חלקה ללא בעלים רשום בהליכי הסדר

להלן פסק דין בנושא חלקה ללא בעלים רשום: פסק דין סכסוך שעניינו בעלות בחלקה שנרשמה כחלקה ללא בעלים בעת הליכי הסדר. העובדות הצריכות לעניין והנפשות הפועלות 1. ענייננו מתמקד בחלקה בשטח של 267 מ"ר בלבד - חלקה 73 בגוש 18968 בשטח מבונה בכפר בענה (להלן: "החלקה" או "חלקה 73") ושתי משפחות (שתיהן משתייכות לחמולת תיתי) טוענות לבעלות עליה. החלקה נרשמה בשנת 1961, בתום הליכי הסדר שהתקיימו במהלך שנות החמישים, כחלקה ללא בעלים. לאחרונה, משהגישו הצדדים תזכורות תביעה סותרות לגבי החלקה, העביר פקיד ההסדר את הסכסוך לבית משפט זה (התביעות הסותרות תויקו בת.א. 1062/06). 2. נכיר תחילה את המשפחות והנפשות הפועלות. התובעת בת"א 595/07 (להלן: "חזימה"): לאיסמעיל חוסין תיתי היה בן ושמו נמר איסמעיל תיתי (להלן: "נמר"). לנמר נולדו מספר בנים ושלוש בנות שהן: חזימה, חוסניה ופאטמה. חזימה היא התובעת שבפנינו ושם בעלה הוא חסאן (להלן: "חסאן"). התובעים בת"א 558/07 (להלן: "דיאב"): לדיאב מחמוד תיתי נולדו רק שתי בנות והן: ורדה ותמאם. שתי הבנות הלכו לבית עולמן, ויורשיה של תמאם, נכדיו של הסבא דיאב, הם התובעים שבפנינו. נספר כי גם יורשיה של ורדה, אחותה של תמאם, טענו לבעלות בחלקה והגישו תביעה סותרת (ת.א. 1062/06), אך בהמשך חזרו בהם ותביעתם נמחקה. החלקה מושא המחלוקת וטענות הצדדים 3. מהמסמכים שהוצגו ע"י פקיד ההסדר ומההסברים שניתנו על ידו מתברר כיצד נוצרה חלקה 73. במסגרת הליכי ההסדר בתחילת שנות החמישים, הגיע פקיד ההסדר למקום ושרטט באופן "גס" ע"ג מפה משנת 1947 את חלקה 49, שהיא "חלקת האם" של חלקה 73 מושא דיוננו, בשטח הידוע -"ארד-וראא'-אלמע'ארה" (מאחורי המערה). בתוך חלקה 49, ובמסגרת הסימון הראשוני של פקיד ההסדר, שורטטו גבולות חלקה 52 וגבולות חלקה 53 (שרטוט "גס" של חלקה 43 המקורית ראה ע"ג המפה הסופית שסומנה ב' בתיק המוצגים). לאחר בירור התביעות בשטח, מצא פקיד ההסדר כי גבולות חלקה 52 נותרו כפי שהן, וגבולות חלקה 53 "הצטמצמו" וכך נותרה ונוצרה בין שתי החלקות, חלקה 73, היא החלקה מושא דיוננו, שלא נרשמה על שמו של אף אחד מהצדדים. חלקה 52 נרשמה על שמו של נמר, אביה של חזימה, וחלקה 53 נרשמה על שם אחרים, שאינם צד לסכסוך שבפנינו. עוד נספר, כי חלקה 41, מדרום לחלקה 52, נרשמה ע"ש דיאב. 4. החלקה מוקפת אפוא משלושת צידיה בחלקה 52, החלקה שנרשמה על שמו של נמר, והיא גובלת בביתה של חזימה ובביתה של אחותה חוסניה (ראה בתרשים המסומן "א" בתיק המוצגים). אין מחלוקת כי בשטח החלקה (השטח הירוק הנחזה בתמונות נ/1 נ/2), היו בשעתו שלושה עצי זית שנעקרו בשנת 2004 או בסמוך לכך על ידי בני משפחת חזימה, וכך פרץ הסכסוך בין הצדדים על פני השטח. לטענת חזימה, היא קיבלה את חלקה 73 במתנה מאביה נמר, שהיה זכאי להרשם כבעלים של חלקה 73. ואילו בני דיאב טענו כי סבם דיאב היה זכאי להרשם כבעלים של חלקה 73, והם ירשו את החלקה מאמם תמאם, שירשה אותה מאביה, יחד עם ורדה אחותה. בהמשך, חילקו שתי האחיות את ירושת אביהן, וחלקה 73 נפלה בחלקה של תמאם. אקדים ואומר כי במחלוקת שנפלה בין הצדדים, נחה דעתי כי בני דיאב הניחו תשתית ראייתית שיש בה כדי להטות את הכף לזכותם, ואצביע להלן על הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. מסמכי ההסדר כראיה אובייקטיבית 5. חזימה טענה כי העובדה שאביה נמר תבע בתזכיר התביעה 2.5 דונם, אך נרשמו על שמו 1,901 מ"ר בחלקה 52, מוכיחה כי גם חלקה 73 בשטח של 267 מ"ר, היתה צריכה להרשם על שמו. טענה זו אין בה ממש. מהותו וטיבו של ההסדר הוא להכריע בין תביעות ולאמת תביעות. במסגרת הליכי ההסדר, וכעניין שבשגרה, פלוני טוען לשטח מסויים, אך לאחר שפקיד ההסדר יוצא לשטח ומסמן את הגבולות, מתברר כי השטח המגיע לו קטן יותר. כך בדיוק עשה פקיד ההסדר במקרה שלפנינו. נמר תבע 2.5 דונם, פירט את הגבולות ופקיד ההסדר סימן את הגבולות וכך נוצרה חלקה 52 בשטח 1,901 מ"ר, שנרשמה על שמו של נמר. אדרבה, דווקא העובדה שנמר לא תבע את השטח של חלקה 73, אלא תחם את גבול חלקתו עד לגבולות חלקה 73, מצביעה על כך שלא ראה את עצמו, בשעתו, כבעלים של החלקה. 6. נבחן את תזכיר התביעה שהגיש נמר ונמצא כי הגבולות בצפון ובדרום של המקרקעין שנתבעו על ידו, מתאימים בדיוק למצב לפיו דיאב הוא שהחזיק בחלקה הידועה כיום כחלקה 73. בעמ' 2 לתזכורת התביעה (ת/5) תיאר נמר את גבולות חלקתו כלהלן (בתרגום מערבית, הדגשה שלי - י.ע.): צפון: יורשי עלי אבו חליל לאפי ויורשי דיאב תיתי ופצ'יל חאזן. מזרח: דרך. דרום: מחמד סעיד מנא ויורשי דיאב מחמוד תיתי. מערב: יורשי עבד לאפי תיתי ". רישום זה, תואם במדוייק את המצב בשטח, בהנחה שחלקה 73 צריכה להרשם על שם תמאם, בתו-יורשתו של דיאב תיתי. חלקה 41, מדרום לחלקה 52 שנרשמה ע"ש נמר, אכן רשומה על שם יורשי דיאב תיתי. חזימה טענה כי אין באמור בתזכיר התביעה של נמר אביה, כדי לחזק את טענת דיאב, מאחר שיורשי דיאב תיתי בצפון, אינם יורשי דיאב מחמוד תיתי שבדרום. חזימה הפנתה בסיכומיה למפה מנדטורית משנת 46 שם נרשם: חלקה 50 בצפון בני פצ'יל חאזן, חלקה 51 אבו חליל לאפי ובחלקה 52 דיאב מחמד, ומצד דרום דיאב מחמוד תיתי. כשלעצמי, איני רואה כיצד יש בכך כדי לתמוך בטענתה, אך מאחר שלא מצאתי בסיכומי דיאב התייחסות לכך, אני נכון שלא ליתן משקל מכריע לראיה זו. 7. מכל מקום, במסמכי ההסדר אנו מוצאים ראיה פוזיטיבית לכך, שכבר בשנות החמישים טענה תמאם שהיא זכאית להרשם כבעלים של חלקה 73. במפה של בירור התביעות, כתב פקיד ההסדר מספר הערות בכתב יד ע"ג המפה כלהלן (ת/3, עמ' 23 לפרוטוקול, הדגשה שלי - י.ע.): "חלקה 53 אחרי שחילקתיה בנוכחות בעלי הקרקע ביום 2/3/59 היא חצי ליורשי אידריס תיתי בכפיפות לתביעת האפוטרופוס לנכסי נפקדים המתנגדת, וחצי ליורשי יעקב חאזם בכפיפות לתביעת ה.א.נ.נ ואילו חלקה 73 שנוצרה עקב החלוקה, טענו שהיא שייכת לתמאם דיאב תיתי". דומני כי די בראיות אובייקטיביות אלו, מתוך מסמכי ההסדר, כדי לקבוע שידם של דיאב, יורשי תמאם, על העליונה. ואם נותר ספק בכך, הרי שבאו העדים, לרבות חזימה עצמה וחלק מהעדים מטעמה, והסירו את הספקות. בני דיאב הם שהחזיקו ועיבדו את חלקה 73 לאורך עשרות בשנים 8. כל אחד מהצדדים טען כי לאורך השנים נהג בשטח מנהג בעלים, מה שבא לידי ביטוי בהחזקה ובעיבוד של השטח. שני הצדדים זימנו לעדות מספר עדים לתמיכה בטענתם, רובם מבוגרים בשנים, ובסופו של יום נתברר כי גם כאן, ידם של בני דיאב הייתה על העליונה באופן חד משמעי. 9. אין חולק כי בשטח החלקה נזרעו גידולים עונתיים כמו בצל ופול וניטעו בו שלושה עצי זית. לטענת בני דיאב, משך עשרות בשנים, היה זה סבם דיאב, ולאחריו אמם תמאם ואביהם, שחרשו את הקרקע וקטפו את עצי הזית, והם המשיכו בכך עוד בחיי הוריהם ולאחר מכן, עד לפרוץ הסכסוך בשנת 2004. מהראיות שנשמעו עולה שהסכסוך פרץ לאחר שבני דיאב תיתי, הביאו אדמה לחלקה כדי ליישר את השטח, והחל ויכוח שבסופו נכרתו שלושת עצי הזית על ידי בני משפחת חזימה. 10. במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה שנתקיימה ביום 26.6.2008, נתברר כי למעשה אין מחלוקת של ממש, שמשפחת דיאב היא שעיבדה את השטח לאורך השנים. העדה נוֹכה איסמעיל תיתי, קשישה בת כ-85 (תצהיר ת/1) העידה מטעם דיאב. למרות גילה, העדה צלולה ובהירה בדעתה, והעידה בתקיפות שידוע לה שדיאב היה מעבד את השטח ומביא זבל כדי לדשן את השטח, ולאחר מותו, תמאם ובעלה וילדיה, המשיכו לקטוף את עצי הזית ללא התנגדות וללא עוררין. העדה נחקרה ממושכות, נדרשה על ידי ב"כ חזימה להישבע על הקוראן ועשתה זאת למרות מורת רוחה. עדותה היתה מהימנה עלי, למרות שלעיתים "התפזרה" בתשובותיה לנושאים אחרים מאלו עליהם נשאלה. אציין כי לעדותה של נוכה, יש ליתן משקל נכבד, דווקא בשל היותה אחותו של נמר המנוח, כלומר, דודתה של חזימה. עדותה של נוכה עומדת אפוא בניגוד מובהק לאינטרס המשפחתי, ולא נטען כלפיה, וממילא לא הוכח, שיש לה מניעים זרים או פסולים בגינם בחרה לצדד בתביעתם של משפחת דיאב. העד עלי תאופיק חליל (תצהירו ת/6), שכן שביתו בנוי בחלקה 54 בסמוך לחלקה ולחלקה 53, אישר בתצהירו כי מאז שהוא גר במקום, ראה את תמאם ואת בעלה קוטפים את שלושת עצי הזית שבחלקה. העד תיאר כיצד בעלה של תמאם, דיאב ניס, היה חורש את החלקה, וגם לאחר פטירתה של תמאם המשיכו ילדיה לחרוש ולעבד את הקרקע ולקטוף מעצי הזית. העד אף תיאר באופן אותנטי אפיזודה הקשורה לכך, וסיפר כי באחת הפעמים שבעלה של תמאם זיבל את שטח חלקה 73, הוא בא אליו בטרוניה מדוע הוא שופך זבל ליד הבית שלו (עמ' 29 לפרוט'). העד תיאר כיצד נמר היה חורש בחלקתו, בעוד בעלה של תמאם היה חורש את חלקה 73, היא החלקה מושא דיוננו. העד, שעדותו הייתה מהימנה עלי, סיפר כי ישב בשעתו עם בני משפחת חזימה והם אמרו לו שבדעתם להציע כסף לדיאב כדי לרכוש את חלקה 73. העד מחמוד חוסין עאבד עבד מחמוד, שכן נוסף (תצהירו ת/10), שביתו בנוי בחלקה 71 בסמוך, אישר אף הוא כי מאז ומתמיד היה רואה את תמאם ואת בעלה כשהם מעבדים את השטח וקוטפים את שלושת עצי זית, וגם אחרי שתמאם נפטרה ראה את ילדיה קוטפים בשטח. העד תיאר באופן אותנטי שהיה רואה את בעלה של תמאם חורש בשטח בעזרת חמור ומחרשה. העד הדגיש, מה שאך מחזק את מהימנותו, כי הוא לא מתיימר לדעת מי הבעלים של החלקה, ולדבריו "אני לא באתי לתת טאבו למי מהצדדים" והוא יכול להעיד אך ורק לגבי החזקה והעיבוד בשטח. התובע מחמד דיאב תיתי (תצהיר ת/11), חזר וסיפר כי הוא עדיין זוכר שסבו היה מעבד את הקרקע, וכיצד בני המשפחה היו זורעים פול ומוסקים את שלושת עצי הזית. מחמד הסביר מדוע לורדה דודתו, אחותה של אמו תמאם, אין חלק בחלקה 73. לדבריו, אמו ואחותה חילקו ביניהן את הירושה בחלקה 41 ומאחר שורדה קבלה חלק גדול יותר באותה חלקה, הוסכם כי חלקה 73 תהא שייכת כולה לתמאם. מחמד טען בתוקף כי חסאן, בעלה של חזימה, קרא לו יום אחד, כאשר היה בשטח, והציע לו לרכוש את חלקה 73. לדבריו, סירב לקבל כסף והיה נכון למכור את החלקה כנגד שטח אחר, דהיינו, עיסקה של שטח תמורת שטח. זאת, מאחר שחלקה 73 יועדה לאחותו הדיה, התובעת מס' 5, על מנת שתקים עליה את ביתה. אומר בקצרה כי עדותו של מחמד תיתי היתה מהימנה עלי. התובע חמד דיאב תיתי (תצהיר ת/12), סיפר שהשטח עובד בשעתו על ידי הוריו, שהיו חורשים עם חמורים, ובשלב מסוים החלו לחרוש ולנקות בעזרת טרקטור. חמד סיפר כי בשטח היו שלושה עצי זית, ועל כך כאמור אין מחלוקת, ואף הציג סקיצה שצולמה מתוך תוכנית במשרדי המועצה המקומית, שם משורטטים עצי הזית. כמו אחיו מחמד, גם חמד סיפר שהחלקה מיועדת עבור האחות הדיה, וכי לאחר גירושיה, אמו תמאם ואביו הקצו לה כמתנה, עוד בחייהם, את החלקה. במהלך עדותו נתברר כי בשנת 2003 ביקשה הדיה לבנות על השטח, ואפילו הוכנו תוכניות בניה אותן הציג במהלך עדותו. לטעמי, יש בכך כדי להעיד שבני דיאב התייחסו מאז ומתמיד לשטח, כאל שטח שבבעלותם, והדבר לא היה שנוי כלל במחלוקת. גם חמד סיפר שחסאן, בעלה של חזימה, הציע לו לרכוש את השטח תמורת 50,000 ₪ אך הוא סירב ודרש שטח חלופי עבור אחותו הדיה. התובעת הדיה דיאב תיתי זומנה למתן עדות דווקא בעקבות דרישתה של חזימה, לאחר שבא כוחה טען בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, כי לא חתמה על יפוי כוח לשם הגשת התביעה בשמה. סברתי לתומי, שמא הדיה אינה טוענת לזכויות בשטח נשוא המחלוקת ושמא הוגשה התביעה שלא על דעתה. אך מתברר כי לא כך הוא, ועדותה אך הוסיפה "מסמר" נוסף לחיזוק גירסת משפחת דיאב. הדיה, שעדותה היתה מהימנה עלי, סיפרה שאמה תמאם נתנה לה במתנה את חלקה 73 ולאורך כל השנים אביה היה חורש את הקרקע עם חמורים, והם היו זורעים בו פול ובצל. לאחר פטירתו, המשיכו היא ואחיה ובני אחיה לקטוף את עצי הזית ולעבד את השטח. הדיה סיפרה לפי תומה כי היחסים בינה לבין חזימה ונמר אביה היו טובים לאורך השנים. כאשר הם היו מגיעים לחלקה כדי לעבדה או בעת מסיק הזיתים, חזימה היתה יוצאת מביתה ומכבדת אותם בקפה ובפירות וכולם היו יושבים יחדיו. עוד סיפרה הדיה כי אפילו הכינה תכניות לבנות את ביתה על החלקה, תוכניות "שהוקפאו" לאחר פרוץ הסכסוך. הדיה התמצאה היטב בשטח, ואף ידעה להסביר כי חזימה וחוסניה הקפידו לשמור על מרחק מחלקה 73, ולכן נבנתה הגדר של חוסניה במקום בו נבנתה. 11. בישיבת ההוכחות הראשונה שנתקיימה ביום 26.6.2008 העידו חזימה עצמה ואחיה חוסין. או-אז, נתברר כי אין למעשה מחלוקת של ממש מי החזיק ועיבד את החלקה לאורך השנים. חוסין תיתי, אחיה של חזימה, כתב בתצהירו (נ/3) כי החלקה היתה מאז ומתמיד בבעלותו ובחזקתו של אביו נמר, שירש אדמות אלו מסבו המנוח איסמעיל. עוד נכתב בתצהיר שהחלקה ניתנה לחזימה אחותו במסגרת חלוקה בין שלוש האחיות וכי האחיות "מעבדות ושומרות" את חלקיהן בחלקה הנ"ל. מה רבה ההפתעה כאשר מייד בפתח החקירה הנגדית נתברר שאין קשר בין האמור בתצהיר לבין מה שנאמר על ידי העד. חוסין אישר כי תמאם נהגה לקטוף את שלושת עצי הזית, אלא שלטענתו הדבר לא מוכיח את בעלותה בקרקע. משנשאל מדוע אם כך תמאם ראתה לעצמה זכות לקטוף שלושה עצי זית משך עשרות בשנים, בתוך השטח של נמר אביו, השיב שאולי אבא שלו ריחם על תמאם, עשה לה טובה ונתן לה לקטוף את עצי הזית. וכל השומע יצחק. במגזר הערבי לא נהוג לפצל בין בעלות בקרקע לבעלות בעצי זית הנטועים עליהם. מסיק עצי הזית מהווה אינדיקציה להחזקה בשטח, וככלל, מי שזכאי למסוק את הזיתים בעונתם, הוא הבעלים של השטח. לא בכדי, יכולים אנו למצוא עסקאות מקרקעין בהם נכתב בהסכם כי הקונה רוכש מהמוכר 4 עצי זית, כאשר הכוונה לשטח מסויים שבו נמצאים עצי הזית. הנה כי כן, אחיה של חזימה אישר בפה מלא שתמאם, אמם של התובעים, מסקה את עצי הזית אך לשיטתו "זה לא אומר שהיא צריכה לקחת את האדמה עכשיו". חזימה כתבה בתצהירה שהיא "המחזיקה והבעלים הבלעדית בחלקתי... לאחר קבלת האדמות והחלוקה בניתי יחד עם בני משפחתי בית מגורנו, החזקנו ועיבדנו את כל השטח ללא עירורין (כך במקור-י.ע.)". אלא שלא חלפו 60 שניות על דוכן העדים, ובתשובה לשאלתי אישרה חזימה "פעם אחת ראיתי את תמאם תיתי קוטפת... לפעמים, כל 5 שנים היו נכנסים הילדים שלה" ובהמשך אישרה כי היא עצמה אף פעם לא קטפה משלושת עצי הזית (עמ' 40-42). 12. בנקודה זו יכולים היינו להפסיק את הילוכנו, שהרי נתברר כי גם חזימה עצמה וגם אחיה חוסין מודים בפה מלא שהם לא עיבדו את השטח, ומנגד, שהיו אלו התובעים ואמם תמאם, שעיבדו את השטח. אלא שבישיבה השנייה, שנתקיימה ביום 9.7.08, נשמעו "זמירות" אחרות מהעדים הנוספים מטעם חזימה. אחיה של חזימה, חסן נמר תיתי (תצהיר נ/5), טען בתוקף כי משך עשרות בשנים הוריו הם שעיבדו את השטח וקטפו את שלוש עצי הזית. בדומה, העיד גם חוסני נמר תיתי, אח נוסף של חזימה (תצהיר נ/6), שידע לספר כי העצים היו תמיד בטיפולו וכל שנה הוא עצמו היה מוסק את הזיתים. ולבסוף, עלה לדוכן העדים חסאן שובאש תיתי, בעלה של חזימה (תצהיר נ/7) שאף הוא ידע לספר כי לפחות משנת 1975 עיבד את השטח במו ידיו ומסק את הזיתים. עדותם של שלושת העדים הנ"ל, עומדת בסתירה חזיתית לעדותה של חזימה ושל אחיה חוסין בישיבה הקודמת. לא למותר לציין, כי עד לשמיעת עדותם בישיבה השנייה, טען ב"כ חזימה כי אין בחזקה ובעיבוד כדי להקנות בעלות, וברוח זו הפנה שאלות בחקירתם הנגדית של העדים מטעם דיאב. דומה כי רק לאחר הישיבה הראשונה, ואומר את הדברים בזהירות, משנתחוור לבני משפחת חזימה כי יש חשיבות לשאלת העיבוד והחזקה, שינו העדים מטעם חזימה את טעמם. בהקשר זה אציין כי עדים אלו הכחישו בתוקף כי שאלו את חזימה מה אירע בישיבה הקודמת, ועל מה נשאלה. תשובה מוזרה-משהו, במיוחד כשהיא נשמעת מפיו של בעלה של חזימה. 13. שלושת העדים הנ"ל, לא ידעו ליתן תשובה טובה מדוע מלכתחילה חזימה בנתה על שטח של כ-500 מ"ר בלבד בחלקה 52, ומדוע הן חזימה והן חוסניה אחותה, לא "פלשו" אל תוך חלקה 73, שלטענתם, הייתה בבעלותו של נמר אביהם. ולא רק זאת, אלא שחוסניה אף טרחה והקימה גדר החוצצת בין השטח בו היא מחזיקה בחלקה 52 לבין חלקה 73. חזימה אמנם לא הקימה גדר, אך שמרה על מרחק מגבול החלקה. אם חזימה הייתה סבורה שחלקה 73 שייכת לה, יש להניח שהיתה נוהגת בחלקה מנהג בעלים ובונה גם בשטח זה, ולמיצער, הייתה מגדרת את השטח, ועושה בו שימוש כחצר של ביתה. 14. אף אחד מהעדים מטעמה של חזימה, לא ידע להשיב מדוע נמר, אביה של חזימה, לא דאג להסדיר את הרישום של חלקה 73 על שמו, למרות שכבר בשנת 1975, כאשר חזימה בנתה את ביתה, היה ידוע כי רק חלקה 52 נרשמה על שמו. זאת, להבדיל מבני דיאב, שטענו כי משך כל השנים תמאם האמינה שהחלקה רשומה על שמה, מאחר שעיבדה את השטח וקטפה מעצי הזית, וכי העובדה שהחלקה לא נרשמה על שמה, נודעה להם לראשונה, רק עם פרוץ הסכסוך. 15. חזימה לא הציגה כל מסמך המעיד על כך, שאביה נמר העניק לה במתנה את חלקה 73. נהפוך הוא. המסמכים היחידים שהוצגו הם כתב התחייבות לרישום משכנתא, עליו חתום נמר, ולפיו הוא מתחייב לרשום משכנתא בגין הלוואה שנטלו בתו חזימה ובעלה חסאן על 500 מ"ר בחלקה 52 (ת/8). מסמך נוסף הוא תצהיר של נמר לפיו הוא מעניק במתנה לבתו חוסניה שליש מחלקה 52 (ת/9). מסמכים אלה אך מחזקים את טענת דיאב, כי נמר מעולם לא ראה עצמו כבעלים של חלקה 73 ולא טען לבעלות עליה. 16. חוסניה, אחותה של חזימה, לא הובאה לעדות מטעמה של חזימה. נזכיר כי חוסניה, כמו חזימה, הקימה את ביתה על חלקה 52, לאחר שקיבלה שליש מהחלקה במתנה מנמר אביה. ברי כי חוסניה יכולה הייתה לזרות אור על טענתה של חזימה כי אביהם נתן לה גם את שטח חלקה 73 במתנה, בנוסף לשטח של 500 מ"ר בחלקה 52, שעליו הקימה חזימה את ביתה. חוסניה גם יכולה הייתה להעיד מי עיבד את החלקה ומי מסק את 3 עצי הזית משך שנים. הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע - ראה, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ. מ"י, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ. רוזנברג פ"ד מז(2) 606, 614 אותיות ה-ו (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); יעקב קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" כרך שלישי, תשס"ד עמ' 1649-1650. לפני סיום 17. לפני סיום, נקבץ אל-יד את כל הראיות התומכות בתביעת בני דיאב: ( - ) במסגרת הליכי ההסדר, נמר הצביע על גבולות חלקתו, חלקה 52 דהיום. ( - ) בתזכיר התביעה, נמר נקב בשם דיאב תיתי כגובל עמו מצפון. ( - ) במפה שהוכנה במסגרת הליכי ההסדר, נכתב כי תמאם טוענת לבעלות בחלקה 73. ( - ) משך עשרות בשנים עיבדו משפחת דיאב את חלקה 73, מסקו את שלושת עצי הזית שבחלקה ונהגו בה מנהג בעלים. ( - ) אף הוכנה תוכנית לבניית ביתה של הדיה על חלקה 73. ( - ) מנגד, חזימה ואחותה חוסניה הקפידו לבנות בשטח חלקה 52 ולא לחרוג הימנו, תוך שמירת מרחק מחלקה 73. ( - ) נמר העניק במתנה לבנותיו, חוסניה וחזימה, חלקים בחלקה 52 בלבד ולא בחלקה 73. ( - ) חזימה ידעה כבר משנת 1975, עת בנתה את ביתה ע"ג חלקה 52, כי חלקה 73 אינה רשומה על שם אביה נמר, ולמרות זאת לא עשתה דבר. ( - ) חוסניה לא הובאה לעדות על ידי חזימה, ויש לזקוף זאת לחובתה. מול שלל ראיות אלו, לא עלה בידי חזימה להביא ולו בדל ראיה להוכיח את מקור זכותה בחלקה. סוף דבר 18. אשר על כן, אני מצהיר כי כי התובעים בת.א. 558/07, יורשי המנוחה תמאם דיאב תיתי, הם הזכאים להרשם כבעלים של חלקה 73 בגוש 18968 באדמות בענה, הרשומה כיום כחלקה ללא בעלים, ועל רשם המקרקעין ופקיד ההסדר לתקן את הרישום בהתאם. אני מחייב את הנתבעת בת.א. 558/07 (התובעת בת.א. 595/07) לשאת בשכ"ט התובעים בסך 50,000 ₪ (חמישים אלף) בצירוף מ.ע.מ. קרקעותהליכי הסדר (מקרקעין)