חוב ארנונה לחנות בקניון

להלן החלטה בנושא חוב ארנונה לחנות בקניון: החלטה מונחת בפני בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר. התובעת היא רשות מקומית. התובעת טוענת, כי הנתבעת חבה לה בגין תשלומי ארנונה, אגרת מים ואגרת שמירה, סך של 137,566 ₪ אשר לא שולמו לה עד למועד הגשת התביעה. מנגד טען בשם הנתבעת מר אברהם זיו, כי הנכס המדובר הינו חנות בקניון ארנה בהרצליה וכי בהתאם לחוזה השכירות שערך עם הקניון, שכר שטח של 264 מ"ר ואילו התובעת חייבה אותו בגין שטח של 391 מ"ר. מר זיו מוסיף וטוען, טען כי הנתבעת זכאית לפטור מתשלומי הארנונה לתקופה של ששה חודשים שבהם החנות עמדה ריקה עקב עבודות שיפוצים שנעשו בה. זאת ועוד, הנתבעת חוייבה בגין שטח מסדרון שאינו מהווה חלק משטח עיסקה לצורך החיוב בארנונה ואין היא חייבת כספים בגין אגרת שמירה. בסיום טענותיו טען מר זיו, כי לא קיבל כל דרישה לתשלום החובות הנטענים לפני קבלת כתב התביעה. לאחר שהסכימו הצדדים, כי ההחלטה בבקשה תנתן ללא חקירת המצהיר על תצהירו אלא על סמך סיכומי הצדדים, ב"כ המשיבה טענה, כי יש לדחות על הסף את בקשתם של הנתבעת שכן הם היו צריכים לפעול במסגרת השגה למנהל הארנונה וערר עליו ומשלא עשו כן, מנועים מלעלות טענות אלו בביהמ"ש במסגרת בקשת רשות להתגונן. דיון בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3),437, 443). לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, במיוחד כשלא נחקר כלל על תצהירו (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 520, 522). עוד יש לזכור, כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, לא יכולות לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להתגונן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להתגונן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בתיק ביהמ"ש. (ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608). בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש. טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע. כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע. ב"כ התובעת המלומדת בסיכומיה טענה, כי יש לתת לכל הפחות פס"ד חלקי כנגד הנתבעת. וחזרה על טענותיה לפיהן בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בבקשת הנתבעת שכן היה עליה להגיש השגה או ערר ומשלא עשו כן מוצו ההליכים. ב"כ התובעת טענה כי לא ניתן לתת לחנות פטור שכן הפטור ניתן פעם אחת בלבד לכל המחזיקים של נכס ובמקרה דנן כבר התבקש פטור על ידי שוכר אחר שהיה בחנות. ב"כ הנתבעת המלומד טען בתגובה, כי יש לדחות את בקשת ב"כ התובעת לפס"ד חלקי שכן החנות עמדה ריקה כששה חודשים בהם אין לחייבה כלל ובעיקר לאור העובדה שהתובעת כלל לא הציגה כל דרישה לתשלום החוב בהתאם לסעיף 306 לפקודת העיריות. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע : "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 - 269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". מקריאת סעיף 3(ג) עולה, כי גם אם עבר המועד להשיג על תשלום הארנונה בפני מנהל הארנונה, עדיין ניתן ע"פ לשון הסעיף להעלות טענות בדיון בפני בית המשפט. באופן העקרוני, ראוי לחזור ולהדגיש, כי החיוב לשאת במסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פד"י נה(3) 673, נקודת המוצא היא, ש"תושביה של רשות מקומית חיייבים כולם - על דרך העיקרון - בתשלום ארנונה לרשות". תשלום המס אינו "עונש" המוטל על הנישום אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. יחד עם זאת, השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד אינה נטולת ספקות (ראה עת"מ (ח') 450/02 קימחי נ' עירית חיפה, פ"מ מנהליים (תשס"ג)440). הטוען כי הוא פטור מתשלום הארנונה עליו - באופן עקרוני - מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח כי פטור של נישום אחד עומד כנגד פגיעה אפשרית בזכויות של נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה (ראה עת"מ (חי') 529/02 האיגוד לקציני ים נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פ"מ מינהליים תק-מח 2003 (3), 7058). מסי ארנונה מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בו, כלומר היכולת להפיק הנאה מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות והמימון של פעילותיהן (ראה ה"פ (חי) 786/94 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק). בנסיבות אלה, נישום הטוען כי אינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק במסדרון, ששטח החיוב אינו נכון או שהוא זכאי לפטור חלקי על כי הנכס היה ריק בתקופה הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה. מבחינה זו יש גם חשיבות רבה להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד, ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו, ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה. הזכות לגישה לערכאות לדידי, כיוון שאת מניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל, והרחבת שיקול הדעת של ביהמ"ש בעת מתן רשות להעלות טענה עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק. זכותו של אדם להליך הוגן היא אחת מזכויות היסוד. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (א' ברק, פרשנות חוקתית, שם, בעמ' 432; א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, שם בעמ' 61; ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Logan v. Zimmerman Brush Co., 455 U.S. (1982) 422, 428-33). אחרים רואים בכך חלק מכבוד האדם (ש' לוין, "כבוד האדם וחירותו", לעיל, בעמ' 454 מביא מספר מחברים המחזיקים בדעה זו). על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 ,עמ' 631-632: "באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשילטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות -היסוד...חוקי-היסוד הם החוקים הנעלים במירקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמלית. ...ואולם גם חוקי-היסוד אינם בפיסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות -יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדימוקרטיה היהודית. אלה הם ה"גבוה מעל גבוה שומר". אלה הם הגנים היוצרים את חיינו. ...ואולם עיקר לענייננו עתה יימצא דווקא בהוראת סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכמותו בסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק): "מטרה 1א. חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו [על חופש העיסוק] כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." הנה-כי-כן, מטרתם של חוקי-היסוד הינה לעגן, לקבע, לנטוע בתוכנו את ערכי המדינה; ערכים אלה - ערכים הקיימים לבר-חוק-היסוד - הם המזינים את חוק-היסוד ומהם חיותו של החוק. זה המעיין ממנו שואבים אנו מימינו להחיות נפשנו. אלה הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מושג הדימוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת. מוחה של הדימוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חיוניות ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדימוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדימוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא." כב' השופט גולדברג באותו עניין ראה זכות זו כנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לניתוח פסק הדין והגישות השונות ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח-1988), 142; י' רבין, זכות הגישה לערכאות - מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217). מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפניה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק. בארה"ב הכיר בית המשפט בזכות להליך הוגן - Due process, המוגנת בחוקה. הרבה הגדרות ניתנו למונח זה אך בבסיסן עומדים הצדק והחירות. בשנת 1884 נקבע כי ביסוד ההליך ההוגן עומדים הצדק והחירות - Hurtado v. California, 110 U.S. 516,535 (1884), השופט Matthews הגדיר באותו עניין הליך הוגן כך: "Those fundamental principles of liberty and justice, which lie at the base of all our civil and political institutions". שנה לאחר מכן נקבע כי הליך הוגן הוא קודם כל הליך שאינו נוגד את עקרונות וסעיפי החוקה: Den ex dem. Murray v. Hoboken Land & Improvement Co., 59 U.S.272 (1885) (בו נדונה הסמכות לחילוט רכוש של פושט רגל בידי האוצר). השופט קרדוזו קבע גם הוא שהליך הוגן הוא הליך המגן על החירות, הליך המעגן עקרונות של צדק, והליך ששיטה משפטית במדינה דמוקרטית מחייבת את קיומו, כאשר המבחן, לטעמו הוא האם קיומו של הליך מסוים מגן אן מקדם את הצדק והחירות (liberty and justice) או פוגע בהם (ראו Palko v. Connecticut, 302 U.S. 319 (1937)). עוד נקבע כי הליך הוגן הוא הליך בו ישמע בעל הדין ב- "זמן משמעותי ודרך משמעותית" (לעניין זה ראו Goldberg v. Kelly, S.Ct. 1011 (1970); עוד ראו לניתוח והתפתחות הפסיקה בארה"ב: S. H. Kadish, Methodology and Criteria in Due Process Adjudication - A Survey and criticism, 66 Yale L.J. (1957) 319, 322). מדובר בעקרונות כלליים ומופשטים. תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את אותם עקרונות מופשטים למקרה שבפניו - לבחון האם במקרה ספציפי ההליך שנקבע מתיישב עם העקרונות החוקתיים שביסוד השיטה, אם לאו (ראו: פרופ' א' ברק, על החשיבה הקונסטיטוציונית, המשפט א' ( תשנ"ג-1993) 45, 48). בעבר התמקדו בזכות להליך הוגן במשפט הפלילי. לאחרונה הן בספרות המשפטית הבינלאומית, הן במשפט הישראלי, בעיקר לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עולה המגמה כי יש מקום להחיל את הזכות להליך הוגן גם לגבי מתדיינים במשפטים אזרחיים. במאמר שפורסם בארה"ב: J. Leubsdorf, "Constitutional Civil Procedure", 63 Tex.L. Rev.(1984), 579, כותב המחבר כי לדיון האזרחי היבטים חוקתיים, וגם הוראותיו צריכות להיקבע לאור זכותו של המתדיין האזרחי להליך הוגן. פרופ' א' ברק, בהקדמה לספרו של עו"ד מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (תש"ס-2000) (להלן: מ' קשת, סדר הדין), אומר לעניין זה: "הזכות הדיונית היא המכשיר להגשמת המשפט החוקתי. מכאן חשיבותה היתירה. אך מעבר לכך: הגישה לבית המשפט - עליה בנויה הזכות הדיונית - היא עצמה זכות חוקתית. לעיצובה של הזכות הדיונית יש, איפוא, היבטים חוקתיים ברורים." כן עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3, 479 ,עמ' 482-483, בו דנה בזיקה בין חוקי היסוד לסדרי הדין: "מטרתם של סדרי הדין האזרחי היא כפולה. ראשית, הם קובעים את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי-הדין. שנית, הם מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי-הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה. בין שתי מטרות אלה קיימת זיקה הדדית. האיזון בין האינטרסים המתחרים מאפשר להגשים את זכויות הצדדים." חובת הוכחת המצאה לצורך שלילת זכות הגישה לערכאות סעיף 306 לפקודת העיריות עוסק בהמצאת הודעה על חיוב בארנונה וזו לשונו: "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה". התובעת לא השכילה להמציא את אישור משלוח ההודעה בהתאם. טענותיה העובדתיות של הנתבעת, כי לא קיבלה את שומות הארנונה ודרישת התשלום עד להגשת התביעה לא נסתרו. בנסיבות העניין אין מקום שבית משפט ינעל את דלתותיו בפני הנתבעת ויחייב אותה במאות אלפי שקלים וזאת מבלי לבדוק לגופם את טענותיה כגון בעניין הזכאות לפטור ל-6 חודשים, הטעות במדידת השטח וכן הטעות בהכללת המסדרון בחיובי הארנונה. כפי שציינתי בהחלטתי בת"א 35749/04, עירית הרצליה נ' ורדימון סלס ורדה התנאים, לדידי, לשלילת גישתו של נישום לערכאות, בכדי לטעון טענותיו כדבעי, לאור העובדה שחלף המועד להגשת השגה על השומה תלויה בקיום שלושה תנאים מצטברים: 1. המצאת הודעת החיוב לנישום 2. הודעה על הליכי ההשגה האפשריים 3. הודעה כי באי ניצול זכויותיו אלו עלולים לפגוע בסיכוייו לטעון את טענותיו בבית המשפט. תנאים אלו לא הוכחו לי על ידי המשיבה. אציין כי הצעתי ככלל שבתיקים כאלו יש להאריך את המועד להגשת ההשגה בפני מנהל הארנונה על מנת למצות את ההליכים מול הגורמים המקצועיים והנכונים, אך לצערי הצעתי נדחתה. מודע אני לעובדה ש"דרך המלך" היא שהליכי השגה וערר מינהלתיים ידונו בסיווג נכס, בעלותו וגודל הנכס ולא בית משפט השלום. אך כשננעלת דרכו של נישום לפנות לאותו מסלול, אין מנוס מכך שבית משפט זה יידון בעניין, שכן לא יעלה על דעת, למשל, שבמצב נתון בו אזרח מחזיק בנכס של 100 מטר, יחוייב בארנונה של 1000 מטר, ואף גורם או רשות לא יסור לבצע מדידות בנכס. הדבר גם נלמד מ"קל וחומר" מפסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א 2586/03, שכן אם מקומה של תביעה כספית להחזרת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין הוא בבית משפט השלום, קל וחומר שלפני שנגבו כספים כאלו שלא כדין, יש לביהמ"ש השלום סמכות לדון בתובענה. לאור האמור לעיל אני נותן למבקשת רשות להתגונן. התצהיר ישמש ככתב הגנה. הוצאות: למרות החלטותיי הקודמות לעניין סעיף 3(א) (לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976) (ראה ת"א 64583/04, וכן ת"א 66849/04 ובת"א 35749/04) חזרה ב"כ התובעת המלומדת וטענה שוב את אותן טענות בתיק זה שבפני. חזרתי וציינתי בפני ב"כ התובעת המלומדת, שלגטימי בעיני לערער על החלטותיי הקודמות ואף לבקש לעכב הדיונים בתיקים אחרים, עד להכרעה בערעור, אך אין מקום לחזור ולטעון אותן טענות בתיקים זהים ולגרום בכך לבזבוז זמנו של ביהמ"ש ושל הצדדים האחרים. אציין כי גם ערכאת הערעור בבר"ע (ת"א) 2784/05 עירית הרצליה נ' ורדימון סלס קיבלה את גישתי ועל כן תמוהה בעיני העובדה שעלי לתת שוב החלטה המבוססת על אותם נימוקים. בנסיבות העניין, הנני מוצא לנכון לחייב את התובעת/המשיבה לשלם לנתבעת/המבקשת הוצאות הדיון והבקשה בסך 5,500 ₪ + מע"מ, ללא קשר לתוצאות המשפט. ארנונה (חובות)חובארנונה