להלן פסק דין בנושא חובות דמי חכירה למנהל: פסק דין מבוא: 1. זוהי תביעה כספית שהוגשה על ידי מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע") כנגד הנתבעים על סך של 34,834 ₪ בגין חוב דמי חכירה של הנתבעים לתקופה מיום 1/4/97 ועד ליום 31/3/04. 2. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27/5/07 נשמעה עדותה של הגב' ענת שטיין, ממונה על גביה מטעם התובע, וכן עדותה של הנתבעת. התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת: 3. הנתבעים הינם חוכרים של המקרקעין אשר נמצאים בבעלות התובע ו/או בניהולו והידועים כחלקה 49 בגוש 11561 והמצויים ברחוב ירושלים 23 בקרית ביאליק (להלן: "המקרקעין"). 4. בתאריך 27/8/36 חתם התובע על חוזה חכירה עם ה"ה סביצקי ל-49 שנה. חוזה זה הגיע לסיומו ביום 27/8/85. 5. הנתבעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין לאחר שנחתם על ידם ביום 21/1/88 חוזה מכר עם הגב' אנט בן זקן ומר רחמים בן זקן אשר רכשו את זכויותיהם של קודמיהם ה"ה סביצקי ונכנסו לנעליהם. 6. בהסכם החכירה שנקשר עם ה"ה סביצקי ואשר ה"ה בן זקן באו בנעליהם צויין בסעיף ז' כי החוכרים מתחייבים לשלם לתובע דמי חכירה שנתיים בהתאם לנקבע פעם בשנה. כן נקבע בסעיף ח' להסכם כי לתובע תהא הזכות לסדר הערכה חדשה על המגרש הנחכר בכל אחד מהמקרים המנויים בהוראת הסעיף, לרבות כעבור עשר שנים ו/או בנסיבות בהן החוכר ימשכן את זכויותיו על פי החוזה, החוכר ימכור או יעביר את זכויותיו על פי החוזה או יחכיר את זכויותיו על פי החוזה לאחר. 7. יצויין כי בלשון הסכם המכר שנקשר בין הנתבעים וה"ה סביצקי לא נזכרה העובדה שהמוכרת הינה בעלת זכויות חכירה על פי הסכם חכירה עם המינהל, אלא צויין כי המוכרת הינה בעלת זכות בעלות במקרקעין. לאחר שההסכם שנחתם בין הנתבעים וה"ה בן זקן הומצא לתובע הודיע התובע ביום 10/4/88 לנתבעים באמצעות ב"כ עו"ד סולומונוב כי יהיה מוכן להסכים לביצוע העברת הזכויות בכפוף להמצאת מסמכים ואישורים שונים. כן הודיע התובע כי דמי החכירה השנתיים שקבע התובע עומדים על סך 1,064 ₪ בתוספת מע"מ. עוד צויין במסמך כי לנתבעים הזכות להשיג על גובה השומה תוך 21 יום מיום משלוח המכתב. 8. בתאריך 12/11/90 חתמה הנתבעת על הרשאה לחיוב חשבון הנתבעים בהוראת קבע לתשלום דמי החכירה בציון כתובת הנתבעים - רחוב הגפן 13, קרית ביאליק. אין מחלוקת כי הוראת הקבע שנמסרה לא כובדה והנתבעים לא שילמו את חוב דמי החכירה. 9. בתאריך 10/12/90 נשלח מכתב מטעם התובע לנתבעים ובו צויין כי התובע יהיה מוכן להעתר לבקשת הנתבעים ולהסכים לחידוש תקופת החכירה בחוזה חכירה מהוון בתשלום דמי היוון בסך של 11,879 ₪ שחושב על פי חוות דעת שמאית. אין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו את דמי ההיוון הנקובים במכתב, כולם או חלקם. 10. בתאריך 12/8/91 נשלחה לנתבעים דרישה נוספת לתשלום דמי חכירה לכתובתם ברחוב הגפן 13 בקרית ביאליק. גם דרישה זו שנשלחה לנתבעים לא כובדה. 11. בתאריך 13/5/93 נשלחה לנתבעים דרישה נוספת לתשלום דמי החכירה, אולם גם דרישה זו לא הועילה. יחד עם זאת, הנתבעים השיבו לדרישה זו במכתב ב"כ עו"ד שמעוני מיום 1/6/93 בו הודיע ב"כ הנתבעים כי בדעתם להשיג על גובה דמי החכירה לעניין שווי המקרקעין באמצעות חוות דעת שמאי. אין מחלוקת כי בפועל לא הוגשה על ידי הנתבעים השגה כלשהי וכן לא הומצאה על ידם חוות דעת שמאי מקרקעין נוגדת. 12. בתאריך 21/7/93 הומצא לנתבעים פירוט חוב דמי חכירה ופירוט השומה שעל בסיסה חושבו דמי החכירה ואולם הנתבעים לא הגיבו כלל למכתב התובע ולא שילמו דבר על חשבון חובם. 13. למרות שבפועל לא שילמו הנתבעים דמי חכירה מיום 1/4/91 עתר התובע במסגרת התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 34,883 ₪ שהינו התשלום המגיע לטענת התובע בין השנים 1/4/97 ועד 31/3/04 בלא תוספת ריבית. הנתבעים לא חלקו על נכונות החשבון שצורף ולא המציאו חוות דעת שמאית נוגדת. 14. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27/5/07 ויתרו הנתבעים על חקירת השמאי מטעם התובע. אי לכך נשמעה עדותה של נציגת התובע, הגב' ענת שטיין, ועדותה של הנתבעת בלבד. טענות הצדדים בתמצית: 15. התובע טוען כי הינו זכאי למלוא דמי החכירה הנתבעים על ידו שעה שהנתבעים חוכרים את המקרקעין מזה שנים ארוכות ולא שילמו דמי חכירה כלשהם. התובע טוען כי זכותם של הנתבעים במקרקעין, אם בכלל, כפופה לחוזה החכירה של קודמיהם, ובכל מקרה, לא רכשו הם זכויות טובות יותר מאלה שהיו לקודמיהם ועל כן ומכוח הוראות חוזה החכירה שנקשר בין התובע וה"ה סביצקי קיימת לתובע הזכות לקבוע הערכה חדשה של המקרקעין שנחכרו ואף בגובה של 4% מערך הקרקע שעה שבפועל הסתפק התובע בקביעת דמי החכירה בשיעור של 1% על פי הערכה שמאית שלא נסתרה. עוד נטען על ידי התובע, כי מאחר וחוזה החכירה לא היה בתוקף בעת שהנתבעים רכשו את המקרקעין, הרי המנגנון הקבוע בהסכם ביחס להקמת ועדה אינו מחייב את הצדדים, מה גם שהנתבעים לא ביקשו כינונה של ועדה כאמור, אלא ביקשו להגיש חוות דעת שמאית נגדית כהשגה לקביעת התובע ובפועל לא נעשה על ידם דבר. התובע מוסיף וטוען כי אין כל נפקות לעובדה שהנתבעים לא ידעו בעת התקשרותם בהסכם את העובדה שהתובע הינו בעל זכות במקרקעין. עוד טוען התובע, כי אין ממש בטענות הנתבעים בדבר שיהוי ו/או בדבר העדר הודעות חיוב, שכן אלה נשלחו לכתובת שנמסרה על ידי הנתבעים לתובע. 16. הנתבעים טוענים כי הודעות הדרישה של התובע לא נשלחו לכתובת הנכונה ולא נמסרו בידי הנתבעים. כן טוענים הנתבעים כי בהסכם שנקשר בינם ובין ה"ה בן זקן לא נודעה העובדה כי לתובע זכויות במקרקעין. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי תביעת התובע נגועה בשיהוי ואף מטעם זה יש להורות על דחייתה. בנוסף טוענים הנתבעים כי המינהל הינו רשות שלטונות המחוייבת להגינות ושינויו של הסכם החכירה וקביעת שווי דמי חכירה שונים הינו אסור. לפיכך טוענים הנתבעים כי לתובע זכות לחייבם בדמי החכירה בגובה שנקבע בהסכם ועל מנת לשנות את גובה דמי החכירה היה על התובע לפעול על פי המנגנון הקבוע בהסכם החכירה. דיון: 17. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי אין מחלוקת כי המקרקעין הינם בבעלות ו/או בניהול התובע. במערכת היחסים שבין התובע והנתבעים אין כל משמעות לעובדה שחוזה המכר שנחתם בין הנתבעים וה"ה בן זקן אינו מציין את העובדה שהמקרקעין הינם בבעלות התובע וכי לה"ה בן זקן אין במקרקעין יותר מזכויות חכירה בלבד. זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין ואשר נרכשו מקודמיהם ה"ה בן זקן אינן יכולות להיות טובות יותר מזכויותיהם של ה"ה בן זקן, וככל שלה"ה בן זקן היו במקרקעין זכויות חכירה בלבד - כך לא יכול מעמדם של הנתבעים להשתפר כתוצאה מהסכם המכירה שנקשר בינם ובין ה"ה בן זקן ושעה שהתובע לא היה צד להליכים אלה. אוסיף ואציין כי גם מדרך התנהלותם של הנתבעים עולה כי כבר בסמוך למועד רכישת הנכס היו הנתבעים מודעים לעובדת היותו של התובע בעלים של המקרקעין ולצורך העניין פנו הם באמצעות ב"כ עו"ד סולומונוב לתובע לצורך העברת רישום הזכויות במקרקעין אצל התובע על שמם. 18. תקופת החכירה שבחוזה החכירה שנקשר בין התובע וה"ה סביצקי ואשר ה"ה בן זקן באו מכוחם נקבעה ל-49 שנים, דהיינו משנת 1936 ועד לשנת 1985. הנתבעים רכשו את "זכויות המקרקעין" כעולה מהסכם המכר שנקשר בינם ובין ה"ה בן זקן ביום 21/1/88 באמצעות עו"ד שעה שלה"ה בן זקן לא היו עוד זכויות במקרקעין מאחר ותקופת החכירה לא חודשה ולא הוארכה. יחד עם זאת, הביע כאמור התובע נכונותו במכתבו מיום 10/4/88 במענה לפניית ב"כ הנתבעים להכיר בהעברת הזכויות והתנה את הסכמתו לביצוע ההעברה בתשלום דמי חכירה שנתיים בסך של 1,064 ₪ בתוספת מע"מ נכון לתאריך 10/4/88 וזאת בהסתמך על חישוב שמאי פנימי אשר העריך את ערך המקרקעין והעמיד את שווי דמי החכירה על 1% בתוספת מע"מ משווי המקרקעין. 19. הנתבעים טוענים כאמור כי קמה להם זכות לפיה שווי דמי החכירה יבוצע על פי המנגנון הקבוע בסעיף ט' לחוזה החכירה שנוסחו כדלקמן: "הערכה חדשה של המגרש הנחכר, בהתאם לאמור בסעיף ח' של החוזה הנוכחי, תיעשה על ידי ועדה, שתהא מורכבת מבא כוחו של הקרן, ב"כ של החוכר ושלישי שייבחר על ידי ב"כ שני הצדדים ובמקרה של העדר הסכמה בין ב"כ שני הצדדים על דבר בחירת השלישי - ימונה השלישי על ידי הועד הלאומי של כנסת ישראל בארץ ישראל, או על ידי המוסד העליון של יהודי ארץ ישראל שיבוא במקום הועד הלאומי. במקרה שהחוכר לא ימנה את בא-כוחו לוועדת הערכה במשך שבועיים ימים מאחרי שהקרן תפנה אליו על דבר זאת במכתב באחריות על פי המען של החוכר על המגרש הנחכר - תהיה ועדת ההערכה מורכבת מב"כ הקרן וממי שימונה על ידי הועד הלאומי של כנסת ישראל בא"י או על ידי המוסד העליון של יהודי א"י שיבוא במקום הועד הלאומי. החלטת ועדת-ההערכה, בין אם תהיה מורכבת משלושה חברים ובין אם היא תהיה מורכבת משני חברים, כנזכר לעיל, תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור ומחייבת את שני הצדדים". לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה מחוייב התובע לנהוג בדרך של הקמת ועדת הערכה כקבוע בסעיף ט' להסכם החכירה. כפי שצויין לעיל, הסכם החכירה לא היה בתוקף בשנת 1988 בעת שהנתבעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין ותוקפו הסתיים בשנת 1985 כך שממילא לא יכלו הנתבעים לרכוש זכויות מוקנות מכוחו של הסכם שתוקפו הסתיים. יתר על כן, מכוח סעיף כ(1) להסכם עולה כי חוזה חכירות ניתן להארכה בתום 49 שנים אם החוכר יבקש זאת בכתב תוך שנה או יותר לפני גמר תקופת החכירה של החוזה הנוכחי. לא הובאו בפניי ראיות לפיהן הוכח כי החוכר המקורי ו/או מי מטעמו פנו לתובע וביקשו להאריך את תקופת החכירה ב-49 שנים נוספות. בנסיבות אלה סבורני כי אין מנוס מלראות בנתבעים מחזיקים חופשיים במקרקעין ובנסיבות אלה זכאי התובע לגבות דמי חכירה בגובה דמי החכירה החופשיים הנגבים על ידו. בפועל נטען על ידי המצהירה גב' ענת שטיין מטעם התובע כי דמי שכירות חופשיים או דמי שימוש ראויים נגבים על ידי התובע בשיעור שנתי של 10% משווי המקרקעין. דמי השכירות הנדרשים מהנתבעים אינם עומדים אלא על 1% משווי המקרקעין, ובכל מקרה, לא הובאו בפניי ראיות בדבר גובה דמי שכירות אחר שגובה התובע מבעלי זכויות אחרות ולא הונחה התשתית לטענת הנתבעים לפיה התובע פועל על פי קריטריונים מפלים ומתוך חוסר הגינות כלפי הנתבעים. גם במידה והסכם החכירה היה בתוקף במועד בו רכשו הנתבעים את זכותם במקרקעין לא הייתי רואה לנכון להכפיף הצדדים להחלטת ועדת הערכה כקבוע בסעיף ט' להסכם החכירה, שכן הנתבעים עצמם לא ביקשו לפעול על פי הוראותיה של הוראת סעיף ט' להסכם החכירה. שעה שהתובע המציא לנתבעים באמצעות ב"כ עו"ד סולומונוב בתאריך 10/4/88 את דרישתו להעמיד את דמי החכירה השנתיים על סך של 1,064 ₪ בתוספת מע"מ לא העלו הנתבעים כל דרישה להקמת ועדת הערכה שמסקנותיה אמורות להיות סופיות ובלתי ניתנות לערעור. זאת ועוד, בתאריך 1/6/93 השיבו הנתבעים לדרישת תשלום אחת מיני רבות שנשלחו להם על ידי התובע ובמכתב ב"כ עו"ד שמעוני ציינו כי בדעתם להשיג על גובה דמי החכירה לעניין שווי המקרקעין באמצעות חוות דעת שמאי. גם בנסיבות אלה לא נטענה על ידי הנתבעים טענה כלשהי לפיה הינם עומדים על הקמתה של ועדת הערכה כאמור. משהנתבעים אף הם לא ביקשו לפעול על פי המנגנון הקבוע בסעיף ט' להסכם החכירה אשר ממילא אינו ניתן לביצוע בנוקבו בגופים שונים אשר היו קיימים טרם הקמת המדינה ואינם קיימים עוד, יש לראות בכך הסכמה משותפת של הצדדים לפעול על פי הדרך המקובלת הנוהגת כיום ואשר אפשרה בידי הנתבעים להשיג על גובה השומה באמצעות חוות דעת שמאית נוגדת, אלא שבסופו של יום בחרו הנתבעים שלא להשיג על חוות דעת השמאי מטעם התובע לאורך כל השנים ואף במסגרת ניהול הליך זה לא הוגשה חוות דעת שמאית נוגדת. יצויין עוד כי במידה ואכן היתה ננקטת הדרך הקבועה בהסכם החכירה לשינוי דמי החכירה, הרי שלא ניתן להתעלם מסיפת הוראת סעיף ח' להסכם החכירה הקובעת כי מקום שתיעשה הערכה חדשה על פי הוראות ההסכם "יהיו דמי החכירה השנתיים במכסת 4 אחוזים למאה מערך המגרש כפי שנקבע על ידי ההערכה החדשה וכן כי ההוצאות של ההערכה החדשה חלות על החוכר". בפועל הועמדו דמי החכירה על ידי התובע על 1% מהערכת השמאי בדבר שווי המקרקעין והנתבעים אף לא נדרשו לשאת בעלות ההערכה. לאור האמור אין מנוס מן המסקנה שהנתבעים עצמם לא ביקשו להחיל על עצמם בזמן אמת את מנגנון הערכת דמי החכירה הקבוע בין הוראות חוזה החכירה וביקשו לפעול בדרך אחרת כפי שננקטה בפועל על ידי הצדדים. מעבר לכל האמור ראוי לשוב ולציין כי לנתבעים ניתנה זכות לערער ולהשיג על גובה דמי החכירה שנקבעו בדרישת התובע מיום 10/4/88 ואף לכל אורך השנים ואולם בפועל בחרו הנתבעים שלא להשיג על שווי המקרקעין לא בסמוך לפנייתם להעברת הזכויות ו/או בכלל ואף ויתרו על חקירת השמאי שחוות דעתו הוגשה על ידי התובע ובכך גילו דעתם כי הערכת שווי המקרקעין שנעשתה על ידי התובע הינה נכונה ואינה חורגת משווי המקרקעין. 20. הנתבעים טוענים כי לא שילמו את חובות דמי החכירה לנוכח אי קבלת דרישות תשלום ואי ידיעה על סכום החוב וכן על משלוח דרישות התשלום לכתובות לא נכונות של הנתבעים. סבורני כי לא ניתן לקבל טענתם זו של הנתבעים וזאת בשל משקלם המצטבר של מספר נימוקים. ראשית, החובה לדאוג לתשלום דמי חכירה או דמי שכירות מוטלת על השוכר אשר חייב להתייצב ו/או לשלוח המחאה לתשלום דמי החכירה במשרדו של התובע. לא הועלתה טענה לפיה הנתבעים אכן פנו בזמן אמת לתובע לתשלום דמי החכירה שחלים על המקרקעין. שנית, טענת הנתבעת בסעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית לפיה דרישות התשלום נשלחו לכתובת קודמת ולפיכך לא הגיעו לידי הנתבעים נסתרה אף היא בחקירתה הנגדית של הנתבעת (עמ' 9 לפרוטוקול). מחקירתה הנגדית של הנתבעת עלה כי מכתבי התובע מתאריכים 10/12/90 ו-12/8/91 ביחס לתשלום דמי ההיוון ודמי החכירה נשלחו לכתובת הנתבעים ברחוב גפן 13 בקרית ביאליק שם התגוררו הנתבעים בשנים 90' ו-91' כעולה מחקירתה הנגדית של הנתבעת. יתר על כן, במהלך חקירתה הנגדית אישרה אף הנתבעת את חתימתה על הוראת קבע לפקודת התובע בשנות התשעים שבה ציינה כתובת מגוריהם של הנתבעים ברחוב הגפן 13 בקרית ביאליק, הוראת קבע אשר לא כובדה על ידי הבנק. ואולם, יש בכך גם משום ראיה שהנתבעים אכן ידעו והסכימו על גובה דמי החכירה השנתיים ואלה לא נפרעו מטעמים של העדר כיסוי מתאים בחשבונם של הנתבעים. זאת ועוד, המכתבים הנוספים שנשלחו על ידי התובע לנתבעים ביום 13/5/93 ו-21/7/93 נשלחו לכתובת המגורים נשוא התביעה בשדרות ירושלים 23 קרית ביאליק. אוסיף ואציין כי מכתב התובע מיום 10/4/88 נשלח לב"כ הנתבעים עו"ד סולומונוב אשר לא זומן לחקירה ומכאן שלא הוכחשה המצאתו ובנוסף פנו הנתבעים בתאריך 1/6/93 לתובע באמצעות ב"כ עו"ד שמעוני וביקשו להשיג על גובה השומה ואף מכאן נסתרת טענתם של הנתבעים. מן המקובץ עולה, איפוא, כי בניגוד לטענת הנתבעים לפיה לא ידעו הם על החוב ולא קיבלו דרישות תשלום, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מכתבי התובע נשלחו לכתובת מגוריהם העדכנית של הנתבעים מעת לעת נכון ליום משלוח המכתבים. חתימת הנתבעת על הוראת הקבע בשנות התשעים מהווה הוכחה נוספת על כתובת מגוריהם של הנתבעים, כמו גם למודעותם לחוב והסכמתם לשלם את החוב. מכאן שאי תשלום חוב דמי החכירה ודמי ההיוון נובע מסיבות התלויות בנתבעים בלבד ואין להם להלין בהקשר זה על התובע. 21. הנתבעת טוענת בתצהירה כי התובע נקט שיהוי בהליכי גביית החוב וגבייתו כיום גורמת לנתבעת בפרט נזקים קשים, שכן היא חיה היום בנפרד מבעלה והאמצעים הכספיים העומדים לרשותה אינם מאפשרים את תשלום החוב שתפח, ובכל מקרה, נמנע מן הנתבעים להוון את דמי החכירה באופן שלא היתה נדרשת לתשלום דמי החכירה. סבורני כי לא ניתן לקבל טענה זו של הנתבעים. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבעים רכשו זכויות במקרקעין משנת 1988 ולא משלמים בגינם כל דמי חכירה. הנתבעת הודתה בעמ' 14-13 לחקירתה הנגדית כי לא שולמו על ידה דמי חכירה ו/או היוון ואף לא נעשה מצידה או מצד בעלה נסיון להפקידם אצל התובע. הנתבעת טענה אמנם שהתובע סירב לקבל כספים מידי הנתבעים ואולם טענה זו נטענה בכלליות ונסתרה אף בראיות התובע ולנוכח פנייתו של עו"ד שמעוני, ב"כ הנתבעים, בשנת 1993 ובה הודיע כי בדעת הנתבעים להגיש שומה נגדית ביחס לשווי המקרקעין כאשר לבסוף לא נעשה על ידי הנתבעים דבר. הנתבעים לא הציגו שומה נגדית ובפועל לא שלחו המחאה על חשבון סכום דמי ההיוון שנקבע על ידי התובע. ואולם, מכל האמור נובע כי חוב דמי החכירה וגובה דמי ההיוון הובאו לידיעת הנתבעים, שכן אחרת לא ניתן להבין את מכתבו של ב"כ עו"ד שמעוני אשר חלק מטעמם של הנתבעים על גובהם וציין כי בדעת הנתבעים להגיש השגה על שומת המקרקעין. אשר לטענת השיהוי נפסק על ידי ביהמ"ש העליון בע"א ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, כי איחור בהגשת תביעה אינו כשלעצמו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. לפיכך קיימת דרישה לקיים מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו ואשר הוכחתה מחייבת רמת הוכחה גבוהה מצידו של הטוען לה. בנסיבות העניין התחקות אחר התנהלות התובע לאורך השנים אינה מצביעה על ויתור או מחילה מצידו של התובע על תשלום דמי חכירה מהנתבעים על נכס המקרקעין המוחזק על ידם. גם אם כיום גרה הנתבעת בנפרד מהנתבע, כנטען על ידה, והכנסותיה האישיות אינן מאפשרות לה לשאת בתשלום דמי החכירה, אין בכך כדי לסייע לנתבעים, שכן החיוב נתבע ממילא ממנה ומהנתבע ביחד ולחוד ועל כן לא ניתן לקבל טענתה של הנתבעת כי מצבה שונה לרעה עת שהיא והנתבע בחרו שלא לשלם את דמי החכירה ואת דמי ההיוון במועד למרות פניות חוזרות ונשנות של התובע אליהם. משלא ניתן לומר כי בהשתהות התובע בפנייתו לביהמ"ש היה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבעים שלא להיתבע, לרבות שינוי לרעה במצבם של הנתבעים, אין לדידי מקום לקבל את טענת השיהוי של הנתבעים ואין מקום להתערב ולקצר את תקופת ההתיישנות על דרך קבלת טענת השיהוי. מעבר לצורך אוסיף ואציין כי מתן פטור לנתבעים מתשלום דמי החכירה בנסיבות אלה עשויה לזכות את הנתבעים שלא לצורך בזכויות עודפות על פני יתר אזרחי המדינה שעה שהנתבעים בחרו במודע שלא לשלם את דמי החכירה ואת דמי ההיוון ומחזיקים במקרקעין שבבעלות התובע מאז שנת 1988 בלא לשלם את חובם לתובע ותוך אי כיבוד הוראת הקבע שניתנה על ידם. משלא שילמו, איפוא, הנתבעים במודע את דמי החכירה, לא עומדת להם עוד הזכות לשלם כיום את דמי ההיוון שהוצעו להם ואשר תשלומם היה מונע את חיובם בתשלום דמי החכירה השוטפים. 22. התובע הגיש תדפיס חוב ובו מפורט חוב דמי החכירה של הנתבעים בגין כל שנה משנת 1997 ועד שנת 2004 עת שהוגשה התביעה כאשר דמי החכירה הבסיסיים הועמדו על סך של 1,064 ₪ נכון למועד קביעתם (1/4/88). לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה בלבד בלא תוספת ריבית. משהנתבעים לא כפרו בסיכומיהם בנכונות התחשיב, אין מנוס מלחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום חובם זה לתובע. סוף דבר: 23. לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 34,834 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לפרעון המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובע ובשכר טרחה בשיעור כולל של 10% מהסכום הנפסק בצירוף מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חובחכירה