אי קבילותו. ב. האם יש להורות על הוצאת דו"ח הבדיקה הפנימית, נספח ת/ 13 לכתב התביעה המתוקן, ולחילופין האם יש להיעתר לבקשתם של המבקשים לחקור את עורך דו"ח הבדיקה. ג. האם יש להורות על מחיקת סעיפים 71.1.6, 71.1.8 ו - 71.1.9 וכן סעיפים 71.1.3 - 71.1.7, 71.1.10- 71.1.14, ו- 71.3.9-71.3.1 מכתב התביעה המתוקן, בהם מצטט המשיב חלקים מתוך הדו"חות הנ"ל וכן מפנה ומסתמך על חלקים מתוכם. 2. בטרם הדיון בשאלות הצריכות הכרעה אחת לאחת, מצאתי מקום להביא, בקליפת אגוז, את הרקע ותקציר העובדות הנוגעות לעניין. הרקע העובדתי הדרוש להכרעתנו: 2.1 המשיב, עובד לשעבר אצל המבקשת 1, הגיש ביום 29.4.02 תביעה כספית כנגד המבקשות 1-3 בבית הדין לעבודה (להלן: "התביעה"). המבקשת 1 הינה החברה הממשלתית לפיתוח לוד ורמלה (לור"ם) (להלן: "לורם" ו/או "החברה"), אשר 95% ממניותיה היו בזמנים הרלוונטיים לתביעה בבעלות המדינה. המבקש 2 מר יעקב אטרקצ'י (להלן-אטרקצ'י) היה בזמנים הרלוונטיים מנכ"ל לור"ם, והמבקש 3, ומר צביקה שרון (להלן-שרון) היה סמנכ"ל הכספים של החברה. 2.2 עיקרה של התביעה הוא נסיבות סיום עבודתו של המשיב, בתפקידו האחרון כחשב החברה, בלור"ם, במהלך חודש אפריל 2001. לטענת המשיב הוא נאלץ לסיים את עבודתו בלור"ם בשל מסכת התנכלויות קשה מצד אטרקצ'י ושרון שבאה בעקבות ועל רקע פנייתו של האחרון למבקר הפנים של לור"ם ולמבקר המדינה, במהלך שנת 1999, בנוגע לליקויים ולאי סדרים חמורים, שהתרחשו בחברה, ועל כן עותר המשיב, במסגרת תביעתו, לפיצוי כספי בגין אובדן השתכרות וכן לנזקים נוספים שנגרמו לו לטענתו בנסיבות סיום העסקתו. 2.3 אציין כי עובר להגשת התביעה לבית הדין, וכפי העולה מהאמור בכתב התביעה, הגישה בסוף חודש נובמבר 2000 התנועה למען איכות השלטון (להלן: "התנועה") עתירה לבג"צ (בג"צ 8501/00) בו עתרה התנועה להדחתם של אטרקצ"י, שרון ויו"ר דירקטוריון החברה, בין היתר, בשל מעורבותם בהליך פיטוריו של המשיב. העותרים ביקשו כי הצו המורה על ההדחה יופנה הן לדירקטוריון החברה, הן לממשלת ישראל, לשרים המופקדים על החברה (ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון) ולרשות החברות הממשלתיות. בסיס העילה לעתירה היה הצו שהוצא על ידי מבקר המדינה, ביום 15.8.00, בו חויבה החברה להמשיך ולהעסיק את המשיב. 2.4 2.4 במסגרת הליכי העתירה, הוגשה מטעם פרקליטות המדינה הודעה מיום 25.101 בה הוצע כי בעלי המניות מטעם המדינה (שהם 95% מכלל בעלי המניות) יפעלו לכינוסה של אסיפה כללית אשר תמנה בודק שיברר את העובדות בכל הנוגע לפיטורי המשיב, ובכלל זה יבדוק אם הדחת המבקש נעשתה בשל חשיפת שחיתויות על ידו, כטענתו, או שמא כטענת החברה, כי הדחתו נבעה מכך שפעל בניגוד עניינים או בשל כל סיבה אחרת (להלן: "הבדיקה"). בית המשפט בהחלטתו מיום 29.1.01, קיבל את המסלול שהותווה על ידי המדינה לבירור הנושאים העומדים בבסיס העתירה, והורה כי האסיפה הכללית של החברה תמנה בודק מטעמה לבירור המסכת העובדתית אשר הביאה לפיטורי המשיב ואשר מסקנותיה וממצאיה יועברו לאסיפה הכללית לשם דיון וקבלת החלטות אופרטיביות, בהתאם. 2.5 בהתאם לכך, מונתה במהלך חודש מאי 2001, על ידי הועדה להעסקת יועצים לרשות החברות הממשלתיות, בודקת לשם ביצוע הבדיקה האמורה (להלן: "הבודקת"). 2.6 לאחר הגשת דו"ח הבודקת, ניתן ביום 6.7.04, צו על תנאי המורה למשיבים 1-3, 4-5 ו-7-8 בעתירה, ליתן טעם מדוע לא יפעלו להרחקתו המידית של המשיב 4 בעתירה, הוא אטרקצ'י , מכהונתו כמנכ"ל החברה. צו זה בוטל ובעקבותיו נמחקה העתירה בהחלטתו מיום 19.8.04 של בית המשפט העליון, זאת בשל הודעתו של אטרקצ'י על התפטרותו ממשרתו. 2.7 המשיב הגיש לבית הדין ביום 29.4.02, כאמור, תביעה כספית כנגד המבקשים, וביום 29.12.05 הוגשה מטעמו בקשה לצירוף מדינת ישראל ורשות החברות הממשלתיות כנתבעות בתיק וכן לתיקון כתב התביעה. במסגרת זו, צירף המשיב כנספחים את דו"ח הבדיקה של הבודקת וכן את דו"ח מבקר המדינה, נשוא הבקשה העומדת להכרעתנו זו, תוך שהוא מסתמך ומצטט בכתב טענותיו מממצאיהם ומסקנותיהם. 2.8 המבקשים הקדימו ועוד בטרם הגשת תגובתם לבקשה לצירוף נתבעים ולתיקון כתב התביעה מטעם המשיב, הגישו ביום 18.1.06 בקשה להוצאת נספחים מתיק בית הדין - הבקשה נשוא הדיון שבפני. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 23.1.06 הגיש המשיב תגובה מטעמו, המבקשים תגובה לתגובתו המשיב לבקשה, והמשיב הגיש תגובה מטעמו לתגובת המבקשים. 3. לאור הרקע, כאמור לעיל, אדון בשאלות הצריכות הכרעה לפי סדרן. האם יש להורות על הוצאת דו"ח מבקר המדינה מתיק בית הדין: 3.1 במסגרת הליך זה עתרו המבקשים להוצאת דו"ח מבקר המדינה מתיק בית הדין מהטעם כי איננו קביל, הבקשה נסבה על עצם צירופו של הדו"ח לתיק. 1958- [נוסח משולב] (להלן-חוק מבקר המדינה) קובע בסעיף 30 שבו: (א)דו"חות, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. (ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן-צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26." 3.2 3.2 עיון בכתבי הטענות אותם הגישו הצדדים, במסגרת הליך זה, מעלה כי דומה ואין חולק ביניהם כי דו"ח מבקר המדינה אינו קביל כראייה לאמיתות תוכנו אלא כי הוא מוגש כראייה לעצם קיומו בלבד (ראה לעניין זה סעיפים 3,6,8 לתגובה מטעם המשיב לבקשת המבקשים להוצאת נספחים, מיום 13.2.06 ). נוסיף כי ב"כ המשיב אף הבהירה כי הדו"ח אינו מוגש כראייה לאמיתות תוכנו, אלא רק כציון עובדת עצם קיומו, על כל המשתמע מכך. לטענת ב"כ המשיב, מטרת צירופו של דוח המבקר הינה להיותו ראייה לכך שבעקבות תלונותיו של המשיב, פורסם בסופו של יום דו"ח ביקורת על התנהלות לור"ם ומנהליה, לטענתה עובדת קיומו של הדו"ח כשלעצמה יש בה בכדי לבסס את עילת תביעתו של המשיב כנגד המבקשים, ובלשונה: "העובדה שמבקר המדינה פרסם דוח בעקבות תלונותיו כחושף שחיתויות, מהווה בסיס לחיוב הנתבעים, בגין התעלמותם מן הדוחות, כאשר הנתבעים היו מחויבים לפעול לאורם, באופן שיגן על זכויותיו של התובע לקבל את כל המגיע לו ו/או לשפר את מצבו ולהקטין את נזקיו" (סעיף 3 ל תגובה מטעם המשיב לבקשת המבקשים להוצאת נספחים הנ"ל ). 3.3 כעולה מתגובת המבקשים לתגובת המשיב לבקשה מיום 14.2.06 (סעיפים 1-2 לתגובה), המבקשים אינם חולקים על עצם קיומו של דו"ח מבקר המדינה, אשר כידוע איננה בלתי קבילה. 3.4 מאחר והשאלה העומדת להכרעתי מצטמצמת אפוא רק לעצם הבאת דו"ח מבקר המדינה כראיה לעצם קיומו, להבדיל מתוכנו, ומאחר ויוצא איפוא שאין מחלוקת ומקובל על שני הצדדים שדו"ח מבקר המדינה קיים, אני סבורה כי עצם היות הדו"ח בתיק אינו מוסיף ואינו גורע, ולטעמי אין מקום להשארתו בתיק, ובית הדין רשם בפניו את עובדת קיומו, שאינה שנויה, כאמור, במחלוקת. 3.5 למעלה מהצורך נבהיר, כי סוגיית קבילותו של דו"ח מבקר המדינה בהליכים משפטיים הוכרעה בפסיקה, אשר קבעה בשורה של פסקי דין כי לא ניתן להגיש את הדו"ח כראייה לאמיתות תוכנו, באשר מטרתו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, אשר הובא במלואו לעיל, כפי שבאה אף לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 5), תשכ"ט-1969 (ה"ח תשכ"ט, 401, 403), הינה "לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע - למסרו באופן חפשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית" (ראו והשוו רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, 766-765). המחוקק ביקש להגן על האינטרס של מוסרי ההודעות, על האינטרס של הגוף המבוקר ועל האינטרס שהמבקר יוכל לקבל את מירב הראיות. נוכח מטרה זו ונוכח לשונו הרחבה והברורה של סעיף 30(א) השולל את קבילותו כראיה של כל מסמך "שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו", מצאנו מקום להבהיר כי יש לראות בדו"ח מקשה אחת שכולו, על כרעיו ועל קרביו, כאיננו קביל כראיה ( עא 2906/01 עירית חיפה,עירית קריית ביאליק ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', לא פורסם). אי קבילות דו"ח הבדיקה הפנימית על פי סעיף 10 ל חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992: 3.6 המבקשים טענו בבקשתם כי דו"ח הבדיקה הפנימית שנערך על ידי הבודקת (להלן: "דו"ח הבודקת") איננו קביל כראיה בהליך משפטי. המבקשים סומכים ידם בעניין זה על סעיף 10(א) ל חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1991 (להלן: "חוק הביקורת"), הקובע לאמור: 10.(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי. (ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי. 3.7 3.7 דומה הוא כי אין חולק, ואף לא בין הצדדים שבפנינו, כי הוראות חוק הביקורת הפנימית אינן חלות על דו"ח הבודקת מכוחן הן, זאת, בין השאר, מהטעם כי הבודקת איננה "מבקר פנימי" כמשמעותו ב חוק הביקורת הפנימית, ואף אין חולק כי לא שימשה כמבקרת הפנים של החברה, אלא השאלה העומדת להכרעתי הינה: האם יש מקום להחיל את הוראות חוק הביקורת על דו"ח הבודקת, נשוא הבקשה שלפנינו. 3.8 3.8 אקדים ואציין כבר בשלב זה, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ולאחר ששקלתי את הדברים, אני סבורה כי אין מקום להחיל את הוראות חוק הביקורת על דוח הבודקת, נשוא הדיון. מסקנתי זו נסמכת על הטעמים כדלקמן: ראשית, אציין כי נקודת המוצא בדיני הראיות היא כי "הכל כשרים להעיד" והדבר מתייחס הן לגילוי מסמכים והן לכשרותם של עדים, וכל זאת לצורך גילוי האמת. בדומה קבעה הפסיקה כי קיומו של חיסיון צריך להתפרש על דרך הצמצום, מול הכלל הרחב של גילוי האמת, (רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. אברת סוכנויות ביטוח נה(3) 661) וכי "על הטוען לחסיון - עליו הנטל לייסד זכותו" (ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 749, 797. זו נקודת המוצא לחיסיון ודין דומה חל לגבי קבילות. 3.9 3.9 עיון בחוקים שונים העוסקים בדוחות ביקורת בכלל ודוחות ביקורת פנימית בפרט מעלה כי, מקום בו רצה המחוקק להורות על אי קבילות של דוח ביקורת, הוא עשה כן ובמפורש, כך נקבע בסעיף 10 ל חוק הביקורת הפנימית, בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, ובסעיף 170ג לפקודת העיריות(נוסח חדש) ביחס לדוחות מבקר העירייה. הוראות דומות נקבעו למשל גם בסעיפים 14 ו 22 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט - 1968. 3.10 3.10 סעיף 10 לחוק הביקורת הינו הוראה בדבר אי קבילות ראיה, שהיא חריג לכלל של בירור וחקר האמת שביסוד ההליך משפטי ולזכויות בעל הדין להידרש לראיותיו, וככזה יש לבחון אותו באופן מצמצם, על פי מטרתו הדווקנית, ולא מעבר לה. בהתאם לכך נפסק בעבר, כי יש לצמצם את הוראות סעיף 10 רק לגבי פעולות ביקורת ודוחות ביקורת שיצאו תחת מבקר פנים, כהגדרתו בחוק, ורק לגבי דוחות ביקורת שחל עליהם החוק ואשר נערכו לפיו, ראה לעניין זה ת"א 2289/90 י.מ.ש. השקעות בע"מ נ' כלל אינווסטמנט האוס בע"מ פורסם בדינים ועוד: דינים מחוזי, כרך כו (7), 870 והאסמכתאות שם). 3.11 3.11 המבקשים טענו, אם כי בשפה רפה, כי יש להחיל את הרציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת על דו"ח הבודקת. עניין דומה נדון בשאלת חיסיונו של דוח בדיקה פנימי שערכה וועדת רופאים בברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2)516. באותו מקרה טען בית החולים, טענות דומות לאלו המועלות בענייננו. גם שם נטען כי יש להחיל חיסיון על דוח הבדיקה הפנימי בשל טובת הציבור, ובכלל זה החשש כי בהיעדר חיסיון ייפגע קיומן ותפקודן של ועדות פנימיות לבדיקות איכות בבתי חולים, הפועלות על בסיס וולונטרי. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי הגם שבסמכות בית המשפט לקבוע חיסיון הלכתי אין להתיר חיסיון מעבר לנדרש, וכי באיזון בין השיקולים השוללים הכרה בחיסיון לדו"חות ביקורת פנימית לבין אלו התומכים בקיומו של החיסיון משום חשש לעבודת הביקורת, ידה של הכף הגורסת גילוי האמת על העליונה . בית המשפט קבע כי המבקש לטעון לחסיון עליו נטל ההוכחה, ומאחר והשיקולים בדבר טובת הציבור, עליהם נסמך בית החולים, אינם מבוססים, אין בהם כדי להצדיק הכרה בחיסיון המבוקש. 3.12 3.12 כך הוא אף בענייננו - שכן לא סגי באמירה בעלמא של המבקשים כי הגשת דוח הבודקת מנוגדת לרציונאל העומד בבסיס חוק מבקר המדינה וחוק הביקורת. על המבקשים היה להצביע ולהראות, ולו ברמז, האם וכיצד יהא בהגשת דוח הבודקת בכדי לפגוע במנגנון הביקורת של לור"ם. זאת ועוד, המבקשים כלל לא עמדו בנטל להוכיח את הפגיעה, בפועל, בעבודת הביקורת הפנימית בלו"רם אשר, כידוע, הופרטה, באוגוסט 2004 ועברה לידים פרטיות, ואיננה כיום חברה ממשלתית. אוסיף ואציין כי לאחרונה פסק בית המשפט העליון בעניין חסיון עדויות שאסף חוקר מכוח תקנה 20(א) לתקנות הטיס (חקירת תאונות ותקריות לכלי טיס), תשמ"ד 1984, כי "אפשרות עתידית מעורפלת שהחוקר הראשי יתקשה לשכנע עדים לשתף עימו פעולה, אינה יכולה לשקול כנגד פגיעה ודאית ומצטברת בזכויות יסוד של התובע, ובהליך המשפטי " ( ברע"א 7568/ 00 מדינת ישראל נ' עודד אהרוני, פ"ד נה(5) 561. 3.13 3.13 על האמור אוסיף כי סבורה אני כי הרציונאל העומד בבסיס סעיף 10 ל חוק הביקורת הפנימית כלל אינו חל במקרה שלפנינו, ואבהיר: תכליתו ומטרתו של חוק הביקורת הפנימית שנחקק בשנת 1992 הייתה כי לצורך העלאת רמת השירות הציבורי ותפקודו, יהא קיים בתוך הארגון גוף ביקורת פנימית, האוסף נתונים, מסיק מסקנות וממליץ המלצות לעתיד, זאת על מנת שיוכלו אלו העומדים בראש הפירמידה של המשרד הממשלתי או הגוף הציבורי, לקבל מידע אובייקטיבי, מקצועי ומהימן, אשר יסיעו בידם לשפר את השירות ולהעלות את איכותו ורמתו של המינהל הציבורי. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בבג"צ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, פ"ד נז (4), 577, בעמ' 589): "בשנת 1992 נתקבל חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב 1992 , המחייב קיומה של ביקורת פנימית בכל גוף ציבורי, כהגדרתו בחוק. תפקיד הביקורת לבדוק אם פעולות הגוף הציבורי ונושאי משרה וממלאי תפקידים בו הינן תקינות מבחינת השמירה על החוק, על הניהול התקין, על טוהר המידות ועל החיסכון והיעילות (סעיף 4(א)(1) לחוק הביקורת). אף שמבקר הפנימי משמש אורגן בהנהלת הגוף הציבורי, הוא אמור להפעיל את סמכויות הביקורת באורח עצמאי ובלתי תלוי, וניתנות לו הגנות לצורך כך במילוי תפקידו... שילובה של ביקורת הפנימי כעניין שבחובה בגופים הציבוריים הייתה מהלך רב חשיבות במינהל הציבורי בישראל ביצירת אמצעי פיקוח על תקינות תפקודם של גופים ציבוריים תוך הגברת אמון הציבור בהם ובפעולתם". (ההדגשות אינן במקור) בהתאם לכך, מטרת סעיף 10 לחוק הביקורת, כפי שהגדירה המשנה לנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק בברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54, בעמ' 64, הייתה: "לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו"חות וחוות דעת של מבקר המדינה" (ראה הצעת חוק הביקורת הפנימית, תש"ן-1990, בעמ' 265). מטרת ההוראה הינה להבטיח 'שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, וכדי למנוע ממנו את החובה לדווח על עבירת הביקורת בבתי המשפט' ... נראה כי הגשמתן של תכליות אלה הובילה את המחוקק לקביעת הוראה באשר אי קבילות הממצאים." 3.14 3.14 הבודקת שמונתה על ידי בעלי המניות דאז, לא הייתה מבקרת פנימית של לור"ם, לא היוותה, ואף לא הייתה בפועל, חלק ממנגנון ביקורת פנימי של החברה, על משמעותו מטרותיו ותכליותיו בחוק הביקורת, כפי שעמדתי עליהם לעיל. הבודקת מונתה בעקבות בג"צ 8501/00 אשר במסגרתו, החליטה האסיפה הכללית של לור"ם, ובהסכמת המבקשים 2-3, למינוי בודק חיצוני לבירור המסכת העובדתית והנסיבות לפיטורי המשיב בשנת 2000 - זאת ותו לא. 3.15 3.15 המבקשים טענו בבקשתם לאי רלוונטיות של דו"ח הבודקת, מאחר ודו"ח הבודקת אינו דן בתקופה הרלוונטית לתביעה, שהיא לשיטתם שנת 2001, בה הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, במסגרת חתימת הסכם סיום יחסי עובד - מעביד, אלא מתייחס לתקופה שבין אוקטובר 1999 ומרץ 2000 - אף דינה של טענה זו להידחות. לאור הטענות המועלות בכתב התביעה, וכפי שפורט לעיל, עיקר תביעתו של המשיב נסובה על הנסיבות שהובילו לסיום עבודתו בשנת 2001, אין לקבוע כי מסכת ההתנכלויות, הנטענת, במהלך השנים 1999-2001 אינה עשויה להיות רלוואנטית למחלוקות המתעוררות בתביעה, ולא כל שכן במידה השוללת את הגשתו של דו"ח הבודקת כראייה. 3.15 3.15 אשר לטענת המבקשים לאי קבילות הדוח בהיותו עדות מפי השמועה, יאמר כי עניין זה הוכרע עוד בבר"ע 423/83 מדינת ישראל- עזבון המנוחה ורד סילוורמן, פ"ד לז(4), 281, שם התיר בית המשפט הגשתו של דו"ח ועדת חקירה שנתמנתה על ידי משרד הבריאות וכן העדויות שנגבו על ידה: "השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא, אם דו"ח החקירה הוא בגדר ראיה קבילה. הטענה המועלית בהקשר זה על-ידי המבקשת היא, כי דו"ח החקירה אינו אלא עדות שמיעה, ועל-כן אין הוא קביל. תיאורו הנ"ל של הסיווג של המסמך לפי דיני הראיות אכן משקף נכונה את טיבו מבחינה הוכחתית, אך פשוט וידוע הוא, כי כללי הפסילה הקבועים בדיני הראיות אינם חובקים את כל הראיות, אותן ניתן לכנות בתואר של עדות שמיעה, ויש סוגים של עדות שמיעה שהם קבילים, והכול כמובן בכפיפות לתנאים שנקבעו בדין. יתרה מזאת, המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל כמו גם בארצות בהן נוהג המשפט האנגלו-אמריקאני (ראה: j. Maquire, evidence common Ff 145( 1947,chicago) sense and common law), היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על­ידי הערכאה השיפוטית. בעקבות הגשת הראיה ולאור אופיה ומהותה יכול, כמובן, להישלל ממנה משקל כלשהו, אך איננו נמצאים אז בתחום הקבילות אלא בתחום הערכת הראיות" 3.17 לחילופין טוענים המבקשים כי אם לא תתקבל עמדתם באשר לאי קבילותו של דוח הבודקת, על פי סעיף 10 לחוק הבדיקה, הם עומדים על כך כי הגשת הדו"ח תעשה באמצעות הבודקת, אשר תתייצב לעדות על הדו"ח שערכה. בעניין זה אני מוצאת לנכון להבהיר כי אין בהתרת הגשתו של דוח הבודקת בכדי לחסום בפני מי מבעלי הדין את האפשרות ו/או לפגוע בזכותם לחקור את עורך הדו"ח, ובכלל זה על העובדות והממצאים הנזכרים בו, וחזקה על בית הדין כי בבואו לקבוע את משקלו הראיתי של הדו"ח ובכלל זה העובדות וממצאיו, יהיה ער למגבלותיה של החקירה הנגדית, וידע לתת לדוח הבדיקה את משקלו וערכו הראיתי המתאים, בשים לב למכלול הראיות והעדויות שיובאו בפניו. נזכיר כי דו"ח הבדיקה הוא אך ראיה מכלל הראיות שבפני בית הדין, ואין בו כדי לייתר את הכרעת בית הדין או להסיג גבולו של בית הדין, ובכלל זה רשאי בית הדין לאמץ את הדו"ח, לדחותו, או לבור חלקים ממנו ולאמצם, תוך שבית הדין יתייחס בהכרעתו לטיעוניהם של הצדדים, התנגדותם והסתייגויותיהם מראייה ו/או עדות זו או אחרת אשר מובאת לפניו. 3.18 3.18 בשולי הדברים אוסיף ואציין כי בכל האמור לעיל יש משום ביטוייה של המגמה המשתרשת והולכת בזמננו בתחום דיני הראיות, להעתיק את מרכז הכובד מנושא הקבילות לנושא המשקל, אשר עמד עליה הנשיא שמגר בפרשת סילוורמן הנ"ל ואשר אומצה מאז בשורה ארוכה של פסקי דין. גם מטעם זה יש, לדעתי, לקבל את דו"ח הבודקת כראייה. 3.19 3.19 מצאתי מקום להעיר כי אין בעב(חי) 206/01 קושניר רמי נ' האגודה להנצחת זכרו של אורי מימון (טרם פורסם, ניתן ביום 25.2.03) עליו סומכים ידם המבקשים, בכדי להיות להם לעזר, שכן בית הדין קבע בעניין זה במפורש כי אין לקבוע באופן גורף כי דו"ח ביקורת אשר הוראות חוק הביקורת אינן חלות עליו יהיה בלתי קביל כראייה, אלא שבנסיבות המקרה הקונקרטיות מצא לנכון בית הדין לקבוע כי אין להגיש את הדו"ח כראייה משום הצטברותן של כמה נסיבות, אשר כלל אינן מתקיימות במקרה שלפנינו. בעב(חי) 206/01 הנ"ל דובר בדו"ח של מבקר ההסתדרות הציונית העולמית אשר כלל לא הייתה צד להליך, הדו"ח בא לתמוך בעובדות עליהן ניתנו בלאו הכי תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, ובית הדין ראה בצירוף הדו"ח ככזה שלא יקדם את האינטרס של גילוי האמת, אלא יהא בו סרבול ההליכים ועיכוב בירור המחלוקת האמיתית בין הצדדים, בית הדין קבע מפורשות והדגיש: "משכך הם פני הדברים, נראה כי בשלב זה באיזון הספציפי שבנדון, ידו של העיקרון בדבר אי פגיעה בעבודת הביקורת כפי שבואר לעיל, על העליונה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, לכל מקרה ולכל עניין (ראה שם, פסקה 6 להחלטה). (ההדגשות לא במקור) 3.20 3.20 לאור כל האמור והמבואר לעיל אני קובעת כי דוח הבדיקה של הבודקת קביל בעניינו כראייה ואני מתירה את הגשתו. האם יש מקום להורות על מחיקת סעיפים מהבקשה לצירוף נתבעים ולתיקון כתב התביעה: 3.21 3.21 לטענת המבקשים המשיב כלל בכתב הבקשה טענות וממצאים השאובים מדו"ח מבקר המדינה ודו"ח הבודקת, מאחר ולשיטת המבקשים דו"חות אלו אינם קבילים כראייה, הרי שדין דומה חל על הסעיפים המסתמכים עליהם, ומשום כך על בית הדין להורות על מחיקתם. זאת ועוד, טוענים המבקשים כי הסעיפים לעיל לוקים בחוסר רלוונטיות מאחר והינם מתייחסים ברובם לדו"ח מבקר המדינה והבודקת, אשר דנים ומבוססים על רקע עובדתי שקדם למועד הפסקת עבודתו של המשיב, במהלך שנת 2001, ומשום כך הם אינם מתייחסים לתקופה הרלוונטית שבמחלוקת. הלכה למעשה, מבקשים המבקשים מבית הדין לעשות שימוש בסמכותו הקבועה בתקנה 40 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: "התקנות") הקובעת כי: "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל עניין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו". 3.21 בעניין זה נקבע בפסיקה ובספרות כי "תקנה בסדר הדין לעבודה הזהה לתקנה בסדר הדין האזרחי, תפורש תוך זיקה מרבית לפירוש שניתן לתקנה הכללית." (עב' 6737/03 עו"ד טל ירון-אלדר-נציב מס הכנסה נ' ויטה יהושע, עבודה אזורי, כרך ט"ז, 769 והאסמכתאות שם). התקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי היא תקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. ביחס לתקנה זו נקבע בפסיקה כי השימוש בסמכותו של בית המשפט לתקן או למחוק כתבי טענות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, כאשר ברור על פניו , כי האמור בכתבי הטענות טורדני, מביש, מפריע או עשוי לסבך את הדיון: "בית המשפט ישתמש בסמכות הנתונה לו בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, למחוק סעיפים מכתב ההגנה, לעיתים רחוקות, בזהירות מיוחדת, ובמקרים נדירים בלבד... הנטיה המקובלת היא לתת לטענות אפשרות להוכיח עצמן בדיון, לגופו של ענין בעת בירור המשפט... לפיכך, משתמש בית המשפט בכוחו זה למחוק טענות הגנה רק כאשר מדובר במקרים קיצוניים וחד משמעיים, בהם מדובר בטענות שהן על פניהן כלל לא קשורות לענין, טרדניות, מבישות, מפריעות, מסבכות או שעלולות להפריע לדיון הוגן (ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שישית, סעיפים 326-327 ,321). " (המ' (ירושלים) 1586/91 אהרון מאיר נ' העולם הזה בע"מ, לא פורסם). כמו כן ראה לעניין זה: ע"א 1252/00 זמיר חייק, ד"ר נ' מיכל ארזי (לא פורסם) "עיון בפסיקה ובספרות מעלה, כי השימוש הנעשה בתקנות אלו לשם מחיקת כתבי ערעור או חלקים מהן הוא מזערי. דומה, כי הגישה העומדת ביסוד מדיניות זו היא שמירה על חופש הטיעון של בעלי דין - ככל שאין בו כדי לשבש את מהלך הדיון, להכביד עליו, לפגוע בכבודם של בעלי הדין או בבית המשפט (וראו: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין) (וראו: בש"א 5613/96 פטרו קולימר נ' אנט קולימר, לא פורסם; בש"א 329/89 קרן הופר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מג 756 (4)). 3.22 3.22 לאור האמור לעיל, איני מוצאת לנכון להיעתר לבקשת המבקשים מאחר, ולטעמי, מקרה זה אינו נופל בין המקרים החריגים בהם יעתר בית המשפט לבקשה למחוק חלקי טענות. לא מדובר בטענות, אשר על פניהן כלל לא קשורות לעניין, אין הן טרדניות, מבישות, מסבכות ואין בהן בכדי להפריע לדיון הוגן. נקודת המוצא צריכה להיות כי בית הדין ימנע מהגבלה מוקדמת בניסוח כתבי טענות ומהגבלת זכות הטיעון של בעל הדין, וכי יש לתת לטענות ,המועלות על ידי המשיב, את האפשרות להוכיח עצמן בעת בירור המשפט. אנו סבורים כי היענות לבקשה תפגע בזכות הטיעון של המשיב אשר רשאי להביא בפני בית הדין את טיעוניו באופן ובצורה שמצא לנכון, ללא שבית הדין ישמש לו "עורך על" של כתב טענותיו. על האמור אוסיף כי לא למותר לציין כי בית הדין, האמון על הדין ועל המשפט , יעשה מלאכתו באופן מקצועי וראוי וישתית את הכרעתו אך על אותן ראיות שהן קבילות וצריכות לעניין. חזקה עליו כי ידע ליתן את המשקל הראוי, אם בכלל, לטענות והממצאים הנטענים על ידי בעל דין בכתבי טענותיו, ויתעלם מכל עדות בלתי קבילה, בלתי רלוונטית, עדות שמיעה, וכיו"ב אשר מצוטטת או מובאת בכתב טענותיו, וכפי שנאמר, ברע"א 637/00 הנ"ל, שם נדונה שאלת היחשפותו של בית המשפט למרשם הפלילי של בעל הדין, ואשר יפה לעיניננו מקל וחומר: "עוד אעיר כאן כי אינני שותף לחששו של המבקש כי העיון של השופט במסמך עלול להשפיע על גיבוש עמדתו לגבי התוצאה… כפי שנאמר, "השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט" (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 329, 334 והאסמכתאות שם). אף מטעמים אלו אני סבורה כי לא ראוי בשלב מוקדם זה של התיק, להגביל את החופש הנתון למשיב לטעון בפני בית דין זה, ומשום כך, גם איני רואה כל מקום להיכנס לדיון פרטני באשר לכל סעיף וסעיף בבקשה ודי בהחלטתי הכללית לעיל, לפיה, אין מקום למחוק את הסעיפים המפורטים בבקשת המבקשים מכתב טענותיו של המשיב. 4. סוף דבר: 4.1 לאור האמור לעיל, אני מתירה את הגשת דו"ח הביקורת כראייה קבילה במשפט, תוך שנשמרת זכותם של המבקשים לחקירה נגדית . 4.2 4.2 אני מורה על הוצאתו של דו"ח מבקר המדינה מתיק בית הדין. 4.3 המבקשים ישאו בהוצאות המשיב ושכ"ט בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. שאלות משפטיותקבילות ראיותמבקר המדינה