להלן החלטה בנושא בקשה נוספת לביטול פסק דין: החלטה בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 21/4/02 לפיו חוייב המבקש לשלם למשיבה סך של 38,107 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות. למעשה, מדובר בבקשה שנייה לביטול פסק דין. בקשה ראשונה לביטול פסק דין הוגשה ע"י המבקש ביום 9/5/02. בקשה זו נקבעה לדיון בפני כב' הרשם גבאי ביום 6/1/03. באותו מעמד הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פסק הדין יבוטל כנגד ערובה נוספת בסך של 7,000 ₪ במזומן בקופת ביהמ"ש. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה, והמבקש חוייב בהוצאות הדיון בסך של 1,000 ₪. ביום 19/3/03 הוגשה בקשה ע"י המשיב לבטל את ההחלטה מיום 6/1/03 שכן המבקש לא הפקיד את סכום הערובה, ולא שילם את ההוצאות בהן חוייב במעמד הדיון. הבקשה הועברה למבקש, ביום 21/4/03 הגיב המבקש לבקשה בציינו כי בשל שגגה לא שולם למשיבה סכום ההוצאות שנפסק, ומכיוון שביהמ"ש לא קבע בהחלטתו מועד להפקדת הערובה הנוספת, הדגיש המבקש כי "עם סיום השביתה בשירות הציבורי, יפקיד המשיב את סכום הערובה שנפסק לפניו". חרף הבטחתו של המבקש בבקשה מיום 21/4/03 כי הסכום יופקד עם סיום השביתה בשירות הציבורי, לא הופקד הסכום שוב, וכך חלפו להם חודשים נוספים. ביום 24/9/03 הגיש המשיב בקשה נוספת למחוק את הבקשה לביטול פסק דין ולהורות על המשך הליכי ההוצל"פ. בהחלטתו מיום 29/9/03 קבע כב' הרשם גבאי כי אם לא תופקד הערובה וישולמו ההוצאות תוך 7 ימים מיום מסירת החלטה זו, תמחק הבקשה לביטול פסק דין. ב"כ המשיב המציא החלטה זו לב"כ המבקש ביום 7/4/05, ואולם גם אז לא בוצעה הפקדה. לפיכך מחק כב' הרשם גבאי את הבקשה לביטול פסק דין ביום 5/5/05 והורה על המשך הליכי ההוצל"פ כנגד המבקש. או אז הגיש המבקש את הבקשה שבפני. כאמור בקשה זו הינה בקשה חוזרת לביטול פסק דין. בדיון מיום 1/12/05 ביקש ב"כ המבקש לראות בבקשה זו, בקשה להארכת מועד להפקדת הסך של 7,000 ₪. בהתנהלותו של המבקש מוצאת אני מחדלים רבים. למבקש היה יומו בביהמ"ש ואף ניתנו לו הזדמנויות רבות לשלם את סכום הערבון שהסכים עליו. בבקשה דנן מוסיף המבקש טענה כי לא שילם את הערבון עקב מצב כספי ונפשי קשה שנקלע אליו, החל משנת 2001 מועד בו קרסה חברה שבאמצעותה נוהלו עסקיו. מנגד, בתגובתו מיום 21/4/03 טען הוא כי "בשל שגגה" וב"היסח דעת" סכום הערבון לא שולם וכן כי בשל מעבר דירה, כנראה שאבד הפרוטוקול, ולכן הובטח כי עם סיום השביתה בשירות הציבורי יופקד הסכום האמור. טענתה זו אינה מתיישבת עם קודמתה ואף סותרת אותה באופן מובהק. מכל מקום, המבקש לא עמד בהתחיבותו להפקיד את הסכום עם סיום השביתה, וכך חלפו להם שנתיים נוספות ללא כל מעש מצידו. זאת ועוד, ביום 29/9/03 ניתנה למבקש הזדמנות נוספת לשלם את סכום הערבון. כב' הרשם גבאי קבע כי "אם לא תופקד הערובה ולא ישולמו ההוצאות כאמור בהסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 6/1/03 בתוך 7 ימים מיום מסירת החלטה זו תימחק הבקשה לביטול פסק דין". למעלה מן הצורך יודגש כי ממועד המסירה של ההחלטה ועד לבקשה דנן חלפו למעלה משבעה ימים, ורק לאחר הגשת בקשה זו, ביום 17/7/05 הפקיד המבקש סכום של 8,000 ₪, היינו באיחור של שנתיים וחצי. סבורה אני שקבלת בקשה מעין זו פותחת פתח למעוניינים לנצל לרעה את ההליכים השיפוטיים וסדרי הדין. החלטתו של הרשם גבאי מיום 5/5/05 בדבר מחיקת הבקשה הינה פועל יוצא של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון מיום 6/1/03 לפיה יבוטל פסק הדין כנגד הפקדה בסך של 7,000 ₪ אף בטרם מתן החלטה זו ניתנה למבקש אפשרות למסור את עמדתו כאמור בהחלטת הרשם גבאי ממרץ 2003 - כך שאין מדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולפיכך לא ניתן להגיש בקשה לביטולה. לא ניתן גם לבקש בדיעבד הארכת מועד לאחר שהעניין הוכרע כבר בהחלטה האמורה. יודגש כי גם אם לא נקבע בהחלטה מינואר 2003 מועד להפקדת הסכום, הרי מוטל היה על המבקש להפקידו תוך זמן סביר, (סע' 41 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג-1993) והמבקש עצמו הודה בבקשה מאפריל 2003, כי היה עליו כבר להפקיד את הסכום וכי הדבר לא נעשה רק בשל "שגגה" ו"היסח הדעת". בקשה מעין זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עקרון סופיות הדיון והוודאות המשפטית. עקרון סופיות הדיון משקף את זכותם של צדדים להליך לסמוך ולהסתמך על העשייה השיפוטית שהגיעה, ולו למראית עין, לסיומה, ועל זכותם שלא להטלטל שוב ושוב באותו עניין. עקרון סופיות הדיון היא עקרון בסיס בשיטת המשפט אשר נועד לשים קץ לדיונים המשפטיים בין הצדדים. ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, נקבע ע"י כב' השופט לוין כי: "בית המשפט המחוזי סבר בפסק הדין נשוא ערעור זה שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שינתן לו יומו בבית המשפט "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות, אכן לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המשיבה לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות מבלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. צא וראה: המשיבה הגישה את תובענתה כבר בשנת 1995 ורק עתה, אם המבקש יואיל לשלם את ההוצאות, תוכל להתחיל לנהל את תובענתה לגופה; על כן, שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד". אף בענייננו, המבקש עותר הוא כי בית המשפט יפתח מחדש פסק דין שניתן לפני כארבע שנים, לאחר שמצא לנכון להפקיד את הסכום עליו התחייב בינואר 2003, באיחור של שנתיים וחצי. אני סבורה כי גם לזכות הגישה לערכאות יש גבול, וכי לזכות המבקש עמד זמן רב והותר להפקיד את הסכום שנדרש להפקידו. המבקש הזדרז לפעול רק לאחר שהבקשה לביטול פסק דין נמחקה, וזאת לעומת מחדליו לאורך השנים. גם אם נסתכל על בקשתו של המבקש כבקשה נפרדת לביטול פסק דין נוכח העובדה שכב' הרשם גבאי מחק את הבקשה הקודמת, אך לא דחה אותה, הרי אין כל הצדקה לאיחור הרב בהגשת הבקשה, כאשר המבקש קיבל את כתב התביעה, והגיש את בקשתו הראשונה לביטול פסק דין עוד במאי 2002. לעניין זה, ראה בהקבלה, את פסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 4087/04, ע"א 3603/03 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, שם נפסק כך: "בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העשויה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (להרחבה ראו: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) 12-15)". לפנים משורת הדין אינני מחייבת את המבקש בהוצאות, אך מורה על העברת הפקדון בסך של 8,000 ₪ לב"כ המשיבה. לפיכך, הנני דוחה את הבקשה .ביטול פסק דין