להלן פסק דין בנושא תביעה לפינוי בית עסק: פסק-דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לפינוי בית העסק, המצוי בקומה ב' מעל לחנויות ברח' מזרחי 6, תל-אביב [להלן: "המושכר"], ולהחזירו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לנתבעים. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעים הינם בעלי זכויות הבעלות והמשכירים של המושכר. ב. נתבע מס' 1 שכר את המושכר בתאריך 21.11.84, על פי הסכם שכירות, שנחתם בינו, כדייר נכנס, לבין סרינה גלזר ורוזין שוגר, בעלות הבית הקודמות של המושכר ומר סינאי ראובן, הדייר היוצא. ג. הנתבע הפך לדייר מוגן במושכר על פי הוראות הסכם השכירות והוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 [להלן: "החוק"]. ד. סעיף 7 להסכם השכירות [ת/1] קובע: "... [ב] הדייר הנכנס יהיה רשאי להעביר זכויותיו כלפי החוזה הזה לתאגיד בשליטתו, ללא תשלום נוסף של דמי מפתח או כל תשלום אחר ו/או לנהל עסקיו בדרך של שותפות, וגם במקרה כזה ללא תשלום כל דמי מפתח לבעל הבית. הוראות חוק הגנת הדייר והתקנות שהותקנו על פיו יחולו על היחסים בין בעל הבית לדייר הנכנס". ה. במועד כלשהו העביר נתבע מס' 1 את זכויותיו במושכר לחברת אופנת אס בע"מ. חברה זו היתה בשליטתו של נתבע מס' 1 והוא אף שימש כמנהל החברה בפועל. חברה זו החזיקה במושכר, השתמשה וניהלה את עסקיה בו. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. חברת אופנת אס בע"מ ונתבע מס' 1 נטשו את המושכר. נתבע מס' 1 העביר את זכויותיו במושכר לנתבעת מס'2, שאינה בשליטתו, אין לנתבע 1 כל קשר אליה ואין לו כל מניות בה. נתבע מס' 1 אינו מנהל כל עסק במושכר. ב. פעולותיו הנ"ל של נתבע מס' 1 , מהווים הפרה של הסכם השכירות והוראות החוק. ג. נתבעת מס' 2 אשר מחזיקה, משתמשת ומנהלת עסקיה במושכר הינה מסיגת גבול. ד. התובעים פנו לנתבעים בדרישה לפנות את המושכר, אך הנתבעים לא נענו לדרישה זו. טיעוני הנתבעים: א. אופנת אס בע"מ החזירה לנתבע מס' 1 את זכויותיה במושכר, לאחר שחדלה לפעול בשלהי שנת 1990. ב. נתבע מס' 1 העביר את זכויותיו במושכר לנתבעת מס' 2, שהינה תאגיד בשליטתו, דבר המותר לו על פי חוזה השכירות ולכן ההעברה נעשתה כדין. ג. לחילופין, הנתבעים יעתרו לקבלת סעד מן הצדק שימנע פינויים. ד. לנתבע מס' 1 יש במושכר ציוד השייך לו, אם כי נתבעת מס' 2 מנהלת את עסקה במושכר כדין. 4. המסכת הדיונית: כב' השופט קרניאלי החל בשמיעת תיק זה. ביום 21.04.98 החלפתי את כבוד השופט קרניאלי כשופט בתיק זה. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1, מר קלימאן חכים. כמו כן הוגשו: הסכם שכירות, סומן ת/1. מכתב + צ'ק, סומנו ת/2. מכתב + צ'ק, סומנו ת/3. מכתב+ צ'ק, סומנו ת/4. מכתב מה - 19.03.93, סומן ת/5 מכתב מה - 09.02.94, סומן ת/6. רשום עירית ת"א, סומן ת/7. כתב אישום, סומן ת/8. הכרעת דין, סומן ת/9. מידע רשם החברות, סומן ת/10, ת/11, ת/12,ת/13 תצלום תוכנית לניהול עסק, סומן ת/14 בקשה לרשיון, סומן ת/15 צילום אישור הגשת בקשה לרשיון, סומן ת/16. אישור עקרוני של הועדה , סומן ת/17. סרוב לבקשה רשיון עסק, סומן ת/18, ת/18 א'. בקשה לחוות דעת, סומנה ת/19 מכתב מ - 27.12.93, סומן ת/20 תכנית סדור סניטרי, סומן ת/21 דו"ח ביקורת ראשונה , סומן ת/22 דו"ח ביקורת במקום, סומן ת/23 כריכת תיק רישוי, סומן ת/24 מכתב של ג.מ. השקעות, סומן ת/25. דו"ח ביקורת בעסק מסוייג, סומן ת/26. מטעם הנתבעים: עה/1, מר הורביץ, נחקר על תצהירו עה/2 מר משה גולבהרי עה/3 עו"ד אייל בורנשטיין עה/4 מר רפאל אנגלנדר עה/5 מר אברהם גולבהרי. כמו כן הוגשו: תצהיר גילוי מסמכים, סומן נ/1. שאלון, סומן נ/2. תשובות לשאלון, סומן נ/3 עיתון [מקור של ת/7], סומן נ/4. 3 מסמכים של דיווח למע"מ, סומנו נ/5. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השנות, סקרתי את החומר המשפטי המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנות הבאות: א. התגבשה עילת פינוי כנגד נתבע 1 בגין נטישת המושכר. ב. לא התגבשה עילת פינוי כנגד נתבע 1 בגין הפרת הסכם השכירות. ג. יש להורות על סילוק ידה של נתבעת 2 מהמושכר. 6. העברת המושכר מנתבע 1 לנתבעת 2: תחימת יריעת המחלוקת: אין חולק כי נתבע 1 העביר את זכויותיו במושכר לנתבעת 2, אלא שקיימת מחלוקת בין הצדדים, באשר לשאלה, האם הדבר מהווה נטישה. לאחר עיון בכל חומר הראיות, שוכנעתי כי נתבע 1 העביר את זכויותיו תחילה לחברת אס בע"מ שהיתה בשליטתו ולאחר מכן הזכויות במושכר הועברו לנתבעת 2 שאינה בשליטתו, ובכך נטש נתבע 1 את המושכר. להלן הממצאים שהביאוני למסקנה זו: א. בחוזה השכירות ת/1 שנחתם בין הבעלים הקודמים של המושכר לבין נתבע 1 ["הדייר הנכנס"], נכתב בסעיף 7 [ב] כלדקלמן: "הדייר הנכנס יהיה רשאי להעביר זכויותיו כלפי החוזה הזה לתאגיד בשליטתו, ללא תשלום נוסף של דמי מפתח או כל תשלום אחר... ". [הדגשה שלי א.ג.] ב. הוכח לי כי כיום מחזיקה במושכר נתבעת 2 שהינה חברה שאינה בשליטת נתבע 1, בעלי המניות של נתבעת 2 הינם אחיו של נתבע 1, מר משה גולבהרי שמחזיק ב - 99 מניות ועו"ד בורנשטיין שבבעלותו מניה אחת. לטענת הנתבעים, מר משה גולבהרי, אמנם מחזיק במניות, אך הוא עושה זאת בנאמנות עבור נתבע 1, כך שלמעשה נתבעת 2 הינה בשליטת נתבע 1. אין בידי לקבל טענה זו, שכן לא הוכח לי כי מר משה גולבהרי מחזיק במניות בנאמנות, ושוכנעתי כי השליטה וניהול נתבעת 2 אינה בידי נתבע 1 אלא בידי אחיו. המסקנות דלעיל עולות מהראיות הבאות: ע.ת מר קלימאן חכים: מר קליימן, תובע מס' 1, העיד כך: "במקום יושב היום במושכר רק משה גולבהרי. החברה מ.ג. בע"מ... אברהם גולבהרי בכלל לא בא כבר כמה שנים. מי שמנהל זה משה". [פרוטוקול עמ' 12 שורות 23-25]. באשר לשאלה , כיצד נדע לו שהמושכר הועבר לנתבעת 2, הסביר התובע: "אופנת אס החזיקה במושכר עד שהפסיקו לשלוח לי שיקים ושלחו את זה על ידי שיקים של עו"ד. כשנפסק אס ובאה חברה חדשה , קיבלתי שיקים אישיים של עו"ד... הגעתי למסקנה שהעבירו לחברה חדשה מאז שראיתי את זה בעיתון וקישרתי את זה עם השיקים ששלח לי העו"ד אישית... ב - 23.12.94 נודע לי שחברה זרה יושבת במקום שלי, החברה הזרה היא ג.מ. השקעות". [פרוטוקול עמ' 25 שורות 8-6, 18-17, 26-24]. התובע העיד כי מי שמחזיק במושכר זו נתבעת 2, כאשר נתבע 1 נטש את העסק: " אברהם גולהברי הלך כבר ואופנת אס גם הלכה נטשו את המקום... ש. אמרת בעדות שלך שראית שמשה גולבהרי מנהל את העסק. מה ראית? ת. הוא בא למקום אברהם גולהרי לא בא למקום. ש. מתי ראיתי פעם אחרונה את אברהם גולברהי? ת. יש לו חנות ביפו תל-אביב. כל יום אני רואה אותו". [פרוטוקול עמ' 28 שורה 15, 25-28]. לסיכום: לפי עדות התובע, דמי השכירות שולמו לו תחילה, על ידי חברת אס ואחר כך על ידי שיקים החתומים על ידי עו"ד. עדות זו נתמכת במסמכים [ת/2, ת/3, ת/4, ת/6]. כמו כן למד התובע על הימצאותה של נתבעת 2 במושכר מהודעה בנוגע לאישור שימוש חורג בעסקים [מסמך ת/7], מדבריו עולה כי במושכר מחזיקה נתבעת 2, המנוהלת על ידי מר משה גולבהרי, אחיו של נתבע 1. עה/1 מר הורוביץ: כך העיד עה/1, מר הורוביץ, מנהל מפעל למכירת וצביעת בדים: "אני מכיר עסק בשם "ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ". אני יודע מי הם בעלי המניות של אותו עסק, שהם, למיטב ידיעתי, משה הוא בעל רוב המניות. אני יודע זאת, מאחר ואני קשור עם חברה למידע עסקי ומידי פעם אני מבקש דו"ח. קיבלתי את הדו"ח האחרון לפני מספר שנים... שאלתי את אברהם למה משה בעל המניות. הוא הסביר לי שבתחילת שנות התשעים היתה בעיה עם רשויות מס הכנסה... ולכן הם העבירו את הפעילות לחברה חדשה, שבעל המניות בה הוא אחיו" [פרוטוקול עמ' 36 שורות 19-12]. "קודם הם היו "אופנת אס בע"מ ובעל השליטה שם היה אברהם". [פרוטוקול עמ' 36 שורה 23]. " אני יודע שהם מנהלים את עסקיהם בתור חברה בע"מ בשם ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ. זה נכון שמהחברה זאת אני מקבל את השיקים. זה נכון שאת החשבוניות אני מוציא לחברה וגם את הקבלות. כל ההזמנות הם של החברה הזאת". [פרוטוקול עמ' 37 שורות שורות 15-19 - הדגשות שלי א.ג.]. "--- יש עם אברהם עסקים במסגרת הפעילות שאני מנהל עם ג.מ. אבל לא באופן אישי עם אברהם גולבהרי, אף פעם לא הוצאתי לו חשבונית...". [פרוטוקול עמ' 38 שורות שורות 17-16 - הדגשות שלי א.ג.]. "זה נכון שהשולט ובעל רוב המניות בחברת ג.מ. הוא משה גולבהרי ". [פרוטוקול עמ' 38 שורות שורה 26 - הדגשה שלי א.ג.]. לסיכום: מר הורוביץ, מנהל מפעל בדים העיד כי מי שמחזיק במושכר, היא נתבעת 2, שבעל רוב מניותיה הוא מר משה גולבהרי. עה/2 מר גולבהרי משה: עד זה שהינו אחיו של נתבע 1 העיד כך: "העסק היום הוא ג.מ. השקעות, אז הוא היה אופנת אס בע"מ. לאברהם היה את המניות באופנת אס בע"מ... בעל השליטה היה אברהם גולבהרי באופנת אס. בג.מ השקעות ואופנה בע"מ 99 אחוז מניות הם שלי ומניה אחת של עו"ד בורנשטיין. אייל בורנשטיין ... יש לו מניה כי בשלהי שנות 90 היה אצלנו בעסק בודק מטעם מס הכנסה ואברהם הוא אדם רגיש ועצבני... והוא לא הרגיש טוב מכל הסיפור הזה" [פרוטוקול עמ' 40 שורות 30-22]. "... החלטנו שאני אקח את זה על עצמי לניהול החברה ושאני יעמוד בחזית. מאז אני מנהל את החברה. המניות הם אצלי. הם בנאמנות אצלי. הם של אחי. אני לא צריך אותם אין לי עניין בהם". [פרוטוקולעמ' 41 שורות 15-7]. "אין לי הסכם בכתב שאני מחזיק במניות. אין את זה אצלנו במשפחה". [פרוטוקול עמ' 44 שורה 30, עמ' 45 שורות 6-4]. כשנשאל לגבי החזקתו את המניות בנאמנות, הבהיר העד: "אני מחזיק את המניות בנאמנות... נאמנות פירושה לשמור לי בלי שאני, אפחד שיגנבו לי. לא דיווחתי לרשויות שהמניות הם אצלי בנאמנות וגם לא לרשם החברות". [פרוטוקול עמ' 46 שורה 25-22 - הדגשות שלי א.ג.]. בנוסף, הודה העד כי יעצו לו להחזיר לאחיו, נתבע 1 את המניות. ברם, לא עשה זאת. "אמרו לי להעביר את המניות לאברהם ולא עשיתי את זה עד היום. את היעוץ מעו"ד שטנגר וגם של עו"ד סוחולובסקי ז"ל, קיבלתי בעקבות תביעה זאת". [פרוטוקול עמ' 47 שורות 23-21]. לסיכום: עולה מעדות זו, כי מר משה גולבהרי, מי שמחזיק ב- 99 אחוז ממניות נתבעת 2, הוא זה שמנהל אותה בפועל. הוא המופיע כמנהל החברה ברישומים השונים. כמו כן עולה שאין כל רישום באשר להחזקה בנאמנות של מניות נתבעת 2, ולמרות שיעצו לו, לא נעתר מר גולבהרי להשיב את המניות לאחיו, נתבע 1, כך שכיום מחזיקה במושכר נתבעת 2, שאינה בשליטתו של נתבע 1, הוא אינו מנהלה ואין לו כל מניות בה. עה/3 עו"ד בורנשטיין: עד זה שמחזיק במניה אחת של נתבעת 2, אישר כי מניות החברה רשומות על שם משה גולבהרי ואין כל מסמך המוכיח שמשה הוא נאמן של נתבע 1. [פרוטוקול עמ' 53 שורות 15-14]. עה/4 מר אנגלנדר: עד זה שהינו רו"ח של משפחת גולבהרי, אישר גם הוא שלא דווח לשלטונות, שמשה מחזיק במניות בנאמנות [פרוטוקול עמ' 58 שורה 7]. לגבי העסק שנמצא במושכר הסביר העד: "בחודש נובמבר 90, היתה ביקורת של מס הכנסה... בעקבותיה נערכו חקירות, נסיונות וכל מיני מהלכים שהביאו לידי החלטה לסגור את חברת אופנה הס ולהמשיך את העסק הקיים במסגרת משפטית חדשה הנקראת ג.מ. אופנה והשקעות בע"מ". [ג.מ - הכוונה היא גולבהרי משה]. [פרוטוקול עמ' 54 שורות 16-13]. "... פיזית משפטית היה לנו שלוש צורות. מיום 1.1.78 ועד דצמבר 86, היה העסק על שם יחיד - גולבהרי אברהם. מיום 1.1.87 ועד 31.12.90- זה היה אופנת אס בע"מ. מיום 1.1.91 בעקבות אותו אירוע של מס הכנסה ועד להיום ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ". [פרוטוקול עמ' 55 שורות 4-1; עמ 54 שורות 25-23]. לגבי הפעילות המתנהלת במושכר, העיד רו"ח כי העסק מאחסן שם סחורות. [פרוטוקול עמ' 55 שורה 19]. באשר לנתבע 1 העיד הרו"ח: "אברהם לא מנהל גם עסקים אחרים בענף טקסטיל, הוא לא עוסק מורשה... הוא מקבל משכורת מג.מ. השקעות. יש לו גם הכנסות שכ"ד. יש לו נכסי מקרקעין מדירה בחולון... אברהם לא בסדר לכן לא הוחזרו לו המניות... לאברהם אין סחורות אישיות שלו". [פרוטוקול עמ' 60 שורות 26, 16, 12-6]. עה/5 מר אברהם גולבהרי - נתבע 1: נתבע 1 העיד כי אינו רשום כבעל מניות בעסק, אלא שהוא "עושה הכל בעסק". [פרוטוקול עמ' 66 שורה 20]. "לא נכון שמי שמנהל את העסק הוא משה. אני כל יום שם...,. [פרוטוקול עמ' 67 שורה 7]. לגבי מה שנמצא במושכר העיד: "במושכר נשוא כתב התביעה גזרתי בעבר סחורה והיום יש שם סחורות של ג.מ, יש כמה חפצים אישיים שלי". [פרוטוקול עמ' 67 שורות 15-14 - הדגשה שלי א.ג.]. נתבע 1 העיד כי נתבעת 2 פועלת לא רק במושכר נשוא התביעה: "חברת ג.מ יש לה גם מקום ברחוב יפו ת"א 26, אני גם יושב שם. יש לי חנות בדמי מפתח אצל מר חכים וגם בדרך יפו 24. יש לג.מ חנות בפ"ת ברחוב חובבי ציון 20. בפ"ת, זה בשכירות חופשית, ברשאל"צ ברחוב רוטשילד שכירות חופשית, בר"ג ברחוב ביאליק זה בשכירות חופשית". [פרוטוקול עמ'68 שורות 16-11]. כמו כן הודה נתבע 1, כי הוא אינו מדווח למס הנכסה באופן אישי [פרוטוקול עמ' 69 שורה 22] החברה הקודמת שפעלה במושכר, חברת אס בע"מ נמכרה ואינה פועלת [פרוטוקול עמ' 70 שורה 5,7]. וכיום כל הסחורה והציוד הנמצאים במושכר, שייכים לנתבעת 2 [ פרוטוקול עמ' 70 שורה 26]. בנוסף, הודה נתבע 1, כי הוא מקבל משכורת מנתבעת 2 [פרוטוקול עמ' 71 שורה 9]. בסוף עדותו העיד נתבע 1: "המשכורת יוצאת מהקופה של ג.מ . על הנייר אני לא מנהל של חברת ג.מ, אבל אני חי וקיים ונושם. ש. למה לא העברת את המניות חזרה אליך? ת. אני לא מרגיש טוב ולכן אני לא מעביר את המניות אלי. אני רק שומע את השם של מס הכנסה נעשה לי לא טוב". [פרוטוקול עמ' 73 שורות 20-16]. לסיכום: העולה מעדות נתבע 1, הוא שאינו בעל מניות של נתבעת 2, לטענתו הוא מנהל נתבעת 2, למרות "שעל הנייר" , אינו המנהל, והוא מקבל משכורת מנתבעת 2. כיום, הודה נתבע 1, במושכר פועלת נתבעת 2, והציוד והסחורה שבו, שייכים לה. נתבעת 2 לא פועלת רק במושכר. ראיות נוספות, מהן עולה כי נתבע 1 אינו מנהל את העסק הנמצא במושכר, אלא מר גולבהרי משה: 1. מסמכים ת/15, ת/18, ת/19 - בהם רשומה נתבעת 2 כחברה היושבת במושכר, ומנהלה הוא משה גולבהרי, אין כל איזכור לנתבע 1. 2. בכתב אישום [ת/8] שהוגש כנגד נתבעת 2 ומר גולבהרי משה, נכתב כי מר גולבהרי משה , הינו מנהל העסק. בהכרעת הדין נכתב כי הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום, דהיינו גם בכך שמשה מנהל את נתבעת 2. 7. מסקנות: מכל האמור לעיל, הוכח לי כי נתבע 1 העביר את הזכויות במושכר, תחילה לחברת אס בע"מ, שהיתה בשליטתו, ולאחר מכן הועברו הזכויות לחברת ג.מ השקעות ואופנה בע"מ - היא הנתבעת 2. נתבעת 2 אינה בשליטתו של נתבע מס' 1 והוא אינו מנהלה. מי שמחזיק ברוב מניותיה ומנהל את נתבעת 2 הוא מר גולבהרי משה, אחיו של נתבע 1, הטענה כי נתבעת 2 הינה בשליטת נתבע 1 ומניותיה מוחזקות בנאמנות , אין לה על מה לסמוך. בפועל, כיום מחזיקה ושולטת במושכר נתבעת 2. נתבעת 2 מעסיקה את נתבע 1 ומשלמת לו משכורת. דוחות מס הכנסה אינם ע"ש נתבע 1. השיקים, חשבוניות והזמנות הן על שם נתבעת 2.כמו כן נתבעת 2 מנהלת את עסקיה מלבד המושכר במקומות נוספים. בנסיבות אלה, ברי, כי נתבע 1 העביר הלכה למעשה את המושכר לחזקתה היחודית של נתבעת 2, שאינה בשליטתו. 8. העברת המושכר לתאגיד - כנטישה: כאמור לעיל שוכנעתי, כי נתבע 1 העביר את זכות החזקה, הניהול והשליטה במשוכר לנתבעת 2 ולמי שעומד בראשה, מר גולבהרי משה, אחיו. נתבעת 2 היא המנהלת את העסק במושכר. הנתבע 1 אינו אלא אחד מעובדיה. נתבעת 2 היא המפיקה את הרווחים, אחראית לחובות והמיסים, רשומה על ההזמנות, שיקים וחשבוניות, ואילו נתבע 1 אינו נושא בכל אחריות או סיכון , ואף אינו משלם את דמי השכירות. אין ספק שהעברת השליטה במושכרת לנתבעת 2 מהווה נטישה של המושכר בנסיבות העניין. בידוע, שניתן להסיק העדר כוונה לחזור למושכר , בהתקיים תנאים כגון: החברה בלבד היא המנהלת את העסק במושכר, בעוד שהדייר איננו אלא אחד ממנהליה ואולי גם עובד שלה. החברה משלמת לדייר משכורת, בעוד שהדייר משמש רק כזרועה הארוכה של החברה והארגון שלה, החברה מפיקה את הרווחים בעסק שנמצא במושכר והיא נושאת בחובות ובהוצאות ואחראית לחובות, גם הדו"ח למס הכנסה מוגש בשמה. לעומת זאת, הדייר אינו מפיק דבר מלבד המשכורת, שהוא מקבל מהחברה ובלא שמוטלת עליו כל אחריות לתשלום חובותיה. [ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 126 א - 126 ב']. כמו כן הלכה מושרשת היטב היא: השאלה היא אם העסק הוא עסקו של הדייר או של אדם אחר [כולל תאגיד - בשליטה של הדייר]. השאלה זו היא עניין לבירור עובדתי: וכאשר מצביעה מערכת עובדתית על כך שהדייר העביר את עסקו לתאגיד שבשליטתו ובשליטת בני משפחתו והפעילות העסקית המתנהלת במושכר היא של התאגיד ולא של הדייר - במקרה כזה ייחשב הדיר לנוטש את המושכר ולא תהיה כל משמעות לעובדה שהוא בא למושכר מידי יום ונוטל חלק פעיל ואולי אף מכריע בעסקיו של התאגיד. הפרט העובדתי הקובע הוא שהשליטה, בכל מה שנוגע לניהול העסק מצוי בידי התאגיד , בעוד שהדייר פועל במושכר של התאגיד ואולי גם כעובד שלו. כלומר: הדייר איננו מנהל כאורגן עסק משלו אלא של התאגיד, והוא [התאגיד] נמצא ופועל במושכר באמצעות הדייר. [ד. בר-אופיר, שם עמ' 124 ה,ו' וכן ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר, הסוכך בע"מ, פ"ד ל[2], 337]. וכן נפסק: "... פרוש הדבר כי בית החרושת לסוככי שמש צריך להיות עסקו שלו ולא של אדם אחר, כולל תאגיד. אם עסק שלו אינו מתנהל שם - בין משום שהפסיק לנהלו בין משום שהניח לאדם אחר לנהל במושכר עסק לא לו - אין הדייר מקיים תנאי חיוני להגנת החוק על מעמדו כדייר ... הקובע הוא... בידי מי מצויה השליטה בכל הנוגע להפעלת העסק". [ע"א 417/79, שם עמ' 339 - הדגשות שלי א.ג.]. במקרה דנן, הוכח לי כי נתבע 1 העביר את הזכויות במושכר לתאגיד שאינו בשליטתו - נתבעת מס' 2, הפעילות העיסקית המתנהלת במושכר היא של נתבעת 2, עסק זה נמצא בניהול אחיו של נתבע 1,מר משה גולבהרי, שהינו בעל רוב מניותיה של נתבעת 2. [כאמור, שמה של נתבעת 2 הוא על שם מנהלה - משה גולבהרי]. גם אם נתבע 1 מגיע למושכר מידי יום ונוטל חלק בפעילות נתבעת 2, אין לכך משמעות, השליטה בנוגע להפעלת העסק , איננה בידו , ולפיכך נחשב נתבע 1, כמי שנטש את המושכר. כאמור, לא שוכנעתי כי נתבע 1 המשיך לשלוט בנתבעת 2 והמניות המוחזקות אצל אחיו, מוחזקות בנאמנות. אין כל ראיה לכך, ולהיפך - מתוך הראיות שהובאו בפני עולה המסקנה , כי מר גולבהרי משה , שהינו בעל 99% מהמניות, הוא מנהלה של נתבעת 2. נתבע 1 אינו אלא עובד של נתבעת 2 ומקבל את משכורתו ממנה. לפיכך, התגבשה עילת נטשה כנגד נתבע 1. 9. עילת פינוי בגין הפרת הסכם השכירות: מאחר שקבעתי כי קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים, בגין עילת נטישה, הרי מתייתר הדיון בעילות נוספות. למעלה מן הצורך, אציין כי לא התגבשה עילת פינוי כנגד הנתבע בגין הפרת הסכם השכירות, שכן אין כל תנאי בחוזה השכירות הקובע כי הפרת תנאי מתנאיו מהווה עילת פינוי. 10. מעמדה של נתבעת 2 במושכר: לית מאן דפליג, כי הדייר המוגן על פי חוזה השכירות, הינו אך ורק נתבע 1. נתבעת 2 אשר מחזיקה במושכר ואינה בשליטת נתבע 1, עושה כן בלא כל זכות חוזית או חוקית ובלי שקיבלה את הסכמת התובעים לכך. לפיכך, יש להורות על סילוק ידה של נתבעת 2 מהמושכר. 11. סעד מן הצדק: סעיף 132[א] לחוק קובע: "על אף קיומה של עילת פינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי , אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו". א. כללי: הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק, הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי, מחד גיסא, לעומת החומרה של הפרת החוק, מאידך גיסא. הסעד יינתן אם בית המשפט שוכנע, ולא די בפחות מכך, שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה.[ד. בר אופיר, שם , עמ' 142]. יש להדגיש כי סעד זה, אינו סעד של רחמים כל עיקר, אלא מהווה איזון נכון בין הפרותיו של השוכר, מחד , ותוצאות הפינוי מאידך, כשבתווך מצויות זכויותיו של בעל הבית. אין כל ספק, כי זכויות אלו [זכות הקניין] עלו לרמה של זכויות יסוד, לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שקבע מפורשות , כי אין פוגעים בקניינו של אדם. בנסיבות הנ"ל על בית המשפט להקפיד, במשנה תוקף על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, שכן דיני הגנת הדייר באים לגרוע מזכויות הבעלות של בעלי הנכסים, ולפיכך יש לפרשם על דרך הצמצום. ב. מן הכלל אל הפרט: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד מתן סעד מן הצדק לנתבע 1. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי כף המאזניים נוטה יותר לכיוון התובעים ואין להעניק לו סעד מן הצדק. ואלה נימוקיי למסקנה זו: 1. טיב המושכר: כאשר מדובר בדייר של בית עסק, מחמירים איתו יותר מאשר דייר בדירת מגורים. [ע"א 81/88 אלסחורי ואח' נ' מזרחי, פ"ד ל"ז[3], 309]. 2. המצב לא הוחזר לקדמותו: הזכויות במושכר לא הוחזרו לנתבע 1. כאמור, מר משה גולבהרי העיד כי יעצו לו להחזיר את מניותיו בנתבעת 2 לידי נתבע 1, אלא שלא עשה כן, כך שהמצב נשאר כפי שהיה. 3. מהות ההפרה: במקרה אחר שבו הועבר המושכר לתאגיד וניתן סעד מן הצדק, נאמר שיש לתת סעד זה, כיוון שאמנם ניהול העסק עבר לידי חברה, אך בפועל נשארה הנהלת העסק בידי הדייר, כפי שהיה לפני כן, כיוון שמניות החברה הן מניותיו של הדייר, אשתו ובנו , לפיכך מדובר בהפרה טכנית פורמלית בלבד. [ע"א 417/79 לעיל, עמ' 353]. לא כך במקרה שלפנינו, שכן הנהלת העסק אינה בידי נתבע 1, אלא בידי אחיו, וכך גם מניות החברה. לפיכך, מדובר בהפרה של ממש , כיוון שהשליטה בעסק כבר איננה בידי נתבע 1, והוא העביר את המושכר לחברה, שאיננה בשליטתו. 4. מצבו של הדייר: לא שוכנעתי כי פינוי נתבע 1 יהווה שבירת מטה לחמו ומקור פרנסתו. הוכח לי כי נתבעת 2 מקיימת את עסקיה לא רק מהמושכר, אלא במקומות נוספים, שנתבע 1 אף נמצא בהם. לפיכך הוא אינו צריך לחפש מקום אחר לעסק. כמו כן , העיד רו"ח אנגלנדר כאמור, כי מלבד ההכנסות מנתבעת 2, יש לו גם הכנסות שכ"ד מנכסי מקרקעין שבבעלותו. 12. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: 1. אני מורה לנתבעים לפנות ולסלק ידם מהמושכר ולהחזיר את החזקה בו לידי התובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייכים לנתבעים. ב. אני מעכב את ביצוע פינוי וסילוק היד עד ל - 15.05.02 וזאת על מנת לאפשר לנתבע 1 להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, במאוחד ובנפרד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מ.ע.מ בסך כולל של 20,000 ₪, סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.פינוי עסק / חנותתביעת פינויפינוי