צו הריסה נגד הנאשם

להלן החלטה בנושא צו הריסה נגד הנאשם: החלטה 1. הבקשה שמונחת בפני היא בקשתה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה להטיל עליה את ביצוע צו ההריסה שניתן במסגרת ערעור בבית המשפט המחוזי בע"פ 1206/04. הנאשם התנגד לבקשה וטען טענות רבות שעיקרן הוא כי בית המשפט מחוסר סמכות ליתן למבקשת את הסעד המבוקש על ידה. 2. עיינתי בתשומת לב בכל טענות הצדדים ובפסקי הדין שהופנו אליהם וכן בהוראות החוק הנוגעות לעניין והגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות הנאשם. 3. שאלה שדורשת תשובה, ואשר לא הועלתה על ידי איש מהצדדים, היא האם לבית המשפט כאן יש סמכות לדון בבקשה ולו לנוכח העובדה כי צו הריסה כלל לא ניתן על ידי בית משפט זה, אלא ניתן על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור שהוגש לפניו. כפי שציינתי, איש מהצדדים לא העלה טענה זו ואולם למרות זאת אני סבורה כי יש לדון בה בהיותה טענה הנוגעת לסמכות עניינית, טענה אשר בית המשפט מוסמך וצריך להעלות גם מיוזמתו. 4. לכאורה, ניתן צו הריסה על ידי בית המשפט המחוזי ואולם עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי למעשה שונה גזר הדין כפי שניתן על ידי בית המשפט כאן. פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שניתן בהסכמה, קובע: "אנו מקבלים את הערעור ומשנים את גזר הדין של בית המשפט קמא באופן שבמקום הקנס בסך 5,000 ₪, הקנס יהיה ע"ס 12,000 ₪.... כמו כן ניתן צו הריסה שיכנס לתוקף כעבור 12 חודש מהיום". 5. מכאן כי למרות שצו ההריסה ניתן רק בהליכים שבבית המשפט המחוזי, יש לראות אותו כחלק מגזר הדין שניתן בתיק שבפני לאחר שגזר הדין שניתן כאן שונה על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, בדין הוגשה הבקשה לבית המשפט כאן. 6. אשר לגוף הבקשה - מההליכים שהתנהלו עד כה בעניינו של הנאשם שבפני, ומהממצאים העובדתים שבבסיס הכרעות הדין וגזרי הדין שניתנו כנגד הנאשם בהליכים השונים, עולה כי מדובר בנאשם אשר מזלזל בהחלטות בתי המשפט השונים ולמעשה הופך אותן ללעג ולקלס. מדובר בנאשם שגם אינו ממלא אחר ההתחייבויות שהוא נוטל על עצמו, ולכל אורך הדרך עושה כטוב בעיניו, כשהוא מפר ביודעין את הצווים השונים שניתנו בעניינו. חמור מכך - מגזר הדין שניתן רק לאחרונה בעניינו של הנאשם (ת.פ. 1900/06 שלום חיפה), עולה כי מטיעוני הנאשם שם הגיע בית המשפט למסקנה כי אין בדעת הנאשם לעשות לקיום צווי בית המשפט וכי בכוונתו להמשיך ולבצע את העבירות שבהן הורשע, החל בהליך שבתיק שבפני וכלה בהליכים השונים שננקטו כנגדו בעקבותיו. מדובר בהתנהגות עבריינית במלוא מובן המילה ואני סבורה כי יש לתת להתנהגות זו של הנאשם משקל גם כאשר בית המשפט נדרש לבחון את הטענות המשפטיות שמעלים הצדדים. 7. טענותיו של ב"כ הנאשם מופנות, בעיקרן, להוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבניה ולפרשנות הראויה להוראות אלה. 8. לטענת ב"כ הנאשם ושטען בפני באופן שובה לב, מוסמך בית המשפט להורות לועדה המקומית להרוס את המבנה רק אם הוראה זו ניתנת במעמד גזר הדין, ומשלא ניתנה במעמד גזר הדין, אין בית המשפט מוסמך ליתן אותה בשלב מאוחר יותר. ב"כ הנאשם סמך טיעוניו, בעיקר, על ההחלטות שניתנו בבית המשפט לעניינים מקומים בירושלים (ת.פ. 8860/01 ות.פ. 4617/96). (וראה: ת.פ. 8860/01 הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים נ' סביח נאסר, ו- ת.פ. 4617/96 מ"י נ' אברהם עדיקה) 9. אני סבורה שאין בהחלטות אלה כדי להועיל לנאשם. ראשית, משום שמדובר בהחלטות של בית המשפט לעניינים מקומיים ששוות במעמדן להחלטות של בית משפט שלום ולפיכך אין בהן כדי לחייב ו/או להנחות בית משפט זה במתן החלטתו. שנית, משום שבשני המקרים התייחס שם בית המשפט לנושא סעיף 205 לחוק התכנון והבניה בהערת אגב (אוביטר) בלבד והדבר עולה מפורשות מדברי בית המשפט בהחלטות השונות (ראה סעיף 5 להחלטה בת.פ. 8860/01 וסעיף 11 להחלטה בת.פ. 4607/96 ד"ה "אף על פי כן ומעבר לצורך..."). (כך גם ביחס להחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א בתיק פלילי 9537/06 מ"י נ' ג'רמון ישראל). 10. לגופו של עניין אין דעתי כדעת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כפי שבאה לידי ביטוי באמרות האגב שפורטו בהחלטות הנ"ל. 11. אני סבורה כי את הוראת סעיף 205 לחוק התכנון והבניה יש לפרש על פי תכליתו של החוק. שיטה זו של פרשנות החוק נובעת מכך שמטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לנורמה המשפטית את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתה. בהקשר זה נקבע כי כאשר הנורמה המתפרשת היא דבר חקיקה, הרי שמטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לדבר החקיקה את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו. ראה: אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, בעמ' 143. 12. לשאלה מהי תכלית החקיקה משיב כבוד השופט (בדימוס) אהרון ברק כי תכלית החקיקה היא המטרה אשר דבר החקיקה בא להגשים (שם בעמ' 148). עוד נקבע בהקשר זה כי גיבושה של תכלית החקיקה צריך שיעשה בהווה, היינו במועד שבו נדרש בית המשפט לפרש את דבר החקיקה. נאמר כי: "המחוקק חוקק את דבר החקיקה. הוא לא חוקק את תכליתה של החקיקה. תכלית החקיקה היא עניין נורמטיבי המצוי מחוץ לדבר החקיקה. השופט הפרשן מגבש את תכלית החקיקה כאמצעי מרכזי לפרשנותו של דבר החקיקה. גיבושה של תכלית החקיקה נעשה תמיד בהווה. השופט שואל עצמו מהי תכלית החקיקה בשעת מתן הפרוש. אכן הפרשן התכליתי אינו מחוייב ליתן לדבר החקיקה את הפרוש שהיה נותן לו למחרת חקיקתו. הפרשן התכליתי חייב ליתן לדבר החקיקה את הפרוש שראוי ליתן לו בהווה". שם, בעמ' 150. 13. אחת מהחזקות של תכליתו של דבר חקיקה היא הצורך להתחשב באינטרס הציבורי וכן חשיבותו של הסדר הציבורי (שם בעמ' 524) וחזקה נוספת היא זו המחייבת התחשבות בתוצאות. 14. חזקה שניה זו מקורה בכך שמטרת הפרשנות היא לתת ללשון החוק את המובן המגשים את התכליות שהוא בא להגשים. לפיכך על הפרשן לבחון אם התוצאה שאליה הגיע תואמת את התכלית המונחת בבסיס החוק. 15. אם התוצאה שאליה הגיע הפרשן אינה מתקבלת על הדעת, יש בכך כדי ללמד כי הפרשנות היא פרשנות מוטעית. כך למשל קבע כבוד השופט זוסמן: "תפקידו של בית המשפט הנדרש לפרש חוק הוא לרדת לסוף דעתו של המחוקק ולגלות את כוונתו הרצויה, ואם פרוש מסויים מוליך אותנו לפתרון חסר כל הגיון, אות הוא, בדרך כלל, כי אין זה הפתרון אשר המחוקק רצה בו, וכי אין זה הפרוש הנכון של החוק. משום כך מתעוררת השאלה אם אין בידינו לפרש את החוק בצורה אחרת". ע"א 73/05 דעואל נ' פטרזילקה, פ"ד ו' 559, 604. בעניין אחר נאמר גם כי: "כאשר פרוש פלוני מביא אותך למסקנה שאינה עומדת במבחן ההגיון, אות הוא בדרך כלל שטעית". ע"פ 300/74 מ"י נ' ארזי, פ"די כ"ט 1 813, 819. יותר מכך - בעניין אחר קבע כבוד השופט ברק כי כאשר הוראת חוק מביאה, לכאורה, לתוצאה אבסורדית, הרי שהתוצאה "אינה הרמת ידיים ופניה למחוקק לשנות את החוק. לדעתי, התוצאה המתבקשת מהן היא בראש ובראשונה בחינה עצמית מחודשת עם הפרוש שננקט נכון הוא או שמא יש לנקוט פרוש אחר המסיר את האבסורד והמגשים את תכלית החקיקה. רק אם אין כל אפשרות פרשנית למנוע את האבסורד, על השופט להפנות את הבעיה למחוקק ולבקש את עזרתו. אכן, פרשן הנתקל בפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה או בתוצאה הגוררת אחריה אבסורד, חובתו הראשונה היא לחזור על עקביו ולבדוק עצמו שמא נפלה טעות בגישתו הפרשנית". (דגש שלי ה.א.) בג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פד"י מ"ג 4 793, 839. וראה גם: ברק, פרשנות החקיקה, שם בעמ' 605 והאסמכתאות שם. 16. אני סבורה לאור הדברים האלה, כי יש לפרש את סעיף 205 לחוק התכנון והבניה. אין ספק כי תכליתו של החוק היא לאפשר לבית המשפט, אם יתבקש לעשות כן, לצוות שהבנין, או אותו חלק ממנו שנבנה ללא היתר, יהרס. ויותר מכך - מטרת החוק היא כי ההריסה תבוצע! החוק גם קובע כי ההריסה יכול שתעשה על ידי הנאשם עצמו, או ע"י הועדה המקומית. 17. אני סבורה כי פרשנות נכונה ותכליתית של הוראות החוק היא כי את צו ההריסה עצמו מוסמך אמנם בית המשפט לתת רק במעמד גזר הדין, אולם משניתן בגזר הדין צו הריסה ובית המשפט לא פרש בו על מי מוטלת החובה לבצעו, הרי יש לראותה כמוטלת הן על הנאשם והן על הועדה המקומית. במילים אחרות, צו הריסה יכול שיבוצע על ידי הנאשם ואם לא יבצע אותו הנאשם יכולה הועדה המקומית לבצע אותו. קבלת פרשנות אחרת מחטיאה, לטעמי, את תכלית החוק. 18. ההוראות שבסעיף 207 א' לחוק התכנון והבניה, שתוקן בשנת תש"מ, אינן סותרות את המסקנה בדבר הפרשנות לעיל. הוראת סעיף זה קובעת כי אם הוטל ביצוע הצו רק על הועדה המקומית, הרי היא יכולה לבקש מבית המשפט שיטיל אותו, במקום זאת על הנאשם והכל מהנימוקים שפורטו בהצעת החוק (וראה לעניין זה - פסה"ד בת.פ. (פ"ת) 2451/07 ועדה מקומית מרכז נ' אבו מדגם, בסעיף 14-13 לפסה"ד). אין בהוראה זו כדי לשלול את האפשרות להטיל את הצו הן על הועדה המקומית והן על הנאשם, ובפרט כאשר בית המשפט בגזר הדין לא הגביל את ביצועו של הצו על ידי אחד משניים אלה באופן מפורש. 19. גם אין להסיק מהוראות ס' 207 א' כי אם הוטל ביצוע הצו על הנאשם - לא תוכל עוד הועדה המקומית לבצעו. הועדה המקומית משמשת, לעניין זה, כזרוע שלטונית - ולא יעלה על הדעת כי ככזו לא תוכל להביא לביצועו של צו הריסה שנתן בית המשפט. תוצאה כזו, אינה רצויה וחזקה על המחוקק שלא התכוון לה! 20. יש ליתן את הדעת לא רק לנסיבות המקרה שבפני אלא גם לאינטרס הציבורי שלא להנציח בניה אסורה. הנאשם עצמו בחר שלא למלא אחר צו בית המשפט ולא הרס את העבודות האסורות, לא במועד שקבע בית המשפט, ואף לא עד היום. המנעות מהושטת הסעד המבוקש בבקשה שבפני יהיה בה לכן משום הנצחת פעולה אסורה ומתן פרס לנאשם שלא רק שהתעלם מצווי בית המשפט אלא פעל במצח נחושה ובשיטתיות כאשר המשיך בבניה, למרות הצווים שניתנו נגדו, ואף איכלס את הבית, והכל כשהוא מתעלם לא רק מצווי בית המשפט אלא גם מהתחייבויות שנתן במעמד הדיון ואשר פורטו בפסקי הדין שניתנו נגדו. 21. התוצאה, לפיה תדחה הבקשה משום שבגזר הדין לא ניתנה הוראה מפורשת לועדה לבצע בעצמה את ההריסה, היא תוצאה קשה, שעומדת בניגוד לאינטרס הציבורי ולתכלית החקיקה ויוצרת אבסורד שלפיו מי שנמנע מלבצע את צווי בית המשפט יוצא נשכר. יותר מכך - קבלת פרשנות זו משמעה כי הצו שניתן על ידי בית המשפט יישאר בגדר "אות מתה". והשווה: ת.פ. (פ"ת) 2451/07 ועדה מקומית מרכז נ' אבו מדגם פרס. 22. אני סבורה כי תוצאה זו מלמדת כי הפרשנות הזו, שהיא הפרשנות שביקש ב"כ הנאשם לתת להוראות סעיף 205, אינה הפרשנות הנכונה והרצויה. ההגבלה שבס' 205 לעניין "שעת גזר הדין" היא למתן צו ההריסה עצמו - ואין היא מגבילה את המועד שבו יכול בית המשפט להורות כי הצו יבוצע ע"י הועדה המקומית. 23. לפיכך אני סבורה כי מאחר שבית המשפט נתן "בשעת גזר הדין" צו להריסת הבניין, הרי שאין כל מניעה להורות, גם בשלב מאוחר יותר, כי הצו יבוצע על ידי הועדה המקומית. 24. אמנם הבקשה שבפני הוגשה על ידי הועדה המחוזית ואולם זו מוסמכת, על פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה לבצע תפקידים של הועדה המקומית ולפיכך אין כל מניעה לכך שהצו ינתן ישירות לועדה המחוזית. והשווה: דברי בית המשפט גם בת.פ. 8860/01 שהובא לעיל, בסעיף 8 להחלטה. 25. ב"כ הנאשם טען גם כי אין להתערב בגזר הדין, ובהחלטת בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש עליו, מאחר ששני אלה ניתנו בעקבות הסדר טיעון. במילים אחרות טענתו היא כי הנאשם הסכים להודות על סמך נתונים מסויימים והסכים לעונשים שהושתו עליו, כפי שהושתו, ולא הסכים לעונשים ו/או הוראות אחרות, ואין לשנותן כעת (ר' טענותיו בע"מ 5 שו' 24 לפרוטוקול). 26. אין בידי לקבל טענה זו ולו משום חוסר תום הלב שבה, שהוא רב כל כך עד שיש כמעט משום עזות מצח בעצם העלאת הטענה. כיצד מהין הנאשם לטעון כי אי להתערב בעיסקת הטיעון והעובדות שבבסיסה - כאשר הוא עצמו התעלם לחלוטין מכל ההסכמות - הן אלה שבבסיס עיסקת הטיעון והן אלה שהיו בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי? הנאשם, שבעת תחילת ההליכים בתיק הנוכחי, ובעת עיסקת הטיעון, היה בשלב יציקת הרצפה למבנה - ולמרות התחיבותו בפני בית המשפט המחוזי שלא להמשיך בבניה ו/או לאכלס את המבנה, המשיך בבניה, השלים את בנית הבית, ואף עבר להתגורר בו עם משפחתו! מכאן שאם קיימת טענה כי המצב כיום שונה מהמצב שהיה בבסיס השיקולים שהיו בסיס לעיסקת הטיעון וההסכמות שבמחוזי - הרי שזו קמה למאשימה! בנסיבות אלה יש לדחות טענה זו של הנאשם מכל וכל. 27. טענה נוספת שטען הנאשם היא, כי מתן סמכות לביצוע ההריסה לועדה כמוהו כתיקון פסק הדין וכי לא ניתן לתקן את פסק הדין בשלב הנוכחי. גם טענה זו אינה יכולה להועיל לנאשם. הקביעה לפיה ניתן לבצע את צו ההריסה ע"י הועדה המקומית או המחוזית אינה בגדר שינוי של פסק הדין וכל שכן שאינה בגדר שינוי מהותי. בפסק הדין ניתן צו הריסה. 28. מהותו של פסק הדין היא לכן צו ההריסה עצמו ואילו כאן נדרשת הוראה אופרטיבית בדבר אופן ביצוע ההריסה. לא מדובר לכן בשינוי/תיקון ועל כל פנים, ודאי שלא בתיקון מהותי. ההגבלה בדבר המועדים לתיקון פסק הדין משמעה: "שעם גמר מלאכתו בשבתו בערעור פלילי, אין לבית המשפט העליון סמכות לתקן לאחר מכן את פסק דינו תיקון שהוא בעל אופי מהותי ושאינו עולה בקנה אחד עם כוונתו בשעת מתן פסק הדין". (ההדרשה שלי ה.א.) ע"פ 1100/91 מ"י נ' געפרי פ"ד מז' (1) 418 פיסקה 11 לפסק הדין. מכאן, שהדין שונה במקרה של תיקון שאינו מהותי - ואשר עולה בקנה אחד עם כוונת בית המשפט בעת מתן פסק הדין. 29. סוף דבר שאני מקבלת את הבקשה וקובעת שהועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה רשאית לבצע את צו ההריסה שניתן כנגד הנאשם, והכל לאחר שהנאשם התעלם ביודעין מצו הריסה שניתן כנגדו ולא הרס בעצמו את המבנה, והוא ממשיך לעשות בו שימוש. משפט פליליהריסת מבנהצו הריסהצווים