פיצויים בגין עקירת עצים

הוגשה בקשה לחייב את הנתבעת לפצות את העיזבון בגין הפקעת המקרקעין ובגין עקירת עצים שהיו שתולים בחלקה. להלן החלטה בנושא פיצויים בגין עקירת עצים: החלטה מבוא 1. התובעים הינם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 14 בגוש 18839, באזור כפר ראמה (להלן: "המקרקעין"). בתביעתם בתיק זה טוענים התובעים כי הנתבעת, שפעלה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: "פקודת הדרכים"), הפקיעה ותפסה חזקה בחלק מהחלקה לצורך סלילת דרך מס' 85 (להלן: "הדרך"). התובעים עותרים לפסק דין המצהיר כי התובע 1 (להלן: "העיזבון") הינו בעל זכויות בחלקת משנה 14/1 המהווה 5/40 מהמקרקעין, ובהתאם לחייב את הנתבעת לפצות את העיזבון בגין הפקעת המקרקעין ובגין עקירת עצים שהיו שתולים בחלקה (להלן: "המחוברים"). לחלופין מבוקש לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים כולם, לפי חלקם היחסי במקרקעין, בגין הפגיעה במחוברים. 2. בהסכמת הצדדים פוצל הדיון כך שתחילה התבקש בית המשפט להכריע, על סמך טיעונים ומסמכים בלבד, בדבר זכותו של העיזבון לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין, ושאלת הפיצוי בגין המחוברים הושארה להכרעה בשלב שני. כדי להבין את המחלוקת אפרט בקצרה את העובדות הנוגעות לעניין. 3. המקרקעין נשוא הדיון מצויים בקרבת צומת חנניה על כביש 85. שטח החלקה הכולל הינו 22,486 מ"ר. על-פי נסח הרישום (נספח ג לתביעה), רשומים 7 בעלים לחלקה. על שם המנוחה סלמה חנא ז"ל (להלן: "המנוחה") רשומים 5/40 חלקים מהחלקה. על שמו של המנוח סוהיל חנא ז"ל רשומים 3/40 חלקים. שאר החלקים רשומים על שם התובעים השונים. חלקי המנוחה הועברו על-פי צו ירושה ליורשיה כדין, ואלו הגיעו להסכם חלוקת עיזבון לפיו ירש את כל זכויותיה בנה סמיר חנא. גם חלקו של סוהיל חנא ז"ל הועבר לסמיר חנא, מכוח צו קיום צוואה, כך שבפועל סמיר חנא מחזיק ב-8/40 חלקים. סמיר הוא שהגיש את התביעה הנוכחית בשם עיזבונות המנוחים. 4. אין חולק כי מעולם לא נערך או נחתם כל הסכם חלוקה מפורש בין התובעים השונים. לטענת התובעים, הושגה ביניהם הסכמה בשנת 1995 לחלוקת המקרקעין ביניהם על-פי תשריט חלוקה שנערך על-ידי המודד מר זיאד אסעד (להלן: "התשריט"). חלוקה זו אומתה בשנית בשנת 1998, וכל השותפים בחלקה חתמו על הסכמתם זו בפני עורך דין (להלן: "הסכם החלוקה"). בהתאם להסכם החלוקה יוחדה למנוחה חלקת משנה שכונתה בתשריט חלקה 14/1, בשטח כולל של 2,813 מ"ר (להלן: "חלקת המשנה"). 5. במשך השנים פורסמו בקובץ התקנות צווים שהוצאו על-ידי השר מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים, המכריזים על הפקעת חלקים שונים בחלקה. ביום 25.4.1963 פורסם על-ידי השר צו ההכרזה הראשון ולפיו הוחלה פקודת הדרכים על החלקה לצורך סלילת הדרך. צו הכרזה זה מתייחס להפקעת החלקה לשם סלילת דרך ברוחב של 40 מ' (להלן: "הצו הראשון"). ביום 8.7.1965 פורסם על-ידי השר צו הכרזה נוסף, המורה על החלת הפקודה (כלומר הפקעה) על חלק נוסף מהחלקה לשם הרחבת הכביש עד לרוחב של 50 מ' (להלן: "הצו השני"). 6. בשנת 1980 פורסם צו הכרזה נוסף החל על החלקה (ק"ת 4113 מיום 22.4.1980), אך לטענת הנתבעת, אין לצו זה כל נגיעה למקרקעין נשוא הדיון. בשנת 1998 פורסם צו הכרזה נוסף (ק"ת 5424) שחל על קטע כביש של 1 ק"מ. לטענת הנתבעת, גם הכרזה זו אינה משנה את היקף ההפקעה בחלקה. 7. ביום 26.7.1998, כך נטען (סעיף 7 לכתב התביעה), שלחה הנתבעת למנוחה "הודעה בדבר תפיסת החזקה בחלקה". על-פי הנטען, סמכה הנתבעת את הודעתה על צו ההכרזה הראשון. ביום 24.4.1999 נשלחה הודעה לכל התובעים, ובה הודיעה הנתבעת כי הינה תופסת חזקה בכל השטח על-פי ההכרזות הראשונה והשנייה, דהיינו שטח של 2,057 מ"ר ועוד 996 מ"ר, וסה"כ - 3,073 מ"ר. 8. התובעים פנו לנתבעת במספר מכתבים ודרשו פיצוי בגין ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין. בתשובה טענה הנתבעת כי על-פי סעיף 7 לפקודת הדרכים לא זכאים התובעים לכל פיצוי, שכן ההפקעה חלה על שטח הנופל מ-25% משטח החלקה כולה (הופקעו כ-14% בלבד). בשל תשובה זו הגישו התובעים את עתירתם לבית משפט זה. הטענות 9. הצדדים חלוקים למעשה בשתי שאלות עיקריות; האחת - מהו המועד לבחינת זכאות התובעים לפיצוי, והשנייה - מהי נפקותו של הסכם החלוקה. התובעים טוענים כי משנחתם הסכם חלוקה, אזי יש לראות במנוחה כבעלת מלוא הזכות בחלקת המשנה. את הוראת סעיף 7 לפקודה, כך נטען, יש לבחון בשים לב לחלקת המשנה, דהיינו לטענתם פטורה הנתבעת מתשלום פיצוי רק ביחס ל-25% משטח חלקת המשנה. 10. הנתבעת לעומתם עומדת על טענתה כי את זכאותם של התובעים יש לבחון על-פי מועד פרסום צווי ההכרזה, ועל כן אין כל רלוונטיות להסכם החלוקה. כן טוענת הנתבעת כי להסכם החלוקה אין כל תוקף מחייב, הואיל ומעולם לא נרשמה החלוקה על-פי ההסכם בלשכת רישום המקרקעין. 11. המחלוקת הראשונה בין הצדדים הינה בראש ובראשונה עובדתית. בכתב התביעה עצמו מפנים התובעים להודעה שקיבלו מהנתבעת ביום 26.7.1998 כי בכוונתה לתפוס חזקה בשטח של 2,057 מ"ר מכוח צו ההכרזה הראשון (משנת 1963). ביום 24.4.1999 קיבלו התובעים הודעה על תפיסת חזקה בשטח נוסף של 0.996 מ"ר. ככל הנראה, הודעה זו מתייחסת לצו ההכרזה השני, משנת 1965. אין טענה כי התובעים קיבלו הודעה על תפיסת חזקה מכוח צו הכרזה נוסף ומאוחר יותר. 12. מכאן שלצורך הליכים אלו ברי כי עוסקים אנו בתפיסת חזקה על-פי צווי ההכרזה הראשון והשני בלבד, דהיינו צווי ההכרזה שפורסמו שנים רבות לפני חתימת הסכם החלוקה. כן ראוי לציין, כבר בשלב זה, כי בגין צווים אלו נרשמה הערת אזהרה כבר בשנת 1977, כלומר כ-20 שנה לפני הסכם החלוקה. לפיכך אבהיר כי פסק דין זה מתייחס אך ורק לתפיסת חזקה על-פי צווי הכרזה אלו. המסגרת הנורמטיבית 13. ההסדרים העיקריים הנוגעים להפקעת מקרקעין לצורכי ציבור מצויים בפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), ובחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"). לצד אלו מצויים הסדרים נוספים עמם מנוי גם ההסדר הקבוע בפקודת הדרכים. במקורה הסמיכה הפקודה את הנציב העליון להפקיע מקרקעין לצורך סלילת דרכים וזאת לשם "הגנת הארץ". תיקון הפקודה בשנת 1951 הרחיב את מטרות ההפקעה שבה גם לצורך "פיתוח הארץ". מטרות ההפקעה על-פי פקודת הדרכים מצומצמות לשתי מטרות אלו בלבד, וזאת להבדיל מהליכי ההפקעה שעל-פי פקודת הקרקעות או על-פי חוק התכנון והבנייה. מטרת חקיקתה של הפקודה הייתה להקנות לנציב העליון סמכויות הפקעה נרחבות, בהליכים קצרים ובלתי מורכבים, אך זאת רק למטרות שלעיל. עם הקמת המדינה הועברו הסמכויות לשרי הממשלה הנקובים בפקודה. הליך רכישת מקרקעין מכוח הפקעה על-פי הפקודה הינו דו-שלבי; בשלב הראשון מפורסם צו המכריז כי הפקודה חלה על מקרקעין. זהו שלב ההפקעה הקבוע בסעיף 3 לפקודה: מותר לו לשר העבודה או לשר התחבורה, אם נוכח שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה, להורות בצו כי פקודה זו תחול על כל דרך. צו זה לא יפורסם בעיתון הרשמי אלא אם כן סבור שר העבודה או שר התחבורה כי פרסום זה לא יזיק להגנת הארץ. עם מתן הצו בהתאם לסעיף 3, מוסמכת הרשות המורשה לכך לקנות חזקה בקרקע. השלמת הליך ההפקעה נעשית על כן בתפיסת החזקה בהתאם לסעיף 4(1) לפקודה, הקובע: אם ניתן צו עפ"י סעיף 3 מן הפקודה הזאת, יכולה הרשות, דהיינו אדם המורשה בכתב ע"י שר העבודה או שר התחבורה לעשות כן, לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטת באותו צו או לשיפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהא צורך בהן כדי להוציא לפועל אותה סלילה או להשלים את השיפור. רק עם השלמת השלב השני, דהיינו עם תפיסת החזקה בקרקע, מוקנית הקרקע שנתפסה למדינה (סעיף 5 לפקודת הדרכים ראה גם א' קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית), עמ' 196; ע"א 736/74ע"א 736/74 חברת משכוכית בע"מ נ' מנהל מחלקת העבודות הציבוריות, פ"ד כ"ט (2) עמ' 385; ע"א 721/84ע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 748). 14. הוצאת הצווים על-ידי השרים המוסמכים על-פי הסעיף מהווה "אקט קונסטיטוטיבי של הפקעה". קרי, הוצאת הצווים, כשלעצמה, משכללת את הפקעת המקרקעין המצוינים בצווים (קמר הנ"ל, עמ' 129). 15. הזכות לפיצויים בעקבות הפקעה הוכרה בפסיקה כזכות בעלת מעמד מיוחד בהיותה נגזרת מזכות הקניין של הפרט. וכלשונו של הנשיא אגרנט בע"א 216/66ע"א 216/66 עיריית תל-אביב-יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה פ"ד כ(4) 522, 546: ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה - או כמעט על מדרגה - של "זכות-יסוד", וזאת ללא קשר להוראה קונסטיטוציונית המקנה לה את המעמד הזה, ואף אם מקומה יכירנה, כאן ושם, בהוראת חוק סטטוטורית בלבד. ובע"א 695/76ע"א 695/76 עיריית חיפה נ' דוד אליאס רוזן פ"ד לג(1) 175, 188, נאמר כי "הפקעת מקרקעין ללא פיצוי נאות גזל הוא, שאינו נסבל במדינת חוק". בתי המשפט הדגישו כי ביסוד תשלום פיצוי לבעל זכות במקרקעין שנפגעו על-ידי רשות ציבורית, שוכן העיקרון של "צדק חלוקתי". וכך נאמר בע"א 210/88ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא, פ"ד מו(4) 627, 639-640: פגיעה על-ידי המדינה בזכות קניינית של הפרט - חייב להיות בצידה פיצוי [...] בבסיסו של שיקול זה "צדק חלוקתי", לפיו גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים בהם התכנית פוגעת לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין של בעלים מסוימים במקום שיישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים. בע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, דינים עליון עו 543, אומר השופט חשין: אם כך היה בעבר, לא-כל-שכן לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותוחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שסעיף בו מורנו כי "אין פוגעים בקנינו של אדם". וכמשפט קרסיק - על-פי כל אסכולות החשיבה שהוצגו בפסק הדין - פיצוי בגין הפקעה מהווה אחד מעיקרי היסוד במשפט. הזכות לפיצויי הפקעה זכות יסוד היא. קניינו של אדם במקרקעין הוא זכות שהרשות חייבת להיזהר בה, והוא שחוק היסוד פורש סביבו מצודת-הגנה. ראו עוד: פרופ' מיגל דויטש, קניין (תשנ"ז1997- כרך א'), 287. אנו נוסיף - ונסתפק עתה באמירה זו - כי כשם שקניינו של אדם זוכה להגנת-חוקה, כן יזכה להגנה - אפשר בדרגה פחותה-משהו - הפיצוי הבא תחת הקניין, והוא כל עוד מחזיקה בו הרשות. אכן, אם זכאי הוא אדם להגנת-חוקה על קניינו, הנאמר כי בהפקעת הקניין ובעוד הרשות מחזיקה בפיצויי ההפקעה תחת ידיה, פסה וגזה אותה הגנה כמו לא היתה דומני שהתשובה חייבת להיות בשלילה, מכל מקום, כל עוד לא זכה בעל הזכות (לשעבר) בפיצוי תמורת ההפקעה. ואמנם, הפיצוי - פיצוי הוא הנדרש מן החוקה, ולא יהא זה מרחיק לכת אם נאמר כי הפיצוי הבא תחת הקניין - כקניין דמי; וגם אם לענין הגנת החוקה עליו אין הוא, הפיצוי, לכל דבר וענין, כקניין, ניתן למיצער למַקמוֹ - בבחינת מעמדו המשפטי - במקום קרוב לקניין, מכל מקום בשאלת היחסים שבין בעל הזכויות (לשעבר) לבין הרשות האמורה לפצותו על ההפקעה. 16. עם זאת הכירו בתי משפט בתוקפן של הוראות בדין השוללת את זכות הפיצוי, אף כי נטו לפרשן בצמצום לאור עקרונות היסוד האמורים. כן נקבע כי שלילת זכות הפיצויים חייבת להיעשות בחוק מפורש (קמר הנ"ל, עמ' 31 והאסמכתאות בה"ש 69 שם, ועמ' 507). עוד ציינו בתי המשפט כי הטעם הכלכלי לשלילת זכות הפיצויים, במקרים המוכרים בדין, הינו ההנחה כי על יתרת שטח החלקה חלה השבחה בעקבות מימוש מטרות ההפקעה (ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3) 645). סעיף 7 לפקודת הדרכים קובע הוראה מפורשת שכזו: לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע נלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח. בתי המשפט הכירו על כן בתוקפה של הוראת סעיף 7 הנ"ל, אם כי דקדקו בפרשנות הוראותיה לאור עקרונות היסוד האמורים (קמר הנ"ל, עמ' 512). עיתוי הזכאות 17. רואים אנו כי הזכאות לפיצוי בגין הפקעה עומדת לבעל הקרקע מרגע ההפקעה, דהיינו ממועד צו ההכרזה. בהתאם לכך ברור כי מי שרכש זכות במקרקעין לאחר צו ההכרזה, לא כל שכן לאחר שנרשמה הערת אזהרה בדבר צו ההכרזה, לא ייהנה מכל זכות עודפת על זכותו של המעביר (ראה קמר הנ"ל, עמ' 148-149). 18. מהעובדות שפורטו לעיל ברי כי בעת פרסום צווי ההכרזה הראשון והשני לא עמדה למנוחה כל זכות בחלק מסוים בחלקה. חשוב להדגיש כי בעת שניתן צו ההכרזה הראשון טרם נרשמו זכויותיה של המנוחה במקרקעין, ואלו נרשמו רק מספר חודשים לאחר מכן. בעת שניתן צו ההכרזה השני היו הזכויות רשומות על שם המנוחה, אולם היא החזיקה ב-5/40 חלקים בלתי מסוימים בחלקה. 19. הסכם החלוקה שנעשה בשנת 1995 לא יכול היה להעניק למנוחה וליורשיה זכות עודפת על הזכויות שעמדו לבעלי החלקה כולם בטרם חולקו הזכויות. הואיל ובמועדי ההפקעות (צווי ההכרזה) לא עמדה לבעלי החלקה הזכות לקבל פיצויים בגין הפקעה של חלק מהחלקה הנופל מ-25% משטחה הכולל, לא יכול הסכם חלוקה מאוחר יותר להעניק זכויות שכאלו. הכרה בהסכם חלוקה שנערך לאחר ההכרזה ופרסומה, תאפשר לעקוף את הוראת סעיף 7 לפקודת הדרכים. למעשה מי שמקבל, ברכישה או מכוח חלוקה, זכות בחלק מחלקה לגביו ניתן כבר צו הכרזה על-פי הפקודה, נוטל על עצמו את הסיכונים הנובעים מצו זה, דהיינו כי הרשות המפקיעה תפעל לנטילת החזקה. רוכש כזה יודע, וצריך לדעת, מה יהיו זכויותיו הנִלוות במקרה של הפקעת החלקה, דהיינו אם יקבל פיצוי כספי ומהו היקפו המשוער. יש להניח כי כל רוכש יודע לתמחר את הסיכונים לתפיסת החזקה מחד לעומת סיכויי הפיצוי מאידך (כמובן כפוף לכך שצו ההכרזה פורסם כדין). לפיכך אין מקום להכיר בזכות עודפת של רוכש מאוחר, בין שמדובר ברכישת זכות מכוח הסכם רכישה, ובין שמדובר ברכישת זכות ייחודית מכוח הסכם חלוקה. 20. מן האמור מתבקשת המסקנה כי די בכך שצווי ההכרזה מכוחם נתפסה החזקה במקרקעין בעניין שבפנינו, נתפרסמו לפני הסכם החלוקה, לא כל שכן כאשר נרשמה הערת אזהרה על כוונת ההפקעה לפני הסכם החלוקה, כדי להביא לדחיית התביעה לפיצויי הפקעה בגין הפקעת חלקת המשנה. אין להכיר בזכות כלשהי של המנוחה או של מי מהתובעים האחרים שלא עמדה להם בעת פרסום צווי ההכרזה, כלומר בשנים 1963 ו-1965. 21. הואיל והתובעים אינם חולקים כי בהתאם לסעיף 7 לפקודה אין מקום לפצותם בגין הפקעת שטח הקטן מ-25% משטח החלקה כולה, והואיל ובשנת 1963 או בשנת 1965 טרם נחתם הסכם החלוקה, הרי שאין לזכותם בפיצוי על שטח הקטן מ-25% משטח החלקה. אין גם חולק כי ההפקעה שבוצעה אינה מגיעה ל-25% משטח החלקה, ועל כן די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בעניין זה. לאותה תוצאה נגיע גם אם נבחן את נפקותו של הסכם החלוקה לעניין הפיצוי. הסכם החלוקה 22. כאמור, טוענים התובעים כי שאלת זכאותה של המנוחה לפיצויים, היינו - חישוב שיעור ההפקעה, צריכה להיחתך על יסוד חלקת המשנה בהסכם החלוקה. חישוב שיעור ההפקעה מכלל שטח חלקת המשנה מעלה - ועל כך אין למעשה מחלוקת - כי השטח שהופקע גדול מרבע משטחה של חלקת המשנה, ולפיכך, כך נטען, זכאי העיזבון לפיצויים. 23. הפקודה נוקטת בסעיף 7 שלעיל את המונח "קרקע" ואת המונח "חלקה". בעוד המונח "קרקע" מוגדר בפקודה ופורַש ככולל את האדמה כפשוטה, בשונה למשל מהגדרת "מקרקעין" שבחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (ע"א 9/86 ליאונרד ג' ויין נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 713, בעמ' 718-719), אין בפקודה הגדרה למונח "חלקה". 24. הגדרתה של היחידה שיש להביא בחשבון על מנת לערוך את חישוב שיעור ההפקעה, אינה זהה בין חוקי ההפקעה השונים. כך, למשל, בפקודת הקרקעות קובע סעיף 20(2)(א), העוסק בשלילת הזכות לפיצויים בהפקעות שעל-פי הפקודה, בין היתר, כי: מקום ששטח הקרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, אינו עולה על רבע כלל שטחו של המגרש, ואין שום בניינים, עצים או דברים אחרים מחוברים אל הקרקע שנלקחה, לא ישתלמו פיצויים [...]. "מגרש" מובנו, על-פי האמור בסעיף 20(1)(ב): "כלל הקרקע שבבעלות אחת המהווה שטח אחד". מכאן, כי "מגרש" אינו זהה לחלקת רישום (ראה ע"א 377/79 הנ"ל, בעמ' 649-650, וכן קמר, בספרו הנ"ל, בעמ' 511). 25. בחוק התכנון והבנייה, הקובע אף הוא הוראות הפקעה, מצויה ההגדרה הבאה ל"מגרש": 'מגרש' - יחידת קרקע שנקבעה בתכנית כתוצאה מפעולת חלוקה או איחוד או איחוד וחלוקה, או בתשריט חלוקה או איחוד, אף אם טרם נרשמה כחלקה בפנקסי רישום המקרקעין, בין אם מותרת בה בניה ובין אם לאו (סעיף 1 לחוק). עם זאת אין החוק עושה שימוש בהגדרה זו מקום בו הוא קובע את שיעור הקרקע הניתן להפקעה ללא תשלום פיצויים, אלא מפנה להגדרת "מגרש" המצויה בפקודת הקרקעות (ראה סעיף 190 לחוק). 26. הגדרה נוספת ליחידה שיש להביא בחשבון לשם חישוב שיעור ההפקעה מצויה בסעיף 1 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הרכישה"). חוק זה נועד להסדיר את החישוב מקום שמדובר במספר הפקעות. גם בחוק זה מהווה ה"חלקה" בסיס לחישוב. על-פי סעיף 1 לחוק, "חלקה" היא: בשטח שבו נעשה סידור זכויות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - חלקת רישום הרשומה לפי אותה פקודה; בכל מקום אחר - יחידת הרישום בפנקסי המקרקעין, ובאין פנקסים כאלה - שטח קרקע רצוף שבבעלות של אדם אחד או של מספר בני אדם ביחד. אם כן, הגדרתה של "חלקה" בחוק לתיקון דיני הרכישה היא חלקת הרישום הרשומה בפנקסי המקרקעין - וזאת מקום שמדובר במקרקעין מוסדרים. 27. המונח "חלקה" בפקודת הדרכים יפורש אף הוא כמו בחוק הרכישה, דהיינו בהתאם לחלקת הרישום (ראה גם קמר הנ"ל עמ' 512). משמע, מכוחו של סעיף 7 לחוק יחושב השטח שרשאית הרשות להפקיע, ללא פיצוי, משטחה של חלקת הרישום. הסכם חלוקה שנערך בין הצדדים בלבד, ולא שימש כבסיס לחלוקת החלקה, אינו מקנה זכויות לפיצוי על-פי פקודת הדרכים. 28. במקרה הנוכחי יש בפנינו אך ורק תשריט חלוקה שנערך בשנת 1995 ונחתם ואושר בשנת 1998. לא נעשתה כל פעולה לחלוקת החלקה בהתאם לו. יצוין כי החלוקה מכוחו של ההסכם אפילו לא נרשמה כהסכם שיתוף, ואף לא נרשמה כל הערת אזהרה בגינו. 29. יש לציין כי חלוקת מגרש בין שותפים אינה אקט הסכמי בלבד. סימן יז לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, דן באיחוד וחלוקה של מקרקעין. חלוקה של מקרקעין, אפילו זו נעשית בהסכמה, מחייבת הגשת תכנית חלוקה (סעיף 121(2)). החוק קובע גם הוראות לגבי מועד תוקפה של התכנית (סעיף 124) ולגבי דרך רישומה בפנקסי המקרקעין (סעיף 125). מקום שניתן לחלק מקרקעין על-פי תכנית תקפה, אך לא נכללו בתכנית הוראות חלוקה, רשאי בעל מקרקעין להגיש תשריט חלוקה (סעיף 137). תשריט שכזה ייבדק על-ידי הוועדה המקומית, תוך השוואה לתכנית (סעיף 138), ורק לאחר אישורו ניתן לרשמו בפנקס המקרקעין (סעיף 141). התובעים לא נקטו את ההליכים האמורים והסתפקו בעריכת תשריט ביניהם. לא ברור אם התשריט יכול בכלל להירשם, ואם עומד הוא בדרישות התכנית, שהרי התשריט כלל לא הובא בפני הוועדה. הסכמת כל השותפים במקרקעין לתשריט החלוקה לא יכולה להיות תחליף להליכים הקבועים בדין לאישורה של החלוקה. 30. חשוב לציין כי הדרישה שהסכם החלוקה יזכה לאישור רשויות התכנון ויירשם, כתנאי להענקת זכויות לפיצוי בגין הפקעה על-פיו, נועדה להגן על אינטרס הרשות. רשות הפועלת לתכנון דרכים ומייעדת שטחים להפקעה, מביאה בחשבון את ההוצאות הצפוית, לרבות הפיצוי שתיאלץ לשלם (ראה גם ע"א 5964/03 הנ"ל, פסקה 12 לדברי השופט חשין). בגדר ציפיות אלה מביאה הרשות בחשבון גם את השטחים שלגביהם תהא פטורה מתשלום פיצויים. כדי שהרשות תוכל לכלכל צעדיה יש הכרח לחשב את הפיצויים על-פי קריטריונים גלויים, בין שמדובר במגרש המוגדר לפי שימוש בפועל, ובין שמדובר בחלקת רישום. רק חישוב המבוסס על נתונים גלויים, עליהם יכולה הרשות להתבסס ולתכנן צעדיה, יענה על ציפיות אלה. 31. בעלי הדין התייחסו גם להגדרת "בעל", תוך שהתובעים סבורים כי מי שעומדת לטובתו התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין, ייחשב אף הוא כבעל זכות לקבלת פיצוי. בטענה זו אין כל רבותא, שהרי עסקינן לא בהגדרת הזכאים לפיצוי, אלא בהגדרת המקרקעין נשוא הפיצוי. סוף דבר 32. בשים לב לכל האמור מתבקשת המסקנה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין. לפיכך דין תביעתם בפריט זה להידחות. הוצאות ההליך הנוכחי ייפסקו בגדר ההכרעה ביתרת התביעות שנותרו לדיון. שימור עציםפיצוייםעקירת עצים / נזק לעצים