תחרות בין זכויות במקרקעין

הסכסוך בין הצדדים עוסק בתחרות בין הזכות הנטענת על ידי התובע, לפי חוזה מתאריך 10.8.2000, ובין הזכות הנטענת על ידי הנתבע מס' 1, אותה רכש לפי חוזה מתאריך 4.2.2001, שנחתם בשם הנתבעת על ידי הנתבע מס' 2. על פי סעיף 14 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, הרשאה בלתי חוזרת שניתנת לשלוח היא הרשאה, שניתנה "להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, קובע כי אם התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב - זכותו עדיפה. להלן פסק דין בנושא תחרות בין זכויות במקרקעין: פסק דין 1. בכתב התביעה (המתוקן) שלפני, עותר התובע לכך שיוצהר כי הוא זכאי להירשם כבעלים של זכויות הנתבעת מס' 3 (להלן - "הנתבעת") במקרקעין הידועים כחלקה 85 בגוש 18566, מאדמות הישוב תמרה. 2. שטח החלקה הוא 13,962 מ"ר, וע"ש הנתבעת רשומים 15/28840 חלקים ועוד 15/40376 חלקים. חישוב פשוט מלמד, כי זכויותיה הרשומות של הנתבעת מייצגות שטח של 12.45 מ"ר בלבד. 3. התובע טוען, כי בתאריך 10.8.2000 כרת חוזה עם הנתבעת ועם ארבעת אחיה (שצורף כנספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/1), ולפיו הנתבעת ואחיה מכרו לתובע את זכויותיהם במקרקעין, בשטח כולל של 72 מ"ר. באותה עת הזכויות שהנתבעת ואחיה מכרו לתובע היו עדיין רשומות על שם אביהם המנוח, מוסטפא דיאב. נטען, כי הנתבעת ושלושה מהאחים נרשמו כבעלי הזכויות בתאריך 15.2.2001 וזכויות הבעלות של האח הרביעי (מוחמד) נרשמו על שמו כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 19.4.2001. מכל מקום, בתאריך 19.4.2001, כאשר רישום הירושה הושלם גם ביחס לאח הרביעי, נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע. דא עקא, שבעת רישום הערת האזהרה לטובתו, גילה התובע, כי כחודשיים לפני כן, בתאריך 15.2.2001, נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע מס' 1 על זכויות הנתבעת. בבדיקה שערך התובע, התברר לו, כי הנתבע מס' 1 טוען, שרכש את זכויות הנתבעת במקרקעין על פי חוזה שנכרת בתאריך 4.2.2001, עליו חתם הנתבע מס' 2 בשם הנתבעת לפי יפוי כוח מתאריך 28.8.1998, שנחתם בפני נוטריון על ידי הנתבעת ואנשים נוספים (יפוי הכוח צורף לתצהיר התובע כנספח ו', ותרגומו לשפה העברית צורף לתצהיר עדותו של התובע כנספח ז'). התובע טוען איפוא, כי הזכויות שרכש על פי החוזה מתאריך 10.8.2000 גוברות על אלה שרכש הנתבע מס' 1, ומכאן תביעתו לסעד ההצהרתי המבוקש על ידו. 4. הנתבעים 2 ו- 3 לא הגישו כתבי הגנה, אך שניהם העידו במהלך המשפט. הנתבעת העידה מטעמו של התובע וכנגד האינטרס של הנתבעים 1 ו- 2 (ועדותה מתחילה בעמ' 16 לפרוטוקול) והנתבע מס' 2 העיד לטובת האינטרס של הנתבע מס' 1 (ועדותו מתחילה בעמ' 25 לפרוטוקול). 5. הסכסוך בין הצדדים עוסק איפוא בתחרות בין הזכות הנטענת על ידי התובע, לפי חוזה מתאריך 10.8.2000, ובין הזכות הנטענת על ידי הנתבע מס' 1, אותה רכש לפי חוזה מתאריך 4.2.2001, שנחתם בשם הנתבעת על ידי הנתבע מס' 2. התובע תוקף את יפוי הכוח מכוחו חתם הנתבע מס' 2 על החוזה מיום 4.2.2001 וכן טוען הוא, כי מכיוון שיפוי הכוח אינו יפוי כוח בלתי חוזר, הרי שמכיוון שעוד ביום 10.8.2000 הנתבעת מכרה את זכויותיה לתובע בעצמה, יפוי הכוח התרוקן למעשה מתוכן, ולא היו בבעלותה עוד זכויות שהנתבע מס' 2 יכול היה למכור לנתבע מס' 1 על פי יפוי הכוח. הנתבע טוען לעומת זאת כי הזכות שרכש לפי החוזה מיום 4.2.2001 עדיפה על פני זכותו של התובע שכן נרכשה לפני שהתובע רכש את זכותו, ובשעה שהנתבע מס' 1 פעל בתום לב ושילם את התמורה המלאה עבור הזכות שרכש. 6. אף הנתבעת תוקפת את יפוי הכוח בו עשה הנתבע מס' 2 שימוש לצורך מכירת זכויותיה במקרקעין לנתבע מס' 1. לטענתה, כלל לא הבינה על מה היא חתמה, והוטעתה על ידי הנתבע מס' 2, שהוא בן דודה, שאמר לה כי הוא מבקש ממנה לחתום על מסמכים שונים לצורך חידוש קצבת המוסד לביטוח לאומי ששולמה לאמו. הנתבעת טוענת, כי כלל לא ידעה שהיא חותמת על יפוי כוח המסמיך את הנתבע מס' 2 למכור את זכויותיה במקרקעין. בשאלת תוקפה של חתימת הנתבעת על יפוי הכוח, הנני דוחה טענותיה של הנתבעת. לא התרשמתי לחיוב מעדותה של הנתבעת, וגרסתה לא הייתה עקבית. הנתבעת נשאלה כיצד זה חתמה על מסמך בלי שהתייעצה עם מי מבניה, אשר שניהם עורכי דין, ותשובותיה היו מתחמקות. בנוסף לכך מסרה במהלך חקירתה הנגדית (בעמ' 18 לפרוטוקול), כי כאשר הנתבע מס' 2 ביקש ממנה לחתום על המסמך, היא לא רצתה לחתום עליו משום שבעלה היה נוכח, אך בעלה אמר לה: "תחתמי לו האדמה היא שלו". כאשר הוסיף ב"כ הנתבע ושאל את הנתבעת שאלות בעניין זה, שבה הנתבעת להכחיש כי חתמה על המסמך בזיקה לזכויותיה במקרקעין, וחזרה על טענתה, כי הבינה שמדובר במסמך המיועד למוסד לביטוח לאומי. אמירת הנתבעת, כי סברה שמדובר במסמך שנחתם לצורך חידוש קצבת הביטוח הלאומי לאמו של הנתבע מס' 2, אינה מתיישבת עם איזכור הערת בעלה, שאמר לה שעליה לחתום כי "האדמה היא שלו", שהרי בין שני הדברים (הביטוח הלאומי מחד גיסא והמקרקעין מאידך גיסא) אין כל קשר. פליטת הפה של הנתבעת, המצטטת את דברי בעלה, המתייחסים למקרקעין, מלמדת כי בעת חתימת המסמך היה ידוע לנתבעת שמדובר במסמך הנוגע למקרקעין ולא במסמך הנוגע למוסד לביטוח לאומי. זאת ועוד, כעולה מנספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של התובע, יפוי הכוח נחתם בפני נוטריון, שאימת את חתימתה של הנתבעת, ובסעיף 11 ליפוי הכוח הצהירו החותמים על יפוי הכוח, לרבות הנתבעת, כי חתמו על יפוי הכוח "לאחר שהוקרא והוסבר לנו והבנו את תוכנו". לעניין זה מבקש אני להפנות לע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מ"א(2) 477, בעמ' 496 (מפי כב' השופט ג' בך): "והעיקרון השני, שיש לו נפקות לענין שלפנינו ושהודגש על ידי חברתי, השופטת נתניהו, שנטל כבד לא פחות רובץ על צד הטוען, כי יפוי כח שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי לא הוסבר לו כראוי. כאמור, קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה (ראה ע"א 8/68ע"א 8/68, פ"ד כ"ג (1) 106, בעמ' 111), ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר. שותף אני גם לדעה, כי קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך, שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי...". 7. לפיכך, ולאור הדברים שלעיל, הנני סבור שיפוי הכוח מחייב את הנתבעת, ואין היא יכולה להתחמק מתוצאותיו המשפטיות. הנתבעת חתמה על יפוי הכוח בפני נוטריון, ולאחר, שלפי הצהרתה, הבינה את תוכנו, ולאחר שבעלה אמר לה לחתום על המסמך משום שהמקרקעין שייכים לנתבע מס' 2. 8. בין הצדדים קיימת מחלוקת, האם יפוי הכוח הוא יפוי כוח בלתי חוזר אם לאו. למחלוקת זאת אין לדעתי נפקות בנסיבות העניין שלפני, אך כדי שלא להשאיר מחלוקת זאת בלתי פתורה, אתייחס אליה בקיצור. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת, כי אין מדובר ביפוי כוח בלתי חוזר. ראשית, כותרתו של יפוי הכוח היא "יפוי כוח מיוחד", ולדעתי הדבר מלמד שלחותמים כלל לא הייתה כוונה ליצור יפוי כוח בלתי חוזר. מלבד זאת, השאלה אם מדובר ביפוי כוח בלתי חוזר לא תוכרע על פי כותרת המסמך אלא על פי תוכן המסמך. מבחינת תוכנו, יפוי הכוח לא נועד להבטיח זכותו של צד שלישי כלשהו או את זכות השלוח עצמו (הנתבע מס' 2), שכן בסעיף 10 ליפוי הכוח קבעו החותמים (מתוך התרגום לשפה העברית שצורף כנספח ז' לתצהיר עדותו הראשית של התובע): "נתנו יפוי כוח זה למיופה כוחנו, בתנאי שיפעל על פיו לטובתנו אנו בלבד, ולא לטובת אדם אחר כלשהו או כל קונה אפשרי למקרקעין, ואין למיופה כוחנו זכות להנות מתמורת הקרקע או מכל חלק ממנה בצורה כלשהי ואין לו כל זכות לקבל כל חלק מתמורת הקרקע ויהיה עליו להעביר אלינו את תמורת הקרקע במלואה ומבלי לגרוע ממנה, ואין לבא כוחנו זכות כלשהי להעביר סמכות כלשהי שניתנה לו עפ"י יפוי כוח זה לאדם אחר כלשהו, והוא יישאר מיופה כוחנו הבלעדי לפי החוק." על פי סעיף 14 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, הרשאה בלתי חוזרת שניתנת לשלוח היא הרשאה, שניתנה "להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". כעולה מסעיף 10 ליפוי הכוח, כפי שצוטט לעיל, לא ניתן לקבוע, שיפוי הכוח, לפיו רכש הנתבע מס' 1, לכאורה, את הזכויות במקרקעין, הוא יפוי כוח בלתי חוזר. 9. השאלה העיקרית היא, מי מבין שתי העסקאות שנעשו גוברות על השניה. התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הקובע לאמור: "התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב - זכותו עדיפה." ב"כ הנתבע מס' 1 טען, כי העסקה שנעשתה בין הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 1 נעשתה לפני העסקה שנעשתה בין התובע והנתבעת. לטענת ב"כ הנתבע מס' 1, התאריך שהודפס על החוזה שנכרת בין התובע והנתבעת (10.8.2000) נרשם למראית עין, וזאת בעקבות קנוניה שנעשתה בין התובע והנתבעת, וכדי ליצור את האשליה שהעסקה בה מעורב התובע היא עסקה מוקדמת יותר בזמן. טענה זאת מבסס ב"כ הנתבע מס' 1 על שלושה עניינים מרכזיים. ראשית, הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע מס' 1 (בתאריך 15.2.2001) מוקדמת מהערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע (בתאריך 19.4.2001); שנית, העסקה שנעשתה בין התובע והנתבעת מס' 1 כלל לא דווחה למנהל מיסוי המקרקעין; שלישית, הנתבע מס' 1 טוען לחוסר תום לב אצל התובע, וזאת בהסתמך על עדות הנתבע מס' 2, שאמר, כי בתחילה התובע בא אליו כדי לרכוש את המקרקעין, אך מכיוון שהוא סרב למכור לו, הלך התובע אצל הנתבעת וזו כרתה עמו את החוזה (בעמ' 28 ובעמ' 31 לפרוטוקול). 10. אודה כי התלבטתי לא מעט בשאלה, האם התאריך הנקוב בחוזה שנכרת בין התובע והנתבעת (10.8.2000) הוא תאריך אמיתי אם לאו, ולהתלבטותי זאת תרמה בראש ובראשונה התרשמותי השלילית מעדותה של הנתבעת. זאת ועוד, על התנהלותם של התובע והנתבעת ניתן ללמוד מהעובדה שהתובע מיוצג בהליך שלפני על ידי בנה של הנתבעת, ולמרות זאת צורפה הנתבעת לתביעה כנתבעת מס' 3. מסתבר הדבר בעיני, שמלכתחילה לא הייתה לתובע כל כוונה לבקש סעד אופרטיבי נגד הנתבעת, שהיא אמו של עורך הדין שלו, וצירופה כנתבעת נעשה למראית העין בלבד. ואולם, הנני סבור כי מראית העין שבצירוף הנתבעת כנתבעת מס' 3 לתביעה, אין בה די כדי לבסס קביעה שאף התאריך הנקוב בחוזה, נרשם למראית עין ואינו משקף את התאריך האמיתי בו נכרת החוזה. הנתבע מס' 1 אינו יוצא ידי חובתו בכך שהוא טוען טענה בעלמא, כי התאריך הנקוב בחוזה שנעשה בין התובע והנתבעת אינו משקף את התאריך האמיתי, והיה עליו להוכיח טענתו זאת. כך למשל, יכול היה הנתבע מס' 1 להזמין למתן עדות את עו"ד לואי בוקעי, שלכאורה היה עד לחתימת החוזה. 11. מכאן אבוא לבחון הטעמים שנותן ב"כ הנתבע מס' 1 לכך שהעסקה שנעשתה בין התובע והנתבעמ היא העסקה המאוחרת: (א) לעניין הפרת חובת הדיווח על העסקה למנהל מיסוי המקרקעין אמנם, הוכח, שעד עתה לא נמסרו הצהרות למנהל מיסוי המקרקעין על החוזה שנכרת בין התובע והנתבעת. העובדה כי העסקה לא דווחה למנהל מיסוי המקרקעין, היא כשלעצמה אינה מלמדת על כך שהעסקה היא עסקה למראית עין. ואולם, להפרת חובת הדיווח יש תוצאה משפטית שנקבעה בסעיף 16(1) לחוק מיסוי המקרקעין, תשכ"ג - 1963. סעיף 16(1) לחוק מיסוי המקרקעין קובע: "תקפן של מכירת זכות במקרקעין ופעולה באיגוד מקרקעין החייבות במס מותנה במילוי אחד התנאים האמורים להלן, וכל עוד לא נתמלא, לא תוקנה כל זכות על אף האמור בכל דין; משנתמלא, כוחו למפרע מעת המכירה או מיום הפעולה". כיוון שהתובע והנתבעת לא מסרו הצהרות על העסקה שנעשתה ביניהם, ממילא לא התקיים אף אחד מהתנאים המנויים בסעיף 16(1) לחוק מיסוי המקרקעין, והפועל היוצא מכך הוא, לכאורה, שלעסקה זו אין תוקף, ולא ניתן להקנות לתובע כל זכות על פיה. ניתן היה איפוא לטעון, כי למעשה אין כאן תחרות בין שתי עסקאות, שהרי לעסקה בין התובע והנתבעת אין תוקף "על אף האמור בכל דין". ואולם, הנני סבור, כי מכיוון שבידי התובע והנתבעת האפשרות להפיח רוח חיים בעסקה ולתת לה "כוח למפרע מעת המכירה",לא ניתן להתעלם מהעסקה שנעשתה בין השניים ולבטלה מפני העסקה שנעשתה בין הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 2. יתרה מזאת: הפרת חובת הדיווח על העסקה למנהל מיסוי המקרקעין אינה מלמדת על כך שהעסקה נעשתה למראית עין. אפשר ועובדה זו, אילו הצטרפה לראיות אחרות, הייתה מחזקת ראיות אחרות המלמדות על מראית העין שבעסקה, אך במקרה שלפני אין ראיות אחרות, ועל בסיס העובדה, שהתובע והנתבעת הפרו את חובת הדיווח לא ניתן לקבוע כי העסקה בינהם נעשתה למראית עין. (ב) סדר רישום הערות האזהרה: עובדה היא, כי הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע מס' 1 (בתאריך 15.2.2001) קודמת בזמן להערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע (בתאריך 19.4.2001). ואולם, גם עובדה זאת אינה יכולה להושיע את הנתבע מס' 1. ראשית יש לבחון, האם האחור ברישום הערת האזהרה לטובת התובע, גרם לתאונה משפטית, הפועלת לטובת הנתבע מס' 1, שבעת כריתת החוזה עם הנתבע מס' 2, כלל לא יכול היה לדעת על העסקה שנעשתה בין התובע והנתבעת (וראה: ע"א 2643/97 גנז נגד בריטיש ואח', פ"ד נ"ז (2) 385, ולהלן - "הלכת גנז"). בעניין זה מקבל אני את טענת ב"כ התובע, כי הערת האזהרה לטובת התובע נרשמה בתוך זמן סביר לאחר שנרשמה זכות הבעלות של הנתבעת ואחיה במקרקעין, ולא ניתן לייחס לתובע רשלנות, בעטיה יש להעדיף את העסקה המאוחרת יותר. על כן, הנני סבור, כי אין להחיל על העניין שלפני את הלכת גנז הנזכרת. סדר העדיפויות בין עסקאות סותרות, שנקבע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, אינו מושפע מסדר רישום הערות האזהרה, שכן רישום הערת אזהרה קודמת בזמן לטובת בעל העסקה המאוחרת בזמן אינה משנה את סדר העדיפות הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין. לסיטואציה שכזאת התייחס פרופ' מ' דויטש במאמרו "נטל הרישום של הערת אזהרה - הלכת גנז והשלכותיה", הפרקליט מ"ז, עמ' 181: "דין העסקאות הנוגדות במקרקעין (סעיף לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969) מקנה עדיפות לבעל התחייבות ראשונה בזמן ביחס לעסקה במקרקעין, על פני הזכאי המאוחר, אלא אם כן הזכאי המאוחר שכלל את זכותו באמצעות רישום בפנקסי המקרקעין כשהוא פועל בתום לב ובתמורה. בפני הזכאי המאוחר ניצבת משימה קשה: לא אחת נפסק, כי דרישת השכלול מחייבת שכלול מלא של הזכות, דהיינו, לא די כי הזכאי המאוחר ירשום לזכותו הערת אזהרה. כן נפסק, כי דרישה זו היא קטגורית בכל סוגי תחרות הזכויות, וכי על תום הלב להשתרע עד לשלב הרישום המלא של הזכויות. כיוון שלאור מצב המרשם אפשר שתהליך זה יארך שנים ארוכות, הזכאי המאוחר, שלא ידע על ההתחייבות הראשונה, יכול שיימצא זמן רב תחת סיכון כי ייוודע לו במועד כלשהו לפני הרישום, שניתנה התחייבות קודמת של המוכר, ובמצב דברים זה, על פי הדין "הפנימי" של סעיף לחוק המקרקעין, הוא מוצא עצמו כפוף לעדיפותו של הזכאי הראשון, כשלזכותו רק תביעה כספית מול המוכר". (ההדגשה לא במקור - י"כ) לסוגיה שלפני הייתה אף התייחסות בפרשת גנז, וכב' השופט י' אנלרד קבע (בעמ' 424 לפסק הדין: "לטעמי, אין בית המשפט יכול ליצור הסדר בדרך שיפוטית אשר יפחית מן הדרישה הפורמאלית של רישום עסקה שנקבעה על ידי המחוקק. עסקה היא הקניית זכות במקרקעין והיא טעונה רישום. כל עוד העסקה לא נגמרה ברישום, רואים בה כהתחייבות לעשות עסקה, לכן רישומה של הערת אזהרה אינו יכול לבוא במקום רישום העסקה...". (ההדגשה לא במקור - י"כ) על כן, העובדה כי הערת האזהרה לטובת הנתבע מס' 1 נרשמה לפני הערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע, אינה משנה את סדר העדיפות בין העסקאות, שנקבע בסעיף 9 לחוק המקרקעין. (ג) חוסר תום לבו של התובע הנתבע מס' 1 טוען, כי התובע פעל בחוסר תום לב, ובעת שכרת את החוזה עם הנתבעת, ידע כי הנתבע מס' 2 כבר מכר המקרקעין לנתבע מס' 1. את טענתו זאת מבסס הנתבע מס' 1 על עדות הנתבע מס' 2 (בעמ' 31 לפרוטוקול), שם אמר הנתבע מס' 2 על התובע: "קודם כל התובע ביקש ממני". בעמ' 28 לפרוטוקול, ניתנה תשובה מורחבת יותר בעניין זה, ושם אמר הנתבע מס' 2: "לפני שמר חיג'אזי (התובע - י"כ) הלך לכאמלה (הנתבעת - י"כ) והאחים שלה, הוא בא אלי, והוא שכן שלי באדמה, אז אמר לי שיוצא למוסטפא דיאב, אבא של כאמלה, 60 מ"ר והא רוצה לקנות את זה. אני הזהרתי אותו שזה שלי ושלא יעשה את זה, והוא לא שמע והלך, דבר שלא קרה בטמרה בכלל. הוא הלך מאחורי גבי וקנה מהם." עדות הנתבע מס' 2 עשתה עלי רושם אמין, ואולם נראה כי בדבריו הנזכרים אין כדי להטות מאזן ההסתברות במידה הדרושה לביסוס הקביעה, כי התובע פעל בחוסר תום לב, וכרת את החוזה עם הנתבעת בשעה שהיה ידוע לו כי הקרקע כבר נמכרה על ידי הנתבע מס' 2 לנתבע מס' 1. נזכור, כי הנתבע מס' 2 החזיק ביפוי הכוח שנעשה על ידי הנתבע כבר משנת 1998, ועל כן אין לשלול את האפשרות, שפניית התובע אל הנתבע מס' 2 בבקשה כי ימכור לו את המקרקעין, וסרובו של הנתבע מס' 2 למכור לו, נעשו לפני 10.8.2000, שאז נכרת החוזה בין הנתבעת והתובע. 10. במצב הדברים שלפני, ומכיוון שלא הוכח שהעסקה בין התובע והנתבעת נעשתה במועד שונה מזה הנקוב בחוזה שנכרת ביניהם, חל הכלל הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, ולפיו "זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה". העסקה עם התובע נעשתה בתאריך 10.8.2000 והעסקה עם הנתבע מס' 1 נעשתה בתאריך 4.2.2001. על כן, הנני קובע כי העסקה שנעשתה עם התובע עדיפה על פני העסקה שנעשתה עם הנתבע מס' 1. 11. התנהלותם של התובע והנתבע מס' 3, והרושם השלילי מעדות הנתבעת מס' 3, מעוררים תחושה מאוד לא נוחה, אך את הדין יש להכריע על פי הראיות המוגשות לבית המשפט. עם זאת, נראה לי, כי בנסיבות המקרה אין מקום לעשות צו המחייב את הנתבעים לשלם הוצאותיו של התובע. 12. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מצהיר כי התובע רכש זכויותיה של הנתבעת מס' 3 במקרקעין הידועים כחלקה 85 בגוש 18566, המצויים בישוב טמרה, על פי חוזה שנכרת בין השניים בתאריך 10.8.2000. (ב) כפועל יוצא מהאמור לעיל, הנני מורה לבטל הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע מס' 1 (מוופק אבו רומי) במקרקעין הנזכרים בסעיף קטן (א) שלעיל. (ג) רישום זכויות התובע בספרי המקרקעין יעשה רק לאחר שהתובעת והנתבע מס' 3 ישלמו את כל המסים, ההיטלים, האגרות והתשלומים שיש לשלם, על פי הוראת כל דין, וימציאו לרשם המקרקעין כל האישורים שיש להמציא על פי הוראת כל דין. (ד בנסיבות העניין הנני מחליט שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. מקרקעיןזכויות במקרקעין