להלן פסק דין בנושא עבירות בניה בלי היתר: פסק דין מ. נאמן - שופט [אב"ד]: 1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. חוזה סגן נשיא, להלן:"בימ"ש קמא"). בהכרעת הדין הורשעו המערערים על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, היינו בעבירות בניה ללא היתר, עבירות לפי סעיפים: 145, 204(א), 205, 208(א) ו-218 לחוק התכנון והבניה (להלן:"התו"ב") תשכ"ה-1965 והוראות סימנים ד',ה' לפרק ו' לחוק העונשין התשל"ז - 1977 וכן בעבירות שימוש ללא היתר, עבירות לפי סעיפים: 145, 204(א) ו-208 לחוק התו"ב והוראות סימנים ד' וה' לפר' ו' לחוק העונשין התשל"ז - 1977. 2. העובדות שנטענו בכתב האישום המתוקן היו אלו: (1) על המקרקעין נשוא כתב האישום, מגרש מס' 76 בגוש 11771, חלה התוכנית המאושרת משח/17 שפורסמה למתן תוקף בי.פ. מס' 3221 ע' 2855 מיום 4.7.85 שייעדה את המקרקעין לחקלאות. המקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית בפירסום שפורסם בי.פ. מס' 3504 מיום 30.11.87 ע' 364. (2) המפקחים מטעם המשיבה גילו בביקוריהם במקרקעין בימים 26.6.00, ו- 30.8.01 המימצאים הבאים: א. במקרקעין מתנהל עסק בשם "פיצ'פקאס במתנה". ב. במקרקעין נבנתה ללא היתר סככה בשטח של 285 מ"ר וכן סככה עשויה מפח ומתכת בשטח של 860 מ"ר שבחלק הימנה מתנהלת חנות ספרים. ג. במקרקעין נמצא מבנה עשוי מפח בשטח של 100 מ"ר המשמש כחנות לעיצוב חדרי ילדים בשם "לול". ד. במקרקעין נבנה ללא היתר מבנה קשיח בשטח של 155 מ"ר המשמש כבית אבות. ה. במקרקעין נמצא מבנה עשוי מפח בשטח של כ-120 מ"ר המשמש כגלריה לאומנות. 3) המערערים הם מי שהוחזקו כבעלים במקרקעין ו/או כמי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר ו/או מי שעושים שימוש ללא היתר במבנים המפורטים לעיל ללא היתר. 4) המערער 2, הגיש בקשה ללגליזציה, אך לא קיבל ההיתרים המבוקשים. 3. לאחר שהורשעו המערערים על פי הודאתם כאמור, גזר בימ"ש קמא על כל אחד מהם קנס בסך 5,000 ₪. כן ניתן צו איסור שימוש במבנים וצו הריסה לגביהם. 4. בערעור טענו המערערים כי למרות שהודו, יש לבטל את הכרעת הדין שהרשיעה אותם מפני שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות את העבירות שפורטו בכתב האישום באשר הפרסום בי.פ. 3221, שייעד את המקרקעין כקרקע חקלאית אינו כולל את המקרקעין נשוא האישום. מכאן שהמקרקעין אינם מיועדים לחקלאות. באשר לעבירות בניה ללא היתר, טוענים המערערים שלא נאמר בכתב האישום מתי בוצעו העבירות. המועד לא הוכח והעבירות התישנו. הודיית המערערים נעשתה איפוא בטעות ובהרשעתם יש משום עיוות דין. כן טענו המערערים נגד חומרת גזר הדין. 5. בתשובתה לטענות אלו טוענת המשיבה כי משהודו המערערים בעובדות שנטענו בכתב האישום, לרבות היות המקרקעין מיועדים לחקלאות, אין הם רשאים לטעון בערעור שלא כך הוא. המשיבה טוענת בענין זה שלא מדובר בהודייה בהיסח הדעת בטענה מוטעית שנטענה בכתב האישום, שכן לא רק בהודייתם בכתב האישום אישרו המערערים כי מדובר בקרקע חקלאית, אלא בבקשות שהגישו המבקשים לועדה המקומית ובהחלטת הועדה המקומית שצורפה כנספח 12 לערעור נאמר במפורש שיעוד הקרקע נשוא הבקשה הוא "שטח חקלאי". גם בס' 34, להודעת הערעור חוזרים ומודים המערערים כי מדובר ב"נחלה חקלאית" שהרי כך הם כותבים בסעיף זה: "בניית המבנים ללא היתר והשימוש החורג שנעשה בהם לא גרמו נזק כלשהו לזולת הואיל והבניה לא נעשתה בשטח ציבורי אלא בתחום הנחלה החקלאית". (הדגשה שלי מ.נ.). 6. למרות שבילקוט הפרסומים שהכריז על היות הקרקעות חקלאיות אכן לא הוזכר מספר הגוש שהוזכר בכתב האישום, טענת המשיבה מקובלת עלי. יש להבחין בין מצב בו מורשע אדם על פי הודאתו בעובדות שבכתב האישום והוא טוען בערעור שהעובדות האלו אינן מהוות את העבירה על פי הגדרתה בספר החוקים שאז לא תחסם טענה זו שהוא טוען בערעור, לבין מצב, שהוא המקרה שלפנינו, בו בפועל האדמה היא חקלאית על פי התוכנית אלא שבפרסום ברשומות חלה טעות בציון מספר הגוש. לו היו המערערים כופרים בפני בימ"ש קמא וטוענים כי נוכח זאת שהפרסום כפי שנעשה לא הכריז על הקרקע כחקלאית, היה בימ"ש קמא צריך לשמוע ראיות לענין ויתכן שבעקבות שמיעת הראיות היה מגיע למסקנה שהפרסום השגוי מונע את ההרשעה, אך כאשר המערערים הודו חזור והודה שמדובר בקרקע חקלאית הם הודו למעשה גם בכך שגם אם בפרסום נרשם מספר גוש שונה פרסום זה שגוי הוא. במילים אחרות מה שהתברר במקרה זה הוא לא שההודיה מוטעית כטענת המערערים, אלא שחלה טעות בפרסום שהוא אחד המרכיבים שיש צורך בהם כדי להכריז על קרקע שיעודה חקלאי. במצב זה אין לומר שהודיה בעבירה שיוחסה למערערים היא הודיה מוטעית. 7. זאת ועוד, המשיבה ביקשה להגיש לנו כראיה בערעור ת.ע.צ., ממנה עולה שהחלקה 76 בגוש 10997 במש"ח 17 שנזכרת בכתב האישום היא היא חלקה 23 בגוש 11771 אליה התיחס הפרסום ברשומות. המשיבה גם צירפה לסיכומיה את תמ"א 3/6 שגם ממנה ברור שמגרש 76 במושב צרופה מיועד לחקלאות. התוכנית היא בגדר חיקוק שניתן לצרפו גם לסיכומים. ב"כ המערערים התנגד לקבלת הת.ע.צ. כראיה בשלב הערעור. סבורני שבמקרה זה צריכים אנו לקבל את הראיה החדשה ואת התוכנית כראיה, כפי שביקש ב"כ המשיבה בטיעונו לפנינו. הטעם לכך הוא זה: לו כפרו המערערים בנטען בכתב האישום שהקרקע הנזכרת בו היא קרקע חקלאית, היה על המשיבה להוכיח את טיעונה והיא היתה מביאה ראיה זו בפני בימ"ש קמא. אם היא לא היתה עושה כן היא היתה מנועה מלעשות כן בשלב של הערעור, אך כאשר המערערים בהודייתם מנעו מהמשיבה להביא את הראיה בפני בימ"ש קמא והם טוענים עתה לראשונה בפני ערכאת הערעור שהקרקע אינה חקלאית, הרי שערכאת הערעור, מכח סמכותה ליתן את פסק הדין שלדעתה בימ"ש קמא היה צריך לתיתו, צריכה לקבל את הראייה. הרי המקסימום שהמערערים יכולים לצפות לו הוא שערכאת הערעור תקבל הערעור ותורה לבטל את הכרעת הדין שניתנה על יסוד הודאה מוטעית על מנת שהתיק יוחזר לבימ"ש קמא. במקרה זה המשיבה הרי יכלה להביא הראיה החדשה לבימ"ש קמא. אם כן מדוע נמנע אנו מלקבל הראיה?! 8. גם בטענות ההתישנות איני רואה ממש. הטענה שהמבנים נבנו לפני כ-45 שנה אינה נכונה ממה שנטען בערעור עצמו. מה שנבנה לפני 45 שנה הוא מבנה ללולים. מבנה ללול הוא מבנה בהתאם ליעוד הקרקע כחקלאית. כאשר הודו המערערים במה שהודו בפני בימ"ש קמא הם הודו למעשה בביצוע עבודות בניה ללא היתר לצורך הסבת המבנים ליעודים אחרים. לו היו המערערים כופרים בפני בימ"ש קמא היה על המשיבה להוכיח שההסבה היתה אכן כרוכה בעבודות בניה ללא היתר, אך משהודו, הם הודו למעשה בביצוע עבודות בניה לצורך ההסבה בתקופה שלפני שחלה על העבירות התישנות. 9. אשר לגזר הדין, טוענים המערערים שתי טענות המקובלות עלי: א. בימ"ש קמא ציווה על הריסת כל המבנים המפורטים בכתב האישום. המערערים טוענים בהקשר לכך כי לא היה מקום ליתן צו הריסה לבנינים שהעבירה המיוחסת למערערים לגביהם לא היתה בניה ללא היתר אלא שימוש חורג לגבי מבנים אלו צריך היה ליתן רק צו איסור שימוש. ב. בימ"ש קמא הטיל קנס בסך 5,000 ₪ על המערער מס' 2 שהוא חסוי ונכה בשעור 100%. סבורני שיש לקבל את הערעור לגבי הקנס שהוטל על המשיב השני שהינו חסוי ולבטלו. כן סבור אני שלגבי אותם מבנים שהעבירה לגביהם היא שימוש חורג, יש לבטל את צו ההריסה וכדי להבטיח את כיבוד הצו בדבר איסור שימוש, נחייב את המערערים 1,3 לחתום על התחייבות בגובה של 5,000 ₪ שתחולט אם יופר צו איסור שימוש. אם לא יחתמו, יאסרו לחודשיים. 10. בכפוף לתיקונים אלו, אני מציע לחברי הנכבדים למותב לדחות את הערעור. מ. נאמן - שופט [אב"ד] ר. ג'רג'ורה - שופט: 1. העובדות והטענות פורטו בחוות דעתו של עמיתי, אב בית הדין, כב' השופט מ. נאמן. הערעור מופנה הן נגד ההרשעה והן נגד גזר הדין. ההדגשות בחוות דעתי הן שלי אלא אם נאמר אחרת. המערערים הורשעו על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום כמפורט להלן: 1) בבניה ללא היתר - עבירה לפי ס' 145, 204(א), 205, 208(א) ו - 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, להלן:"חוק התכנון והבניה", והוראות סימנים ד' וה' לפרק ו' לחוק העונשין, התשנ"ז - 1977, להלן: "חוק העונשין". 2) שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר - ס' 156, הוראות התוספת הראשונה, ס' 204(א), 204(ג) ו - 208(א) לחוק התכנון והבניה והוראות סימנים ד וה' לפרק ו' לחוק העונשין. 3) שימוש ללא היתר - ס' 145, 204(א), 208 לחוק התכנון והבניה והוראות סימנים ד' וה' לפרק ו' לחוק העונשין. 2. באשר לערעור על ההרשעה, מקובלת עלי, עם כל הכבוד, מסקנתו של חברי כב' השופט נאמן אך ברצוני להוסיף כמה הערות. המערערים, שהיו מיוצגים על ידי עורך דין, כפרו תחילה בעובדות המפורטות בכתב האישום, העלו טענות באשר לבעלות בחלקה, והתיק נקבע להוכחות ליום 1.2.04. בישיבה זו הודיע הסניגור כי מרשיו חוזרים בהם מכפירתם ומודים בעובדות כתב האישום המתוקן. בית המשפט קמא לא הסתפק בהצהרת בא כוחם, שאל את המערערים ותשובתם היתה כי "אנחנו מודים בכתב האישום המתוקן ומאשרים את דברי בא כוחנו". לאור הצהרה זו הורשעו המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן כמפורט לעיל. 3. לטענת ב"כ המערערים, בכתב האישום נפלו פגמים מהותיים ולכן "הודאתם" של מרשיו אינה הודאה. כחברי, כב' אב בית הדין, גם אני סבור שבטענות אלה אין ממש ואין בכך כדי להביא לפסילת כתב האישום או ההרשעה. כפי שציין כב' השופט נאמן, המשיבים היו מודעים לעובדה שהקרקע היא קרקע חקלאית ואינני סבור שטענתם בעניין זה היתה מועילה להם. לאור מסקנה זו, אינני סבור גם שיש מקום להגיש ראיה נוספת בשלב הערעור, כביכול, כדי לתקן את הפגם. באשר לטענת ההתיישנות אקדים ואומר כי טענה זו היא למעשה טענת הגנה: רצה הנאשם מעלה אותה, לא רצה, לא מעלה אותה. המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין, תחילה הכחישו ואחר כך חזרו בהם מההכחשה, ואף אחד לא מנע מהם או חסם את דרכם מפני העלאת הטענה. בנסיבות כאלה, דעתי היא כי מי שרוצה לחזור בו מכפירה או להעלות טענה חדשה והכל בשלב הערעור, חייב להסביר מדוע הדבר לא נעשה בבית משפט קמא. די בכך כדי לדחות גם את הטענה של המערערים בעניין ההתיישנות. אעיר כאן כי כוחה של טענת ההתיישנות, אילו היתה נטענת, יפה לעניין עצם הבניה אך אין מקום לטענות ההתיישנות בעבירה של שימוש חורג או שימוש ללא היתר, שהרי עבירות אלה "נמשכות יום יום" וכל שימוש מניח את היסודות העובדתיים של עבירה חדשה. עיינתי וחזרתי ועיינתי בהודעת הערעור, ובתשובה של המערערים לנימוקי המשיבה ולא מצאתי את ההסבר המיוחל. בהעדר הסבר "למחדל" זה לאור העובדה שהיו מיוצגים, דין הטענות להידחות. 4. אינני יכול להתעלם מהעובדה שכתב האישום לוקה בפגמים רציניים: אי התאמה בין מספר הגוש והחלקה והפגם בפירסום מצד אחד, ואי ציון תאריכי הקמת המבנים, או השיפוצים שבעקבותיהם היה שינוי בשימוש במקרקעין מצד שני, כפי שמסתבר מהחומר המונח בפני. כתב אישום בעניני תכנון ובניה הוא כתב אישום וכמו כל כתב אישום המוגש בהליך פלילי, הוא חייב להיות מדויק ויש להכינו לאחר בדיקה בסיסית. חובה על המאשימה לברר את העובדות באופן יסודי לפני הגשת כתב האישום. נראה לי, לאור העובדות שהתבררו בפנינו בהליך זה, כי הדבר לא נעשה כמתחייב, והתוצאה היא כי ערכאה זו בזבזה זמן יקר כדי לבדוק את הטענות ולברר את מידת המשקל שיש לתת להן. הסניגור מתח ביקורת על התנהלותה של המשיבה בתיק זה וביקורת זו, לדעתי, מבוססת ונכונה. 5. באשר לעונש שהוטל בבית משפט קמא, לא נראה לי שהוא עונש מוגזם או בלתי סביר במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור לקולא. נהפוך הוא. העונש נוטה לקולא ואילו היה מוגש ערעור על קולת העונש, הייתי מציע להתערב ולהחמיר למרות כל הטיעונים שהעלו המערערים בקשר למצבם הכלכלי הקשה ונכותו של אחד מהם הסובל מנכות בשיעור 100%. בניה ושימוש חורג בהיקף כל כך גדול, כמפורט בכתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים, מחייבים עונשים הרבה יותר חמורים מקנס ע"ס 5,000 ₪ לכל אחד מהמערערים, למרות שמדובר, כטענת הסניגור, במשפחה אחת ומצב כלכלי קשה ביותר. לא רק זאת. המאשימה - הכוונה לועדות התכנון והבניה - נהגה, כך למדתי מהערעורים בהם ישבתי, להגיש ערעורים על קנסות בסכומים של 10,000 ו- 15,000 ₪ גם במקרים בהם הנאשמים קיבלו היתרי בניה ולמרות קבלת ההיתר, עמדה ב"כ המאשימה על הגדלת הקנסות שנפסקו במידה משמעותית. כפי שעולה מכתב האישום, מדובר בבניה בהיקף נרחב של מאות מטרים ושימוש חורג מהיעוד של הקרקע, שהיא קרקע חקלאית. אין בפני, ולא קיבלתי הסבר, מדוע המשיבה היתה מוכנה להשלים עם קנס שהייתי אומר שהוא "בגדר קנס סמלי", בהתחשב בשטח הבניה והשימוש החורג. ממה נפשך? אם המשיבה דואגת לאינטרס הציבורי ולמימוש מדיניות הענישה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בענינם של "עברייני בניה", כמפורט בגזר דינו של בית המשפט קמא, היתה צריכה להגיש ערעור על קולת העונש שהוטל. 6. ועוד הערה: בס' 4 ד' לסיכומי תשובתו, כתב ב"כ המשיבה: "לגבי המבנים המפורטים בסעיפים קטנים 1, 2, 4, ו- 6 לכתב האישום, המאשימה מסכימה כי נבנו ללא היתר בתקופה שלגביה התיישנות ובמידה והתיק לא יוחזר לבית משפט השלום לשמיעת ראיות (לגבי מועד בנייתם ו/או שיפוץ המהווה בניה), (הדגש במקור - ר.ג'), הרי שיש לבטל הרשעה בגין בנייה ללא היתר (לקבל את ההרשעה בגין בניתם להבדיל מצווי ההריסה שניתנו לגביהם)". ב"כ המשיבה מפנה לס' 6 (ו)(2) לסיכומיו וטען כי "בענייננו התקיימו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה לגבי המבנים 1, 2, 4, ו- 6 שאין מחלוקת כי נבנו ללא היתר לפיכך יש להשאיר על כנם את צווי ההריסה שניתנו לגבי המבנים הנ"ל על ידי כב' השופטת חוזה". עוד מוסיף ב"כ המשיבה בס' 6 (ו)(5) שבמידה ובית המשפט הנכבד יחליט שלא לקבל עמדת המשיבה ויבטל את הצווים הרי שהמשיבה תשקול האם להגיש בקשה להריסת המבנים הנ"ל ללא הרשעה לפי ס' 212 לחוק התכנון והבניה (במידה ואכן יתברר כי הבניה, לרבות שיפוצים, התיישנה). האומנם?! כך נוהגת מאשימה אחראית? אם הגיעה המשיבה למסקנה כי חלה ההתיישנות חייבת לאזור עוז ולבקש ביטול ההרשעה ולא להתנות תנאים. מדובר בהליך פלילי ואין לעשות מקצה שיפורים בהליך זה על פי ההתפתחות שתהיה, בכל שלב ושלב. מדוע המשיבה לא ביררה, כפי שהדבר מתחייב ממעמדה ומתפקידה, את כל העובדות ואף אספה את כל החומר הרלוונטי לפני שהגישה את כתב האישום? 7. אודה כי שקלתי אם אין לחייב את המשיבה בהוצאות לדוגמא, בגין התנהלות בלתי ראויה של העניינים, אך לאחר התלבטות החלטתי לא לעשות זאת בתקווה כי אכן המשיבה תדאג בעתיד לברר באופן יסודי את העובדות עד תום, לפני שהיא נוקטת בהליך פלילי נגד נאשם. 8. לדעתי, בנינים שנבנו ללא היתר, צריך להרוס. בנינים שנבנו עם היתר, אך השימוש בהם הוא שימוש חורג או שימוש ללא היתר, אין מקום להרוס. בעניין זה מסכים אני, עם כל הכבוד, לאמור בס' 9(א) והפסקה השניה של ס' 9 לחוות דעתו של כב' השופט נאמן. כפי שכבר ציינתי, הקנס שהוטל הוא סמלי. לא מצאתי לנכון לבטל את הקנס לגבי המערער השני. אכן נכון הוא שהמערער השני הוא חולה ומונה לו אפוטרופוס, אך אל לנו לשכוח כי מערער זה הוא זה שבשמו הוגשה בקשה ללגליזציה אשר לא התקבלה. גם יש לזכור שחלק מהמבנים הושכרו בדמי שכירות חודשים בסך 750$. הלול אינו משמש כלול חקלאי אלא עבר "הסבה", כפי שטען ב"כ המערערים בס' 22(ב) לנימוקי הערעור. לטענתו השיבוץ וההסבה לבית מלאכה ליצור פסלים, נעשו לצורך שיקומו של המערער מס' 2. אני מסכים ששיקומו של המערער מס' 2 הוא מטרה ראויה וצריך לנקוט בכל ההליכים המתחייבים כדי לקדם מטרה זו, אך הדבר צריך להיעשות לפי החוק ורשויות השיקום אינן "חופשיות" או "רשאיות" להפר את החוק. ב"כ המערערים טען שועד המושב מתנכל למערערים ומעכב חתימה על תוכניות. אם אכן טענה זו נכונה, יכול ב"כ המערערים לנקוט בצעדים המתחייבים נגד הועד. 9. הערה לסיום: מספר החלקה בהכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט קמא יתוקן בהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור שנתקבלה כראיה בשלב הערעור, ובכל מקום בו רשום מספר הגוש והחלקה, יש לקרוא את המספר המפורט בתעודה. ר. ג'רג'ורה , שופט ר. שפירא - שופט: אני מסכים. ר. שפירא , שופט אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' האב"ד, השופט מ. נאמן. בניהבניה ללא היתר