להלן פסק דין בנושא תניית שיפוי בהסכם קומבינציה: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים לתשלום סך של 501,951 ₪. 2. ביסודה של התביעה עומד הסכם קומבינציה מיום 27.5.1990 (להלן: "הסכם הקומבינציה") שנכרת בין התובעת 3, בעלה המנוח מרדכי הריס ז"ל והמנוח יוסף זמר ז"ל (להלן: "בעלי הקרקע"), לבין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעים 2 ו-3 ערבו להתחייבויות הנתבעת לפי הסכם הקומבינציה. על פי הסכם הקומבינציה מכרו בעלי הקרקע את זכויותיהם בחלקה 187 בגוש 6167 (להלן: "המגרש") לנתבעת. במגרש היתה בעלת זכויות נוספת, גב' אהובה ענני ז"ל, שהחזיקה חנות מכולת בבנין אשר על המגרש. התובעים 1 ו-2 הם יורשיו של המנוח יוסף זמר ז"ל. ביום 26.10.1999 הגישו יורשותיה של ענני ז"ל תביעה כספית בבית המשפט המחוזי נגד מספר נתבעים, ובהם בעלי הדין שבפניי (ת.א. 2781/99). ביום 11.2.2004 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ישעיה) את התביעה וחייב את התובעים שבפניי לשלם ליורשות ענני ז"ל סכום כולל של 366,951 ₪, אשר גם שולם בפועל (להלן: "פסק הדין הראשון"). בעלי הדין שבפניי הגישו ערעורים על פסק הדין הראשון, אך אלה טרם נדונו, וממילא הוא עומד בינתיים בעינו וקביעותיו העובדתיות והמשפטיות יוצרות השתקי פלוגתא בין הצדדים שבפניי. 3. התביעה הנוכחית מבוססת על סעיף 6(ו)(3) להסכם הקומבינציה, הקובע כי הנתבעת תשפה את בעלי הקרקע בגין כל דרישה של ענני ז"ל. לאחר מתן פסק הדין הראשון, דרשו התובעים שיפוי מאת הנתבעת, אך זו סרבה להעתר לדרישה. דבר זה, כך טוענים התובעים, מהווה הפרה יסודית של הסכם הקומבינציה המזכה אותם בפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 30,000 דולר, כאמור בס' 16(ב) להסכם הקומבינציה בשילוב עם ס' 6(י) להסכם, בו נקבע כי הפרת הוראות סעיף 6 (לרבות סעיף השיפוי) תחשב הפרה יסודית של ההסכם. 4. על פי החלטתי מיום 4.1.2006 סולקה על הסף תביעתם של התובעים 1 ו-2 לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 30,000 דולר ונותרת על כנה תביעתם לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 10,000 דולר, וזאת משום שבעלי הקרקע היו שלושה במספר, והפיצוי המוסכם לפי ההסכם התייחס לשלושת בעלי הקרקע ביחד ולחוד. התובעים 1 ו-2 באו בנעליו של יוסף זמר ז"ל, שחלקו בפיצוי המוסכם הוא לכל היותר שליש, לאמור, סך השווה ל- 10,000 דולר. 5. לנתבעים ניתנה רשות להתגונן בשתי נקודות בלבד: בטענה לפיה התובעים היו שותפים למעשי הנזיקין של הנתבעת כלפי ענני ז"ל ועל כן לא חלה חובת השיפוי כלפיהם וכן בטענה לפיה יש להפחית מהפיצוי המוסכם של התובעת 3 את הסכום שנפסק לזכותה בתביעה קודמת שהגישה נגד הנתבעים בגין הפרה אחרת של הסכם הקומבינציה. 6. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו המצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם והצדדים יסכמו טענותיהם בכתב. האם מוטלת על הנתבעים חובת שיפוי כלפי התובעים 7. כפי שצויין לעיל, בפסק הדין הראשון מצויות קביעות עובדתיות ומשפטיות היוצרות השתקי פלוגתא בין הצדדים בתיק הנוכחי. 8. יורשותיה של ענני ז"ל טענו בתביעתן כי נגרם להן נזק כספי מחמת אי יכולתן לקבל רשיון עסק לחנות המכולת שהיתה מוחכרת לענני ז"ל, והכל בשל מעשיהם של בעלי הדין שבפניי, שפעלו להוצאת צו הריסה לבנין בו מצוייה המכולת. בפסק הדין הראשון נקבע כי נגרם ליורשות ענני ז"ל נזק מחמת צו ההריסה, שניתן תוך התעלמות מזכויותיה הקנייניות של ענני ז"ל. האחריות למחדל זה הוטלה על מספר מזיקים: מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עירית גבעתיים (להלן: "הוועדה המקומית"), ובעלי הדין שבפניי. 9. בקשר לנתבעים שבפניי נקבע בפסק הדין הראשון כי הנתבע 2, אבירם דולינגר (להלן: "דולינגר") ידע על קיומן של זכויות ענני ז"ל בקרקע, אך חרף זאת, בפנייתו למנהל ולוועדה המקומית הוא נמנע מלגלות להם כי קיימת חוכרת נוספת בקרקע. בכך גרם להפרת הסכם החכירה בין המנהל לבין יורשות ענני ז"ל (ע' 21-22 לפסק הדין הראשון). עוד נקבע כי דולינגר היה למעשה הרוח החיה בייזום הפרוייקט ובמגעים שנוהלו עם המנהל והוועדה המקומית. בענין התובעים שבפניי נקבע בפסק הדין הראשון כי מוטלת עליהם האחריות למקצת מנזקיהן של יורשות ענני ז"ל משום שחתמו על הבקשות שהוגשו בשמם לוועדה המקומית לשם הוצאת היתרי בניה ועל הסכם הפיתוח עם המנהל. עוד נקבע כי היו מודעים למגעים עם המנהל, וכי ידעו על קיומה של בעלת זכויות נוספת, היא ענני ז"ל, ולא דיווחו על כך למנהל ולוועדה המקומית. הם, כמו דולינגר, ידעו והחרישו וכתוצאה מכך הפיקו תועלת לעצמם וזכו לזכויות רבות יותר בנכס (ע' 23 לפסק הדין). בית המשפט חילק את האחריות לנזקיהן של יורשות ענני ז"ל באופן הבא: מנהל מקרקעי ישראל- 10%, הוועדה המקומית לתכנון ובניה- 10%, דולינגר- 50% והתובעים שבפניי- 30%. 10. התובעים טוענים כי הם זכאים לשיפוי מלא בגין הפיצוי ששילמו ליורשות ענני ז"ל מכוחו של פסק הדין הראשון. הנתבעים טוענים כי סעיף השיפוי אינו חל על נזקים שהתובעים עצמם גרמו, במו ידיהם, ליורשות ענני ז"ל. 11. סעיף 6(ו)(3) להסכם הקומבינציה קובע כדלקמן: "... בנוסף מתחייב הקונה לשפות את המוכר, מיד עם קבלת דרישתו הראשונה לכך של המוכר, בגין כל נזק, תשלום, הוצאה או הפסד מכל מין וסוג שהם, ללא כל יוצא מהכלל, אשר יגרמו, אם יגרמו, למוכר בקשר ו/או כתוצאה מאי קיום כל התנאים והמגבלות שיפורטו ב"היתר הבניה" ו/או בקשר להריסתו ו/או אי הריסתו של "בנין ב'" ו/או בקשר לתביעות, דרישות וטענות כלשהן, מכל מין וסוג שהוא, וללא כל יוצא מהכלל, שיש ואו שתהיינה לאהובה ענני לגבי פגיעה בזכויות כלשהן שיש לה במקרקעין ו/או במגרש, וכן לגבי תביעות, טענות ודרישות כלשהן, מכל מין וסוג שהוא, ללא כל יוצא מהכלל שיש ו/או שתהיינה לצדדים שלישיים כלשהם ... בנוסף ... מתחייב הקונה לשפות את המוכר בגין כל נזק שייגרם למוכר כתוצאה מנקיטת הליכים כלשהם כנגד המוכר ע"י צדדים שלישיים כלשהם, לרבות ע"י אהובה ענני הנ"ל, כתוצאה מהתקשרותם של הצדדים בחוזה זה ו/או בקשר לבניית הבנין ו/או כתוצאה מהצורך להרוס את בנין ב'. ואולם, הקונה יהיה פטור מלפצות את המוכר על נזקים שיגרמו, אם יגרמו, למוכר כתוצאה מעיכובים שיחולו בבנית הבנין ו/או במסירת החזקה ב"דירות המוכר" לידי המוכר כתוצאה מצוים חוקיים שיוצאו כדין לבקשתה של הגב' אהובה ענני הנ"ל." מכאן עולה כי הנתבעת, בערבותם של נתבעים 2 ו-3, נטלה על עצמה התחייבות שיפוי גורפת ביותר כלפי התובעים, לשפותם בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה מתביעות של צד ג' בכלל, ותביעות של אהובה ענני ז"ל בפרט. הצדדים להסכם הקומבינציה היו מודעים היטב ל"סכנה" הנשקפת להם מחמת פעולות משפטיות שעלולה לנקוט נגדם אהובה ענני ז"ל, ועל כן הסדירו מראש באופן מפורט ומדוקדק מי יישא בסיכון הנשקף מחמת פעולות אלה: אחריות העל הוטלה על הנתבעת, בחריג אחד בלבד, והוא, נזקים שייגרמו לבעלי הקרקע בשל עיכובים בבניה. לגבי נזקים מסוג זה, ומסוג זה בלבד, נקבע כי הנתבעת לא תישא באחריות כלשהי כלפי בעלי הקרקע. אין למצוא בתניית השיפוי כל החרגה לפיה הנתבעת לא תשפה את בעלי הקרקע בגין מעשי נזיקין שהם עצמם יבצעו כלפי אהובה ענני ז"ל. 12. הכלל הוא שחוזה מתפרש על פי תכליתו, קרי, המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים. בראש ובראשונה מתחקים אחר תכליתו הסובייקטיבית: "כידוע, חוזה מתפרש על פי תכליתו, ותכלית זו היא בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, לאמור: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" ... " ע"א 5483/02 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' עיריית חולון תק-על 2004(1), 471 ,עמ' 475). התכלית הסובייקטיבית במקרה דנן היא ברורה על פניה: הנתבעת קיבלה על עצמה אחריות גורפת, הגובלת באחריות מוחלטת, לשפות את בעלי הקרקע בגין כל דרישה כספית שתכוון אליהם בעקבות יישומו של הסכם הקומבינציה, בחריגים מאוד מסויימים, שאינם יפים לעניננו. למעשה, ניתן לראותה כמי שביטחה את התובעים מפני כל הסיכונים הכרוכים בעיסקת הקומבינציה, ובמיוחד מפני הסיכונים הקשורים בפגיעה בזכויותיה של אהובה ענני ז"ל. עם זאת, הכלל בדבר האופן שבו יש לפרש חוזה, כפוף לעקרון תום הלב. על כן, לו הייתי מגיע למסקנה כי התובעים פעלו בזדון מול המינהל והועדה המקומית, להבדיל מרשלנות גרידא, וכי פעולתם זו עומדת בפני עצמה ואינה קשורה או נובעת מפעולותיהם של הנתבעת ושל דולינגר, לא היה מקום להפעיל לטובתם את תניית השיפוי. דא עקא, אין בפניי כל ראייה כאילו מחדלם של התובעים נבע מזדון כלשהו מצידם ואין בפניי כל ראיה כאילו ביצעו פעילות עצמאית מול המנהל והוועדה המקומית, במנותק מפעילותם של הנתבעת ודולינגר, או בלא זיקה אליהן. יתר על כן, לפי הסכם הקומבינציה, היתה זו הנתבעת אשר היתה אחראית לפנות למנהל לשם חתימה על חוזה פיתוח (ראה ס' 6(ג) להסכם הקומבינציה), וכן היא זו שהיתה אחראית לפנות לוועדה המקומית כדי להשיג את היתרי הבניה (ראה ס' 4(ד), 4(ח) ו-4(ט) להסכם הקומבינציה). על כן, אין בעצם העובדה שבעלי הקרקע חתמו על בקשות שונות שכוונו כלפי הוועדה המקומית והמנהל, כדי לשחרר את הנתבעים מאחריותם הכוללת לאמיתותו של המידע שנכלל באותם דיווחים, מידע שהיה בידיעתם המלאה של דולינגר והנתבעת. מובן כי חלוקת אחריות זו בין הצדדים להסכם הקומבינציה אינה מהווה בהכרח הגנה מפני תביעתן של יורשות ענני ז"ל, שלא היו צד להסכם הקומבינציה והוראותיו אינן מחייבות אותן, אך היא מסדירה את מערכת החיובים החוזית בין בעלי הדין שבפניי בכל הנוגע לנשיאה באחריות לנזקים שייגרמו מחמת המידע שיימסר לרשויות השונות, לשם קבלת היתר בניה ולשם השגת הסכמתן לחתימתו של חוזה הפיתוח. אכן, בפסק הדין הראשון הוטלה על התובעים שבפניי אחריות ישירה לנזקיהן של יורשות ענני ז"ל, וזאת בנוסף לאחריות הנפרדת שהוטלה על הנתבעים שבפניי, אך זוהי אחריות נזיקית מול יורשות ענני ז"ל. אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שבמישור החוזי שבין בעלי הקרקע לבין הנתבעים שבפניי, הוסדר והותנה מראש, כי הנתבעים הם שישאו בכל תשלום שיושת על בעלי הקרקע בגין כל נזק שייגרם לצד ג' כלשהו בעקבות עיסקת הקומבינציה. 13. התובעים מפנים בסיכומיהם להלכת ע"א 787/87 גדות תעשיות פטרוכימיה (1974) נ' לייף בע"מ תק-על 92(3), 728 ,עמ' 733, שם נפסק: "היתה זו התקשרות עסקית שבין יוזם פרויקט רב היקף, לבין קבלן לביצוע עבודות בניה להקמת מפעל פטרוכימי באמצעות עובדיו או קבלני משנה שביצעו בפרוייקט עבודות בעבורו, לפי הזמנתו ופיקוחו. טבעי ומקובל בחוזים מסוג זה שמזמין עבודה מבקש להבטיח את עצמו מפני כל תביעת נזיקין שתוגש כנגדו בשל תוצאה שהקבלן אחראי לה. דומה המקרה למרבית חוזי הביטוח שהם חוזים של שיפוי. בחוזים כאלה באין התנאה מפורשת אחרת בכתב הפוליסה, תביעת המבוטח לא תדחה או לא תצומצם והוא יהיה זכאי לשיפוי המלא על פי הפוליסה, אפילו רשלנותו שלו היא שהסבה את הנזק או תרמה לו. החשוב והקובע במקרים אלה הוא בעצם העובדה שקרה מקרה שהסב נזק ושהמבוטח התחייב לפצות עליו. משהוכחו עובדות אלה קמה לו למבוטח זכות השיפוי בגבולות סכום הביטוח. ... מקובלת ההלכה כי זכות השיפוי החוזית בין מזיקים לבין עצמם תאכף גם אם המזיק הזכאי לשיפוי (בעניננו גדות) ביצע מעשה נזיקין רשלני ... זכות חוזית לשיפוי בין מזיקים אינה אכיפה אם היא באה לשפות מזיק שביצע עוולה מתוך הכרה ובמתכוון. אכיפת חוזה כזה תנגוד את טובת הציבור ... לא זה המצב בעניננו. כאן נקבע כי גדות היתה אמנם אחראית כלפי תלויי המנוח בשל רשלנותה, אך לא ייחסו לה רשלנות רבתי של מעשה עוולה מכוון או מעשה שנעשה מתוך רצון לגרום לנזק." (הדגשות אינן במקור) דברים אלה יפים אף לעניננו: רשלנותם של התובעים במילוי הטפסים שנשלחו לוועדה המקומית לשם קבלת היתר הבניה, ולמנהל לשם חתימתו של חוזה הפיתוח, אין בה כדי לשחרר את הנתבעים מאחריות העל שקיבלו על עצמם מול בעלי הקרקע. 14. סיכומו של דבר, על הנתבעים מוטלת החובה לשפות את התובעים בגין הפיצוי ששילמו ליורשות ענני ז"ל, בסך של 366,951 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. האם יש להפחית מהפיצוי המוסכם של התובעת 3 סכום שנפסק לזכותה בתביעה קודמת 15. משקבענו כי התובעים זכאים לשיפוי מלא בגין הפיצוי ששילמו ליורשות ענני ז"ל על פי פסק הדין הראשון, ממילא מתבקשת המסקנה כי בנוסף זכאים התובעים לפיצוי מוסכם בגין סירובם של הנתבעים לשפותם. זוהי התוצאה המתבקשת מהוראת ס' 16(ב) להסכם הקומבינציה, בשילוב עם ס' 6(י) להסכם, בו נקבע כי הפרת הוראות סעיף 6 (לרבות סעיף השיפוי) תחשב הפרה יסודית של הסכם הקומבינציה. 16. עם זאת, ולמרות שהפיצוי המוסכם הועמד בהסכם הקומבינציה על סך השווה ל- 30,000 דולר, הרי כפי שציינתי בהחלטתי מיום 4.1.2006, התובעים 1 ו-2 זכאים לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 10,000 דולר בלבד, וזאת משום שבעלי הקרקע היו שלושה במספר, והפיצוי המוסכם לפי ההסכם התייחס לשלושת בעלי הקרקע ביחד ולחוד. התובעים 1 ו-2 באו בנעליו של יוסף זמר ז"ל, שחלקו בפיצוי המוסכם הוא לכל היותר שליש, לאמור, סך השווה ל- 10,000 דולר. 17. על כן, על הנתבעים לפצות את התובעים 1 ו-2 בסכום נוסף השווה ל- 10,000 דולר, נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 18. נותר עדיין לדון בשאלה האם יש להפחית מהפיצוי המוסכם של התובעת 3 את הסכום שנפסק לזכותה בתביעה קודמת שהגישה נגד הנתבעים בגין הפרה אחרת של הסכם הקומבינציה. 19. בשנת 1999 הגישה התובעת 3 תביעה כספית בבית משפט השלום נגד הנתבעים (ת.א. 82117/99), בגדרה נפסק לזכותה פיצוי בסך השווה ל- 12,000 דולר. באותה תביעה טענה התובעת 3 כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא הרסה את הבנין, לא רשמה בטאבו את הבנין החדש שבנתה ולא מסרה לתובעת 3 שני מקומות חניה. התובעת 3 טענה כי כל אלה מהווים הפרה יסודית של ההסכם ומזכים אותה בפיצוי המוסכם. יצויין כי עילת התביעה הנוכחית באה לעולם עם מתן פסק דינו של כב' השופט ישעיה, שניתן ביום 11.2.2004, והיא לא היתה קיימת בעת שהתובעת 3 הגישה את תביעתה הקודמת בשנת 1999. 20. הנתבעים טוענים כי הפיצוי שנפסק בתביעה הקודמת של התובעת 3 ממצה למעשה את זכותה לפיצוי מוסכם על פי הסכם הקומבינציה, ועל כן אין היא זכאית לפיצוי מוסכם נוסף בגין הפרתה של חובת השיפוי. לענין זה הם מפנים גם לס' 7 להחלטתי מיום 4.1.2006. התובעת 3 טוענת כי היא זכאית לפיצוי מוסכם בגין כל מקרה ומקרה של הפרה יסודית, וההפרה הקודמת, שעמדה בבסיס תביעתה הקודמת, שונה מההפרה הנוכחית. 21. ס' 16(ב) להסכם הקומבינציה קובע: "... מוסכם בזאת בין הצדדים כי בכל מקרה של הפרתו היסודית של חוזה זה יהא הצד המפר חייב לשלם לצד המקיים פיצויים מוסכמים בסך בשקלים חדשים השווה לסך של 30,000 $ (שלושים אלף דולרים של ארה"ב) אשר נקבע ע"י שני הצדדים לחוזה זה והוערך על ידם בתום לב, מראש ובמשותף, וכל זאת מבלי לפגוע ביתר זכויותיו של הצד המקיים הן בהתאם לחוזה זה, והן עפ"י כל דין." (הדגשה אינה במקור) השאלה המתעוררת היא האם סעיף הפיצוי המוסכם ניתן להפעלה חד פעמית, באופן שהוא ממצה את עצמו ואינו ניתן להפעלה חוזרת במקרה של הפרה נוספת ושונה של הסכם הקומבינציה. 22. הנתבעים מפנים לפסק הדין שניתן בע"א 476/88 אשתר שושנה ואח' נ' נפתלי עליזה ואח' פ"ד מה(2), 749 ,עמ' 757-758: "סבורני כי משבחרו המשיבים לתבוע בבית משפט השלום את סכום הפיצויים המוסכמים, דהיינו, אותו סכום שהצדדים סיכמו מראש כמבטא את שיעור הנזק אף "ללא הוכחת נזק", וסכום זה נפסק להם, שוב אין בידם לתבוע פיצויים נוספים בשל אותה עילה, גם אם פיצויים אלה מתייחסים לתקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונה. שכן עילתם לפיצויים כבר מוצתה בהליך הראשון." אלא שבאותו ענין היתה קיימת זהות בין עילות התביעה: בשני המקרים נתבע פיצוי בגין אי מסירת החזקה בדירה, ואילו בעניננו, מדובר בהפרות מסוג שונה של הסכם הקומבינציה. 23. גם כאן, מתעוררת שאלה של פרשנות החוזה. סבורני כי פרשנות תכליתית של החוזה, קרי, פרשנות שנועדה להתחקות אחר המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים, מובילה למסקנה כי תניית הפיצוי המוסכם נועדה לחול באופן מצטבר בכל מקרה ומקרה של הפרת הסכם הקומבינציה, ולא נועדה להיות מופעלת פעם אחת ויחידה, שלאחריה היא מיצתה את עצמה. למסקנה זו יש תימוכין בלשון ההסכם עצמו, המקנה את הזכות לפיצוי מוסכם בגין "כל מקרה" של הפרה יסודית, והיא מתיישבת עם העובדה שעסקינן בהפרות שונות זו מזו: בתביעה הקודמת נתבע פיצוי מוסכם בגין אי הריסת הבנין, אי הרישום של זכויות התובעת 3 בבנין החדש שנבנה ואי מסירה של מקומות חניה. בתביעה הנוכחית נתבע פיצוי בגין סרובם של הנתבעים לשפות את התובעת 3 בעקבות הפיצוי שחוייבה לשלם ליורשות ענני ז"ל. הסכם הקומבינציה הוא הסכם מורכב, הכולל בחובו שורה ארוכה של חיובים שונים המוטלים על הנתבעת. הפרתו של כל אחד מהם עלולה היתה, בעיני הצדדים לחוזה, לגרום נזק ממשי לבעלי הקרקע. על כן, אין כל סיבה להניח כי ביקשו לצמצם את תניית הפיצוי המוסכם להפעלה אחת ויחידה, יהא מספר ההפרות היסודיות אשר יהא. קבלת עמדתם של הנתבעים עלולה ליצור חסינות לא רצוייה למי שמפר שורה של תניות יסודיות בחוזה, באופן שהוא יחוב בפיצוי מוסכם פעם אחת בלבד, גם אם יפר לאחר מכן חיובים יסודיים נוספים. אכן, עלולים להיווצר מקרים בהם הפעלה מצטברת של תניית פיצוי מוסכם בגין הפרות יסודיות שונות, תביא לתוצאה הבלתי רצוייה לפיה הפיצוי הכולל שייפסק לנפגע יהיה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, אך אזיי רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי ס' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ולהפחית את סכום הפיצויים. במקרה דנן, אין כל טענה לפיה פסיקה מצטברת של פיצוי מוסכם תביא לתוצאה האמורה, וממילא אין מקום לעשות שימוש בסמכות ההפחתה. 24. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי אין מקום לפסוק פיצוי מוסכם יותר מפעם אחת, משום שבהסכם הקומבינציה קיים סעיף פיצוי מוסכם אחד ויחיד. אין בידי לקבל טענה זו. מה שקובע אינו כמותם של סעיפי הפיצוי המוסכם, אלא נוסחה של תניית הפיצוי המוסכם. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 640 ,628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד מו(1), 115 ,עמ' 123-124: "הפרשנות ההולמת של סעיף 4 לתנאים הכלליים ושל ההסדר בכללותו היא כי הצדדים הסכימו על מנגנוני פיצוי מוסכם נפרדים שאינם מוציאים זה את זה. לגבי היחס בין פיצוי מוסכם אחד לרעהו אינה קיימת המגבלה הקבועה בסעיף 15(ב) לחוק, וניתן להניח כי אם נקבעו מספר הוראות בדבר פיצוי מוסכם אשר יכולות לדור יחדיו ואשר אינן חילופיות, יהיו הפיצויים המוסכמים מצטברים." העובדה שגובה הפיצוי המוסכם נקבע פעם אחת בלבד בהסכם הקומבינציה, ולא לצידו של כל סעיף וסעיף שהוגדר כסעיף יסודי בהסכם, נובעת מטכניקת ניסוח גרידא, שנועדה למנוע חזרות מיותרות על אותו משפט, ואין היא מלמדת על כוונה להפוך את תניית הפיצוי המוסכם לתנייה חד פעמית. גם טענתם של הנתבעים, לפיה מדובר בעילת תביעה אחת בתביעה הקודמת ובתביעה הנוכחית- הפרת הסכם הקומבינציה- אינה נכונה. לענין הפיצוי המוסכם יש לבחון את העילה המסויימת, הצרה, שבגינה הוא נדרש, להבדיל מהעילה הרחבה יותר של הפרת ההסכם, שהיא אכן עילה משותפת לשתי התביעות. יישומו של מבחן העילה במובן הצר מלמד כי ענין לנו בעילות שונות. גם העובדה שבתביעה הקודמת נפסק פיצוי מוסכם פעם אחת בלבד, אינה מלמדת דבר, שכן בית המשפט קבע כי היתה הפרה אחת בלבד, ודחה את הטענה בדבר הפרות נוספות. זאת ועוד, מלכתחילה תבעה התובעת 3 באותה תביעה פיצוי מוסכם בסך השווה ל- 30,000 דולר, בגין כל ההפרות כולן, ולא התיימרה לתבוע פיצוי מוסכם באופן מצטבר. 25. על כן, ועל אף הדברים שנכתבו בס' 7 להחלטתי מיום 4.1.2006, בגינם ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בנקודה זו, באתי לכלל מסקנה כי התובעת 3 זכאית לפיצוי מוסכם בנוסף לזה שנפסק לה בת.א. 82117/99. לפיכך, והואיל והנתבעים הודו במסרת ס' 4.3 א' לבקשת הרשות להתגונן כי חלקה של התובעת 3 בפיצוי המוסכם הוא 40%, על הנתבעים לפצותה בסכום נוסף השווה ל- 12,000 דולר, נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. סיכום 26. סוף דבר, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו את הסכומים הבאים: (א) לתובעים כולם, ביחד ולחוד, סך של 366,951 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. (ב) לתובעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, סך בש"ח השווה ל- 10,000 דולר, נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. (ג) לתובעת 3, סך בש"ח השווה ל- 12,000 דולר, נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. (ד) לתובעים כולם, ביחד ולחוד, את אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד ליום השיפוי בפועל ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. תניות בחוזהחוזהבניהתניית שיפוישיפויעסקת קומבינציה