מציאת כסף ברחוב

להלן החלטה בנושא מציאת כסף ברחוב - חוק השבת אבידה:

החלטה

1.     בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה (כב' השופט ימיני) מיום 28.11.06, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי היא המוצאת החוקית של שטר בסך 200 יורו, שנמצא סמוך לכביש בשדה התעופה בן גוריון (להלן - השטר) לפי חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973 (להלן - חוק השבת אבידה). בהתאם חייב בית משפט קמא את המבקשת לשלם למשיבה סך של 2,200 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

בית משפט קמא העדיף בפסק הדין את גרסתה העובדתית של המשיבה, לפיה מצאה את השטר בסמוך לכביש בשדה התעופה, וכי לאחר מציאת השטר ניסתה לאתר את תחנת המשטרה הקרובה על מנת לדווח על האבידה. לצורך כך, פנתה המשיבה לדלפק המודיעין במקום, והפקידה בעמדה טלפנה לאחת המחלקות ברשות שדות התעופה, ונציג מטעם המבקשת נשלח לאסוף את השטר מידי המשיבה. בתחילה התנגדה המשיבה למסור את השטר, וטענה כי ברצונה למסור אותו למשטרה, אולם נציג המבקשת אמר לה כי החוק מחייב אותה למסור לו את השטר, והמשיבה מסרה את השטר וקיבלה על כך אישור מאותו נציג. מספר חודשים לאחר מכן ביררה המשיבה וגילתה כי אף אחד לא דרש את השטר מהמבקשת, אולם כשביקשה לקבלו, סירבה לכך המבקשת.

משכך קבע בית משפט קמא כי מאחר והוכח כי המשיבה מצאה את השטר על המדרכה ליד הכביש, ולא בשטח הטרמינל כטענת המבקשת, הרי שמקום המציאה אינו ברשות המבקשת, ועל כן בהתאם לחוק השבת אבידה, השטר שייך למשיבה. בעניין זה הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי לעניין פרשנותו של חוק השבת אבידה, אין לראות הבדל בין כביש הנמצא ברחובה של עיר לבין כביש הנמצא בתוך שדה התעופה - הן בעיר והן בשדה התעופה ישנה תחנת משטרה, ועובדה כי המשיבה חיפשה את תחנת המשטרה למסור שם את השטר שמצאה.
עוד ציין בית משפט קמא, כי אם הייתה מוצאת המשיבה את השטר בשטח הטרמינל עצמו, יכול והיה אז מקום לדון בשאלה, האם מקום המציאה הינו בשטחה של המבקשת, אולם לא כך הם פני הדברים במקרה דנן.
2.     בבקשתה טענה המבקשת, בין השאר, כי בית משפט קמא פירש באופן שגוי את המונח "רשותו של אחר" שבסעיף 3 לחוק השבת אבידה, ושגה ביישומו. לטענתה, אין דינו של רחוב בעיר כדינו של רחוב המצוי בשטחה של המבקשת והמצוי בחזקתה ובסמכותה. המבקשת מפעילה על חשבונה רשות האחראית על הביטחון, הסדר והשמירה על כל אזור נמל התעופה, ועל כן האבידות הנמצאות בשטח המבקשת, אמורות להיות מועברות לאחראים על הנושא אצלה ולא למשטרה. עוד הוסיפה המבקשת, כי אף המשטרה שבתחומיה מעבירה לרשותה אבידות שהובאו אליה ואשר נמצאו בנמל התעופה, שכן תחנת המשטרה אינה ערוכה לקליטת פריטים רבים הנמצאים בשטח המבקשת במהלך היום.

לטענת המבקשת, כשאדם מגיע לשדה התעופה חלים עליו מערכת דינים וכללים הנובעים מעצם כניסתו למתחם, בניגוד לעובר אורח המטייל ברחובות העיר. שטח שדה התעופה הוא שטח סגור ומאובטח שהכניסה אליו ברשות המבקשת בלבד, להבדיל מרחוב בעיר שהכניסה אליו חופשית.

סעיף 3 לחוק השבת אבידה מדבר על אבידה שנמצא ברשות הזולת - "רשותו של אדם אחר", ועל כן מוצא אבידה בשטח שדה התעופה חייב להעביר את האבידה לרשות המשיבה, בין אם מדובר בשטח הטרמינל ובין אם מחוצה לו. כך גם הוסיפה המבקשת, כי אם המשיבה הייתה מוצאת מזוודה ולא שטר כסף וודאי שאז היתה מוסרת זאת למחלקת אבידות אצל המשיבה ולא למשטרה, לכן טוענת המבקשת, כי התוצאה המשפטית אינה צריכה להיות תלויה בסוג האבידה אלא רק באופן שבו יש לפרש וליישם את חוק השבת אבידה. המבקשת טענה כי מדובר בשאלה עקרונית, בעלת השלכה למקרים רבים נוספים, ועל-כן יש להיעתר לבקשה.

3.     טענת המשיבה כי אין להתערב במסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא, כך גם כי המקרה דנן אינו בגדר המקרים בהם יש מקום ליתן רשות ערעור.

4.     יוער כי המבקשת השיגה אף על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אולם יפה עשה ב"כ המבקשת בציינו בדיון בפניי: "מקובל עלינו כי הדיון יסוב והבקשה שלנו תתיחס ותצומצם לשאלה המשפטית שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא ולא השגות עובדתיות אלו או אחרות".

5.     שתי שאלות נצרכות להכרעה.
ראשית, אם אכן המקרה דנן נופל במסגרת אותם מקרים בהם יש מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.
שנית, אם לגופם של דברים יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא.
נקדים בשאלות המשפטיות העולות במקרה דנן, אשר לאורן ניתן יהיה ליתן תשובה גם לשאלה הראשונה.

6.     מהפן המשפטי, השאלה שהוצבה לדיון עניינה, האם יש לראות את הרחובות בשטח שדה התעופה כ-"רחובה של עיר" כמשמעותו בע"א 546/78 בנק קופת עם בע"מ נ' אליעזר הנדלס, פ"ד לד(3) 57 (להלן - פרשת הנדלס) או שמא חרף היות ומדובר ברחוב, לא ייחשב כרחובה של עיר, אלא "כרשותו של אחר" לפי סעיף 3 לחוק השבת אבידה.
האמור נוכח דבריו של השופט ברק:
"יהא היקפה של הוראת סעיף 3 לחוק אשר יהא, גרעינה הוא בוודאי זה שאם ראובן מאבד מיטלטלין שעה שהוא מתארח בדירה כאורחו של לוי, ושמעון מוצא את האבידה, נאמר כי שמעון מצא את המיטלטלין "ברשותו של אדם אחר". ההסבר לכך אינו זה שאחד מתנאי האירוח הוא שעל המוצא אבידה למוסרה למארחו. ההסבר לכך אף אינו זה שראובן הוא בר רשות במקום. היינו בוודאי מגיעים לאותה תוצאה גם אם ראובן לא היה אורח במקום אלא אדם הרשאי להיכנס לדירה על-פי דין, נראה לי כי ההסבר לכך הוא כי על-פי נסיבות המקרה, זיקתו של לוי למקום האבידה היא כזו, שהיא מהווה כתובת טבעית וסבירה אליה ישוב ראובן, ומרשותו הוא יצפה לקבל את האבידה אם מאן דהוא מצא אותה במקום. ההסתברות לכך כי האבידה תישמר למען בעליה היא גבוהה אם לוי כמארח - ולא שמעון כאורח מזדמן - הוא שיחזיק באבידה עד בוא בעליה. שונה הדבר אם ראובן מאבד מיטלטלין ברחובה של עיר, ושמעון מוצא אותם. בנסיבות אלה אין כל אדם אשר זיקתו לרחוב היא כזו, שהוא מהווה כתובת סבירה אליה יפנה ראובן, וממנה יצפה לקבל את האבידה במקום, ואשר חזקה עליו שישמור כראוי על האבידה עד בואו של ראובן. אפילו מצוי ראש העיר או איש מטעמו בקרבת מקום, נוכחותו במקום היא מקרית, בדומה לזו של שמעון עצמו, וזיקתו למקום אינה עושה אותו לכתובת ראויה לשמירת האבידה עד שיבוא בעליה"" (ההדגשות אינן במקור - י.ש.).

גישתו של השופט אלון שונה, ולדידו המבחן אם מדובר ב"רשותו של אדם אחר": "...שיש לאותו אדם שליטה ופיקוח על רשות זו". המבחן אינו אם הנכנס לאותו מקום צריך לקבל את הסכמת בעל המקום בכל מקרה, אלא אם "...שבעל המקום יכול לקיים פיקוח מתמיד על כל המתרחש במקום". אולם, במקום ובו הכניסה אליו אינה מותרת ואינה אפשרית "אלא לאחר שהוסבה שימת ליבו של בעל המקום לכניסתו של אותו אדם מסוים..." מדובר אכן ברשותו של אדם אחר.

השופט לנדוי הצטרף למסקנתו של השופט ברק, בהדגישו כי בנוהג שבעולם חוזר אדם למקום בו סר לאחרונה לפני שהרגיש באובדן החפץ, וכי "בראש ובראשונה יחזור אל מקומות שברשות היחיד...". לכן לדידו, גם מקום שפתוח לקהל אך יש לראותו כרשות היחיד, יש לראותו במסגרת "רשותו של אדם אחר".

השופט חיים כהן בד"נ 13/80 הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, פ"ד לה(2) 785 (להלן - הדיון הנוסף) סבר כי משמעות המונח "פשוטו כמשמעו, מי שמוצא אבידה במקום שאינו רשותו שלו ואינו רשות הרבים". רשות היחיד תחשב שכזו גם אם נכנסים ויוצאים רבים ממקום שכזה.
בסופו של יום, הצטרף השופט שלמה לוין לגישתו של השופט ברק.
ראו ניתוח הפסיקה האמורה גם בספרו של מיגל דויטש "קניין", כרך א', בעמ' 347-344, אשר מציין כי מבחינת שופטי הרוב המבחן הינו "המען המועדף" לחיפוש על-ידי הבעלים, ולא הפן של הקניין או החזקה.

7.     לכאורה, לאור הקביעות העובדתיות מדובר ב"רחובה של עיר".
מנגד, טוענת המבקשת כי הגם שמדובר ברחוב, הרי שאין לדמותו לאותה דוגמא שציין השופט ברק בפרשת הנדלס.
הנימוק העיקרי לטענתה עניינו השליטה והפיקוח שיש למבקשת בכל שטח שדה התעופה, כך גם בדיקת הנכנסים.
ככל שטענותיה של המבקשת מבוססות על מבחן השליטה והחזקה במקום, הרי שאין היא נסמכת על דעת הרוב בפרשת הנדלס.

השאלה שעלינו להציב במקרה דנן, עניינה האם בגין אשר טוענת לו המבקשת, גם אם האבידה נמצאה שלא בשטח הטרמינל עצמו, עדיין יש לראות את המבקשת כמען המועדף.
מחד גיסא, ניתן אכן לטעון כי עצם היות שטח שדה התעופה שטח מגודר ובפיקוח, גם דינם של רחובות בשטח שדה התעופה כדין שטח הטרמינל עצמו.
מאידך גיסא, האם מבחינת המאבד מה המשמעות של אותו פיקוח, שעל כן, גם אבידה שתימצא שלא בשטח הטרמינל, יסבור המאבד כי אבידה שכזו, אם תמצא, תובא אל מחלקת האבידות של המבקשת.
שאלה דומה עשויה להתעורר כאשר אדם איבד חפץ במגרש חניה הסמוך לקניון בנוי. האם במקרה כזה דין החניון כשטח הקניון עצמו?
כך גם ישוב שמטעמים אלו או אחרים מגודר הוא, קיימות בדיקות של הנכנסים אליו, וכן קיימים סיורים בתוך אותו ישוב, האם הרשות המקומית תיחשב כמען לפניה של מי שאיבד חפץ בתחום אותו ישוב? האם העדרה של מחלקת מציאות/אבידות ברשות המקומית ישנה לעניין זה?
יתר על כן, לשטח שדה התעופה נכנס ציבור רב, אשר לאו דווקא נכנס גם לשטח הטרמינל עצמו. האם מי מאותו ציבור שאיבד חפץ בסמוך לכביש שבתוך שדה התעופה יפנה בהכרח למחלקת האבידות של המבקשת?
ודוק, שאלה מעניינת עוררה המבקשת בדוגמא שהביאה באובדן מזוודה בסמוך לכביש. אכן יש ממש בטענה כי אם היה מדובר על מזוודה, הרי קרוב לוודאי שהמדובר הוא בנוסע אשר טס וכי על כן היה פונה לחברת התעופה ובאמצעותה למחלקת האבידות, או ישירות למחלקת האבידות של המבקשת. השאלה היא אם אדם שאיבד שטר כסף, כבמקרה דנן, ברחובה של עיר, יפנה בהכרח למחלקת האבידות של המבקשת, בשעה שקיימת תחנת משטרה במקום, וכשאין כל עדיפות במקרה שכזה דווקא למחלקת האבידות, להבדיל מהמקרה בו איבד מזוודה. דהיינו, שתיתכן סברה לפיה במקרים גבוליים, כמקרה דנן, יכול וכן תהא משמעות לסוג החפץ שאבד.
כך יש מקום לבחון האם ההוראות לפי כל דין לפיהן פועלת המבקשת במתחם שדה התעופה כולו, הופכת אותה לבעלת זיקה למקום האבידה, כשמדובר בכביש בתוך שטח שדה התעופה דהיינו האם הופכת את המבקשת לכתובת הטבעית והסבירה אליה יחזור המאבד.

במיוחדים יפים הדברים במקרה דנן, כשתחנת המשטרה מצויה בתוך שטח שדה התעופה, ומשהאבידה נמצאה מחוץ לשטח הטרמינל ובסמוך לכביש, קרוב לוודאי כי המאבד יסבור שהמוצא פנה לתחנת המשטרה במקום.
אם זקוקים אנו לחיזוק לטענה זו, נמצא חיזוק זה בהתנהלותה של המשיבה במקרה דנן. גם במקרה שלפנינו חיפשה המשיבה את תחנת המשטרה במקום, ולא פנתה ישירות למחלקת אבידות אצל המבקשת.
ודוק, המשיבה חפצה להגשים את תכלית החוק על מנת שהאבידה תוחזר לבעליה, ומטבע הדברים ביקשה לפנות לתחנת המשטרה.

8.     לא בכדי מצאנו לנכון לפרט את ההתלבטות במקרה דנן.
ההתלבטות קיימת גם בבחינת דעת הרוב בפרשת הנדלס. לא בכדי ציין השופט ברק בפרשת הנדלס כי ייתכנו מקרים גבוליים וכי קשה לתת מתכונת חד משמעית וברורה שיהיה בה משום מענה לכל מקרה ומקרה.
ודוק, הכלל הינו כי המוצא בפועל ייחשב כמוצא תוך העברת המציאה למשטרה, ואילו נושא "רשותו של אחר" הוא החריג על כל המשתמע מכך.

9.     מכאן נעבור לשאלה הראשונה.
לא בכדי נדרשה המבקשת לפסיקה שדנה בשאלה באילו מקרים יעתר בית המשפט לבקשת רשות ערעור, מעת שמדובר בפסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות.
עוד בבר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, תק-מח 90(4) 127 קבע השופט בזק:
"לסיכום: רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה וברורה ופשוטה ואילו כשמדובר בנושא משפטי שאין בו פסיקה משפטית ברורה וחד משמעית לא תינתן בדרך כלל רשות ערעור אפילו אם מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית או צבורית אא"כ מדובר בשאלה עקרונית בנושא שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בו כאשר רצוי שלא להנציח פס"ד מוטעה המשמש לאותו בימ"ש תקדים לתביעות דומות"

כך גם נקבע בבר"ע (י-ם) 567/03 טננהאוז נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ אירופה קאר, תק-מח 2003(4) 3449:
"על בית המשפט לערעורים לשקול את מידת התערבותו, ולהתערב רק כאשר קיימת שאלה משפטית בולטת המצריכה התערבות, או כאשר השאלה המתעוררת חוזרת באופן קבוע בבית המשפט לתביעות קטנות, וקיים צורך להכריע בה".

10.     אם נבחן את המקרה דנן על רקע האמור לעיל, נמצא למדים כדלקמן:
א.     א. בניגוד לטענת המבקשת, אין מקום לקביעה כאילו שגה בית משפט קמא ביישום אשר נקבע בפרשת הנדלס, וכאילו סטה מהתקדים המחייב, כטענת המבקשת.
ההתלבטות והשיקולים השונים שפורטו לעיל, מצביעים על כך שיישום ההלכה האמורה יכול ויוביל לכל אחת מהתוצאות, ובכלל זה, גם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.
ב.     ב. עצם היות השאלה עקרונית מבחינת המבקשת, כטענתה, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן לא מדובר בשאלה עקרונית בנושא שבית משפט לתביעות קטנות מרבה לדון בו. לכך יש להוסיף, כי הצדדים לא המציאו, ואף אנו לא מצאנו, כי נושא "השבת אבידה" נדון בבתי המשפט השונים, אם בכלל, ולא בכדי.
דהיינו, לא מדובר כלל בשאלה עקרונית ועל אחת כמה וכמה, במסגרת תביעות בבית משפט לתביעות קטנות.

11.     יוער כי גם גישת שופטי הרוב בפרשת הנדלס לא התעלמה מכך שייתכן וקיים אי צדק במצב בו אדם יטרח ליטול המציאה ויביאה למקום בו הוא נדרש על-פי חוק השבת אבידה, שכן מי "שיהנה" מהעדר בעליה הינו בעל הרשות האחר, במקום המוצא הישר אשר ראוי כי יבוא על שכרו, ולו באופן חלקי.
במקרה שלפנינו מדובר בשטר אשר נמצא סמוך לכביש בדרך בה עוברים בה רבים. השטר מדרך הטבע ללא סימנים המזהים את בעליו, כך שצפוי שבעליו לא יימצא. חרף האמור, מצאה לנכון המשיבה ליטול את השטר ולנסות ולאתר את תחנת המשטרה. המשיבה לא התעלמה מהשטר, וכמובן שלא נטלה את השטר לרשותה, אולם אם הייתה מתקבלת עמדת המבקשת, הרי שפעולתה ההגונה של המשיבה "העשירה" את קופת המבקשת ואותה בלבד. בנסיבות שכאלו, במקרה של ספק, יכול והכף תטה גם לשאלת הצדק.
לא למותר להוסיף, כי בהצעת חוק דיני ממונות (הקודקס האזרחי) בפרק הדן בהשבת אבידה, אין שינויים משמעותיים, להוציא את הוראת סעיף 687(ב) הקובע כי "בית המשפט רשאי לקבוע כי הזכויות באבידה יחולקו בין המוצא לבין בעל הרשות בחלקים שווים, אלא אם כן מצא לנכון לקבוע שיעור אחר".

12.     התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.
המבקשת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, והללו יועברו למשיבה מתוך סכום הפיקדון, והיתרה תוחזר למבקשת.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון