להלן החלטה בנושא בקשה להורות על תשלום אגרה: החלטה בקשה להורות למשיבה לשלם אגרה כדין. המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה. עניינה של התביעה בטענות המשיבה ביחס לנכס שברחוב שערי ניקנור 7 ביפו (להלן: "הנכס"), שהמבקש השקיע ברכישתו, והמשיבה היתה אמורה לנהל אותו ולדאוג למכירתו. בס' 69 לכתב התביעה, פרטה המשיבה את הסעדים להם היא עותרת. בס' 69 א' מתייחסת המשיבה לפרשנות ההסכמה בין הצדדים ביחס להתחשבנות ביניהם (היא טוענת שסכום ההשקעה של המבקש והסכומים שהוא הוציא כהוצאות בגין הנכס אינם צריכים לשאת ריבית, כי לסכום התמורה בגין מכירת הנכס יש להוסיף את דמי השכירות שהמבקש גבה, וכד'); בס' 69ב' לכתב התביעה, עותרת המשיבה לצו עשה - לסילוק המשכון על הנכס או לתשלום החוב לצורך סילוק המשכון מחלקו של המבקש; בס' 69ג' עותרת המשיבה כי המבקש ימציא את פירוט כל ההוצאות וההשקעות שהוא הוציא והשקיע בנכס, ושל כל ההכנסות מהנכס (וזאת לצורך ביצוע ההתחשבנות בין הצדדים); בס' 69ד' לכתב התביעה, עותרת המשיבה: "לצוות על אכיפת ההסכם ולהורות על מכירת הנכס וחלוקת תמורתו ע"פ ההסכם בהתאם לפרשנות שייתן לו בית המשפט על פי תובענה זו, ולמנות את ב"כ התובעת ככונס נכסים לזכויות בנכס ולהסמיכו למוכרו ולחלק את התמורה על פי הוראות בית המשפט, ולהורות כי שכר הכונס בגין המכירה ייקבע ע"י בית המשפט בבוא העת מתוך תמורת המכירה". המבקש טוען בבקשה הנוכחית כי התביעה היא תביעה לסעדים כספיים בכסות של תביעה לסעד הצהרתי, וכי לכן על המשיבה לשלם אגרה מלאה בהתאם לסעד הכספי כפי שהיא מעריכה אותו. המשיבה הגיבה לבקשה. לטענתה, התביעה הוגשה כאשר חלו תקנות בימ"ש אגרות התשמ"ח - 1987 (להלן: "התקנות הישנות"), ובטרם נכנסו לתוקפן תקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז - 2007 (להלן: "התקנות החדשות"). לטענתה, על פי התקנות הישנות (תקנה 3א'), הליך שהסעד המבוקש בו הוא בין היתר צו הצהרתי צו עשה וצו אכיפה, יראו אותו כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף, ותשולם בגינו אגרה בהתאם לפריט 8 לתוספת הראשונה. "צו הצהרתי" מוגדר בתקנות הישנות "למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו", וצו עשה וצו אכיפה מוגדרים שם "למעט צו למסירת חזקה בנכס". הגדרתם של הליכים כאלה חובקת, על פי הטענה, גם מקרים שניתנים לביטוי כספי ברור. עוד טענה המשיבה, כי שווי הסעדים המבוקשים אינו ניתן היום לביטוי בכסף, ולא ניתן היום - בטרם נמכר הנכס, לכמת את השווי של הסעד. המבקש השיב לטענות המשיבה, וטען כי היה עליה להגיש תביעה כספית ולא תביעה לסעד הצהרתי. הוא הוסיף וטען כי במקום שניתן להגיש תביעה כספית, אין לתת סעד הצהרתי - אלא אם כן הצביע התובע על אינטרס לגיטימי המצדיק זאת. דיון אין מחלוקת בין הצדדים כי התקנות הרלוונטיות להליך דנן הן התקנות הישנות - ולא החדשות. תקנה 3(א) לתקנות הישנות קובעת: "הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה, תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות, יראו אותם כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף". השאלה שבפני צריכה להבחן בהתאם לאמור בכתב התביעה שהגישה המשיבה. הסעדים שנתבעו על ידי המשיבה בס' 69א-ג לכתב התביעה, אינם סעדים בעלי משמעות כספית - אלא הם מתייחסים לאופן ההתחשבנות בין המשיבה לבין המבקש ביחס לנכס. גם הסעד שבס' 69ב' איננו סעד כספי אלא סעד לצו עשה - סילוק המשכון על הנכס, או ייחוס החוב בגינו לחלק המבקש בהתחשבנות. הסעד שנחזה לכאורה להיות סעד כספי, הוא הסעד שנזכר בס' 69ד' לעיל, בו עותרת המשיבה כי בית המשפט יורה על "חלוקת התמורה". אולם, אינני סבורה כי הסעד הזה הופך את התביעה תביעה לסכום קצוב שיש לשלם בגינה אגרה מלאה. הטעם לכך הוא שהמשיבה אינני עותרת כי המבקש ישלם לה סכום כזה או אחר. היא איננה מפנה כל דרישה כספית כלפי המבקש. המשיבה תובעת למעשה מעין "פירוק שיתוף" בינה לבין המבקש. היא מבקשת שבית המשפט יקבע את הכללים לפירוק השיתוף הזה, פירוק אשר יסתיים במכירת הנכס ובחלוקת התמורה שתתקבל עבורו, בהתאם לכללים שיקבע בית המשפט. התמורה לא תתקבל מהמבקש - אלא ממי שירכוש את הנכס. לבקשת המשיבה, התמורה אף לא תעבור למבקש - אלא לכונס הנכסים שימכור את הנכס, שהוא שיחלק את התמורה בהתאם למה שיורה לו בית המשפט. יוער עוד, כי בניגוד לפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים בטענותיהם, הרי בענייננו, אם תתקבל התביעה - המשיבה לא תצטרך להגיש תביעה נוספת או הליך נוסף - שכן ההליך דנן עתיד להסתיים במכירת הנכס ובחלוקת הכספים. כך, לדוגמה, בפס"הד בענין היועץ המשפטי לממשלה נ. לייבוביץ (רע"א 417/92, פ"ד מ"ו(3) 414), התבקשה הצהרה על זכות לקבל סעד כספי. לאחרונה, בפסה"ד רע"א 783/05 ענבי ואח' נ. קורן ואח', התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) לפסה"ד ליבוביץ הנ"ל, וקבע כי באותו ענין "מדובר על הצורך בתביעה אופרטיבית עתידית לאחר ההצהרה". בענייננו כאמור, לא יהיה צורך כזה. באופן דומה, לא ניתן להחיל על ענייננו את הדברים שנאמרו על ידי כב' הרשם אורנשטיין בהחלטתו בענין אביב ושות' מגדלי אפקה נ. מוסדן בע"מ (בש"א 16616/07, ת. א. 1960/07). כב' הרשם אורנשטיין קבע שם כי "אין בתביעה לסיים את ההליך, שכן אם יזכו המשיבים בסעד ההצהרתי, יהיה עליהם להגיש תביעה כספית לקבלו". בענייננו, כאמור, המצב הוא שונה. יוער עוד, כי בפסה"ד ענבי הנ"ל, התבקש בית המשפט במסגרת הסעדים המבוקשים, בין היתר לחייב את הנתבעים "להשיב לחברה כל סכום שנתקבל על ידם שלא כדין...", ולהורות לנתבעים לרכוש את מניות התובעים במחיר שוק בתוספת מחיר שיקבע על ידי בית המשפט, וישקף את הנזקים שהנתבעים גרמו. מטעם זה קבע ביהמ"ש כי מדובר בתביעה לסעד כספי, שיש לשלם בגינו אגרה. בענייננו, לעומת זאת, המשיבה איננה עותרת כי בית המשפט יורה על חיובו של הנתבע - המבקש, לשלם לה סכום כלשהו , אלא כאמור כי הוא יורה על מכירת הנכס ועל חלוקת התמורה. בשולי הדברים יוער, כי מאחר שבתביעה דנן לא ניתן צו מניעה זמני, יתכן כי המבקש ימכור את הנכס בטרם סיום הדיון בתביעה. אם כך יקרה, המשיבה תצטרך ככל הנראה לתקן את כתב התביעה, ולעתור לסעד כנגד המבקש - שישלם לה חלק מתמורת המכירה. יתכן כי בסיטואציה כזו, יהיה על המשיבה לשלם אגרה מלאה, בהתאם לסכום שאותו היא תעריך כי המבקש חייב לשלם לה. אולם, בשלב זה ובטרם נמכר הנכס, ולאור האמור בכתב התביעה -כפי שנותח והובהר לעיל, אינני סבורה כי יש להיענות לבקשת המבקש. לכן, אני דוחה את הבקשה. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בגין הבקשה בסך 2,000 ₪ + מע"מ.אגרת בית משפטאגרה