זכות דיירות מוגנת בדירה

השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה הינה - האם קיימת למשיבה זכות דיירות מוגנת בדירה?

אם התשובה תהיה שלילית, יתקבל הערעור, שכן די בכך על מנת להורות על פינויה של המשיבה מן הנכס.

לעומת זאת, אם התשובה על כך תהיה חיובית, כי אז יהיה מקום לבדוק האם נטשה המשיבה את הדירה כטענת המערערת והאם קיימת עילת פינוי בהקשר זה.

להלן פסק דין בנושא בדיקת זכות דיירות מוגנת בדירה:

פסק דין

השופטת מיכל רובינשטיין:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט דן מור), בת"א 75392/00, אשר דחה את תביעת המערערת לפינוי המשיבה 2 מדירה שבבעלותה, בצירוף הוצאות בסך 10,000 ₪.

רקע עובדתי

1.     המערערת הינה בעלת מרבית זכויות הבעלות בבנין שבגוש 7085 חלקה 70 ברחוב מרמורק 24, תל אביב. אחת הדירות במבנה זה, שהינה דירת חדר, הושכרה לגב' חנה אקרמן, המשיבה 2 (משיבה פורמלית בערעור זה) בתאריך בלתי ידוע הקודם לשנת 1960. בשלב מסוים הפכה המשיבה 2 לדיירת מוגנת מכוח החוק.

2.     בשנת 1960 נולדה למשיבה 2 בת בשם מרים אקרמן, היא המשיבה 1 בערעור זה. בשנת 1964 עזבה המשיבה 2 את הדירה ברחוב מרמורק ועברה להתגורר ברחוב סמוך, קריית ספר, בתל אביב. המשיבה 1 נותרה לגור בדירה נשוא הערעור ולטענתה היא מתגוררת בה עד היום.

3.     ביום 26/7/00 הוגשה על ידי המערערת תביעה לסילוק ידן של שתי המשיבות מן הדירה האמורה. אפוטרופסה של המשיבה 2 (שהינה חסויה הנמצאת במוסד סיעודי) הודיע כי אין בכוונתו להתגונן ובהתאם ניתן פסק דין המורה על פינוי. באשר למשיבה 1, נטענו על ידי המערערת שתי טענות מרכזיות: האחת, כי אין לה כל זכות בדירה מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן - חוק הגנת הדייר או החוק, בהתאמה) או מכוח כל חוק אחר ועל כן עליה לפנותה. לחילופין נטען, כי גם אם יקבע כי למשיבה זכות בדירה, יש למערערת מספר עילות לפנותה: נטישה, שיפוץ הדירה ללא הסכמת הבעלים ואי תשלום דמי שכירות במשך שנים רבות.

באשר לנטישה נטען, כי לאחר נישואיה של המשיבה 1 בשנת 1994 היא עברה להתגורר בחיפה יחד עם בעלה הטרי. כתמיכה לטענה זו צורף דו"ח חוקר אשר ביקר בדירה מספר פעמים בשנת 1994 ודיווח כי היא נטושה, וכן שני אישורים, האחד מקופת חולים מאוחדת, לפיו בין השנים 1992-1995 היתה רשומה המשיבה כחברה בסניף בחיפה, וכן אישור מנהל אוכלוסין, לפיו בין השנים 1994 - 1995 היתה כתובתה של המשיבה רשומה בעיר חיפה.

4.     המשיבה 1 טענה כי היא בעלת זכות חוקית בדירה מכוח הוראת סעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר, המעבירה את זכות הדייר המוגן לילדים אותם זנח ושהתגוררו בדירה ששה חודשים לפחות עובר לזניחה. לטענת המשיבה 1 בתצהירה, כשהיתה בת 4 שנים בלבד, עזבה אמה, נצולת שואה אשר לא היתה בריאה בנפשה, את משפחתה ועברה להתגורר ברחוב סמוך יחד עם גבר אחר. צוין, כי האם אמנם נשארה בקשר עם המשיבה 1 אולם לא יכולה היתה לטפל בה באופן רציף, ולאור העובדה שאביה היה יורד ים ולא נכח בבית באופן קבוע (וכן נפטר בתאונה בשנת 1970) מי שטיפל במשיבה בפועל היה בן דודה, מר יעקב בנדר. עוד טענה המשיבה 1, כי מעולם לא נטשה את הדירה. אמנם לאחר החתונה נסעה באופן קבוע לבקר את בעלה בחיפה אך זאת לתקופות זמן קצובות וקצרות בלבד. בהמשך עברו השניים להתגורר בדירה בתל אביב, ומשנכנס בעלה למאסר המשיכה המשיבה להתגורר בדירה זו בגפה עד ליום הגשת התביעה.
כחיזוק לטענותיה אלה הגישה המשיבה תצהיריהם של שני עדים - מוכרים בחנויות ברחוב מרמורק, אשר מתצהיריהם עולה כי המשיבה 1 שהתה לאורך כל השנים בדירה, כולל בשנים 1994 - 1995, ולא נטשה אותה.

פסק הדין של בית משפט השלום

5.     בית משפט השלום דחה את תביעת המערערת על כל ראשיה.

ראשית, נקבע כי למשיבה 1 קיימת זכות כדיירת מוגנת בדירה. זכות זו קנתה המשיבה מכוח סעיף 22 לחוק הגנת הדייר, בין אם בשל כך שאביה 'שנזנח' על ידי האם הפך להיות דייר מוגן בהתאם להוראת סעיף 22(א) לחוק, ולאחר שנפטר עברה הזכות למשיבה כבתו בהתאם לאמור בסעיף 27 לחוק, ובין אם בשל זניחת האם את המשיבה עצמה, בהתאם להוראות סעיף 22(ב).

לעניין זה נקבע, כי האם הפסיקה לטפל במשיבה באופן מלא ושוטף ובגין מצבה הנפשי לא יכלה להמשיך להתגורר עם המשיבה ולטפל בה, ועל כן ענייננו בזניחה של ממש, דהיינו ניתוק מעשי של קשרי המשפחה. אין בביקורים ההדדים בין האם לבת כדי לשלול את עצם הזניחה. המשיבה נותרה להתגורר בדירה נשוא התביעה ואילו דירתה של האם לא היתה פתוחה בפניה למגורים באופן רצוף וקבוע. עוד צוין, כי האם לא פעלה מתוך דאגה לטובת ילדיה עת עזבה את הדירה, והמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מדובר במקרה זה בהעברה מודעת ומכוונת של זכות הדיירות לאחר. באשר לתעודת משרד הפנים שהוגשה מטעם המערערת ואשר הוכיחה כי בין השנים 1972 - 1988 היתה המשיבה רשומה בכתובת האם (רחוב קריית ספר), קבע בית המשפט, כי אין בראיה זו דבר, שכן משנפטר האב בשנת 1970 ההנחה היא כי הבת תהיה רשומה במשרד הפנים בכתובתה של האם. בפועל מי שטיפל במשיבה, על פי עדותה, היה בן דודה הגדול ממנה, והיא נשארה לגור כל השנים בדירה, כפי שעולה מעדותו של העד מנחם כהן, שניהל את חנותו ברחוב מרמורק כבר בשנות ילדותה של המשיבה.

6.     משקבע את זכותה של המשיבה בדירה, עבר בית המשפט לדון בשלוש עילות הפינוי שהעלתה המערערת. באשר לעילת הנטישה נקבע, כי בהתאם לעדותה שהיתה אמינה על בית המשפט, לא נטשה המשיבה את הדירה במובנו של חוק הגנת הדייר, גם לא לאחר נישואיה בשנת 1994 - אמנם היא היתה מצויה גם בדירתו של בעלה בחיפה, אולם תמיד הקפידה לשוב לדירה בתל אביב ולנהל גם משם את חייה, ובשלב מסוים אף עברו בני הזוג לגור בדירה בתל אביב. לעדות זו מצא בית המשפט חיזוק בעדותו של בעל המכולת ברחוב מרמורק, מר בכור, שציין כי בתקופה האמורה היו למשיבה נסיעות של מספר ימים עד שבועיים, במהלכן היתה מוסרת לו את מפתחות הדירה ולאחר מכן היתה חוזרת וממשיכה במגוריה בדירה.

טענות הצדדים

7.      המערערת טוענת, כי לא היה מקום להתייחס לזכויות האב בדירה - זכות עצמאית כזו כלל לא נטענה על ידי המשיבה, והועלתה מיוזמתו של בית המשפט במסגרת פסק הדין, מבלי שהתאפשרה הבאת ראיות. בנוסף, לא ברור עד כמה היה האב נוכח בדירה - גם על פי עדות המשיבה היה האב יורד ים אשר שהה בבית באופן אקראי, ומעדות השכן מנחם כהן עלה כי הוא הכיר את כל המשפחה מלבד את האב.

8.     באשר לזכויות המשיבה בדירה, קביעתו של בית המשפט בעניין זה הינה מוטעית משתי בחינות - ראשית, נטל ההוכחה בעניין זה איננו מוטל על המערערת אלא על המשיבה דווקא. המשיבה, טוענת המערערת, לא הוכיחה כראוי את נסיבות עזיבת האם את הבית ואת הנסיבות המשפחתיות שהיו באותה עת. גירסתה בעניין זה נשענת על עדותה, שהיתה במהותה עדות שמיעה כיוון שהיתה בת 4 בלבד עת עזבה האם את הבית. המשיבה יכולה היתה לתמוך גירסתה בעדויות חיצוניות של אחיה ובן דודה המבוגרים ממנה, אולם הדבר לא נעשה.

בנוסף, גם מעדותה של המשיבה עולה, כי האם לא זנחה אותה במובן בו פורשה "זניחה" בפסיקה, ועל כן האופן בו יישם בית המשפט את עובדות המקרה במסגרת משפטית זו הינו מוטעה.

9.     לחילופין, טוענת המערערת, כי הוכחה גם נטישת הדירה ע"י המשיבה לפחות משנת 1992 - זאת הן בהסתמך על דו"ח החוקר יוסף חן משנת 1994 והן על רישומי קופת חולים מאוחדת ומשרד הפנים כאמור לעיל.

10.     המשיבה טוענת, כי המערערת לא יכולה להסתמך על עילת הנטישה, שכן במחדליה היא ויתרה על עילה זו. כן מדגישה המשיבה כי בית המשפט נתן אמון מלא בגירסתה ודי בכך כדי לקבוע ממצאים עובדתיים, מה עוד שעדותה של המשיבה נתמכה גם בעדותו החיצונית של השכן, מר מנחם כהן, שהכיר את משפחתה מאז היתה ילדה.

11.     עוד טוענת המשיבה, כי בית המשפט היה רשאי לקבוע על סמך חומר הראיות שהצטבר בפניו, כי האב רכש זכויות בדירה מכח 'זניחה', וזאת גם אם טענה זו לא נטענה ע"י המשיבה עצמה.

דיון

12.     השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה הינה - האם קיימת למשיבה זכות דיירות מוגנת בדירה? אם התשובה תהיה שלילית, יתקבל הערעור, שכן די בכך על מנת להורות על פינויה של המשיבה מן הנכס. לעומת זאת, אם התשובה על כך תהיה חיובית, כי אז יהיה מקום לבדוק האם נטשה המשיבה את הדירה כטענת המערערת והאם קיימת עילת פינוי בהקשר זה. יצוין, כי יתר עילות הפינוי, אשר נדחו על ידי בית משפט השלום, נזנחו על ידי המערערת במסגרת הערעור, ועל כן אין הן מענייננו בדיון הנ"ל.

13.     בהתאם לאמור נבחן, ראשית, האם המשיבה הינה בעלת זכות בדירה נשוא הערעור.

בית משפט השלום ביסס את זכותה של המשיבה על סעיפים 22 ו 27 לחוק הגנת הדייר שהוראותיהם הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן:                     
          
22. (א) דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח בן-זוגו, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בדירה והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח ילדיו או הוריו, ולא היה בן-זוגו לדייר, יהיו ילדיו לדיירים, ובאין ילדים - הוריו, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בדירה, ולא היתה להם אותו יום דירה אחרת למגוריהם.

27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) משנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;

סבורני, כי אין חשיבות לשאלה, האם היה אביה של המשיבה בעל זכות בדירה לאחר עזיבת האם, שכן גם אם כך היה, הרי שבהתאם להוראת סעיף 27 לחוק, על המשיבה לעמוד באופן עצמאי בתנאיו של סעיף 22 ואין זכות זו עוברת אליה בירושה מן האב. על כן, בין אם הזכות הנטענת על פי סעיף 22(ב) קמה מיד לאחר עזיבת האם ובין אם רק לאחר פטירתו של האב בשנת 1970, עלינו להפעיל על עניינה של המשיבה מבחן זהה בהתאם להוראות סעיף 22(ב).

14.     מהוראת סעיף 22(ב) שצוטטה לעיל עולים שלושה תנאים שצריכים להתקיים על מנת שהמשיבה תוכר כדיירת מוגנת בדירה: א. זניחה מצד ההורה (בהנחה שההורה השני לא קיים או נפטר בהמשך). ב. מגורים יחד עם ההורה, לפחות ששה חודשים בטרם עזיבת הדירה. ג. לא היתה במקביל דירה אחרת למגורים.

בהתבסס על המסכת העובדתית שנפרשה בפני בית משפט השלום ניתן לקבוע, כי שני התנאים האחרונים מתקיימים בעניינה של המשיבה - היא התגוררה עם אמה כל השנים מאז נולדה ועד לעזיבת האם, ולא היתה לה דירה נוספת במקביל (כפי שקבע בית המשפט, דירתה החדשה של האם איננה יכולה להיחשב ככזו כיוון שהאם לא לקחה על עצמה את הטיפול הקבוע והמלא במשיבה ודירתה לא היתה פתוחה בפניה במשך כל ימות השנה. נראה כי בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים).

על כן נותרה השאלה, האם התקיים גם התנאי הראשון מבין השלושה, היינו האם עזיבתה של האם את הבית מהווה 'זניחה' במשמעות החוק?


15.     כאמור, בית משפט השלום השיב על שאלה זו בחיוב, והדגיש כי מדובר היה בילדה בת ארבע שנים בלבד, אותה הותירה האם ללא טיפול קבוע וצמוד, כשמי שדואג למסגרת קבועה עבורה הוא דווקא בן-הדוד. אין חולק, כי מבחינה משפחתית ואישית ניתן לזהות במקרה של המשיבה אירוע או חוויה של זניחה, כאשר האם עזבה את הבית והותירה תא משפחתי מפורר. אין חולק, כי תמונת ילדות קשה זו השפיעה על בית משפט השלום בקובעו, כי האם זנחה את בתה הקטנה. עם זאת, עלינו לזכור כי בפרשנות משפטית עסקינן, והפסיקה העניקה למושג 'זנח' פרשנות מצמצמת ביותר.

בפסק הדין המנחה בסוגיה, שניתן כבר בשנת 1976, נקבע ע"י כב' השופט שרשבסקי, כי יש לפרש את המונח "זנח" כניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי, כעזיבה וכניתוק מכל וכל ולא בנוגע למגורים בלבד (ראה ע"א 622/75 חנה אבני ואח' נ' רות ואלכסנדר יונש, פ"ד ל (3) 203). פרשנות זו התבססה על שני אדנים. האחד, כי הסעיף נמצא יחד עם קבוצת סעיפים נוספת (20-22), אשר עומדים כחריגים לכלל היסודי, לפיו החוק מגן רק על הדייר המחזיק בפועל והגנה זו נשללת אחרי שהדייר חדל להחזיק בדירה לצורך מגוריו. המשותף לחריגים הללו שהם נותנים הגנה לקרוביו של הדייר שעלולים להשאר ללא קורת גג לאחר שחדל הוא להחזיק בדירתו, והם עוסקים במקרים של פטירת הדייר (סע' 20), הפסקת הקשר המשפחתי (גירושין או ביטול נישואין - סע' 21), וזניחה. לאור מיקומו של חריג זה יחד עם החריגים האחרים, ולאור מטרותיו של החוק, נקבע שהפירוש שיש לתת למונח 'זניחה' הוא ניתוק השווה במשמעותו לניתוק שבא בעקבות מוות או בעקבות גירושין, היינו ניתוק כולל ולא מוגבל בחוסר דאגה למגורים. הבסיס הפרשני השני נבע מחזרתו של המונח 'זנח' בשני חלקיו של סעיף 22: זניחת בן הזוג (בחלק א) וזניחת ילדים/הורים (חלק ב). בית המשפט סבר, כי משבחר המחוקק להשתמש במונח זהה הרי שיש לתת לו גם פרשנות זהה, היינו תוצאה מעשית של ניתוק כולל של הקשר המשפחתי.



השופט עציוני עמד במסגרת פסק הדין על הבעייתיות הטמונה בפרשנות האמורה בציינו:

"כיום התוצאה היא שאם ההורים עוזבים את הדירה כשהם ממשיכים ביחסים הטבעיים, המבוססים על חיבה ואהבה לילדיהם, הילדים נענשים, והם נאלצים לעזוב את הדירה, שבה התגוררו כל ימי חייהם.. גם כשלהורים או לילדים אין אמצעים כדי לרכוש קורת גג אחרת. לעומת זאת, הורים שעוזבים את ילדיהם בטריקת דלת (אמיתית או לכאורית) ועל ידי כל 'זונחים' אותם, ילדיהם כן יהנו מהגנת החוק"

על אף הדברים הללו וההסתייגות שהביע השופט עציוני מתוצאותיה של הפרשנות המצמצמת נקבע גם על ידו כי אין מנוס מפרשנות זו.

16.     זו היא, אם כן, ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון והיא מחייבת עד היום (ראה דוד בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה 2005, עמ' 281 - 282). כמו כן, מאז ניתן פסק הדין בעניין אבני, המשיכו בתי המשפט במגמה העקבית של פרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר, וזאת ביתר שאת לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992 (ראה ע"א 4100/97 יוסף רינדר נ' אסתר ויזלטיר פ"ד נב
(4) 580 וכן ע"א 3295/94 רע"א 6770/94 פרמינגר נ' ח' מור ואח '; פ.א. ליוס נ' א' ו' ;     ליוס, פ"ד נ(122-125 ,(1) (5 וברע"א 6842/96 שוס רות ואח' נ' קלמן אריה ואח', פ"ד נב
(2) 625).

17.     ומן הכלל אל הפרט - בניגוד לקביעתו של בית המשפט השלום, נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על כתפיה של המשיבה דווקא. כלל הוא כי התובע סילוק יד יוצא ידי חובתו בהוכיחו שהוא הבעלים החוקי של הנכס, ועל הנתבע הנטל להוכיח כי בעלותו של התובע כפופה לזכותו שלו בנכס. דהיינו, לעניין הטענה לפיה המשיבה היא בעלת זכות של דיירת מוגנת בנכס המשיבה היא בבחינת 'המוציא מחברו' ועל כן עליה נטל הראיה (ראה ע"א 509/64 חברת חלקה 1/38+5/38 בגוש 6667 בע"מ נ' ויקטוריה לוי ואח', פ"ד יט (2) 169).

18.     על פי התשתית העובדתית שהציבה המשיבה עצמה במסגרת עדותה ותצהירה נראה כי לא נוכל לקבוע 'זניחה' מצד האם במובנו של חוק הגנת הדייר, כפי שפרשנותו הובאה לעיל.

מעדותה של המשיבה עולה, כי לא ידוע לה מה היה הבסיס לעזיבת האם את הבית - האם בשל יחסים רעועים עם האב, האם לאור יחסיה עם גבר אחר שעבר להתגורר עמה בדירה, האם על רקע מחלתה או כל הגורמים יחד (ראה לעניין זה ע"א 733/68 יפה אבני ואח' נ' ארמון הככר בע"מ, פ"ד כג (1) 759). המשיבה היתה ילדה קטנה כאשר הדבר קרה, ולעדותה לא הביאה תמיכה חיצונית נוספת מטעם מי מבני המשפחה המבוגרים ממנה.

כך או כך, גם מבלי שידוע לנו הרקע לעזיבה, אין חולק כי האם לא נעלמה מחייה של הבת ולא ביצעה ניתוק כולל של הקשר המשפחתי מצדה. היא שכרה דירה ברחוב הסמוך לדירה בה נותרה המשיבה ונשארה נוכחת בחייה לאורך כל השנים תוך הקפדה מצדה לשמור עמה על קשר. המשיבה נהגה לבקר את האם באופן קבוע ואף התארחה בביתה בתקופות בהן בריאותה הנפשית אפשרה זאת. לאחר שהאב נפטר היתה רשומה המשיבה במשרד הפנים על הכתובת של אמה. כל הפרטים הללו עולים מעדותה של המשיבה והם מעידים על נוכחות של האם בחייה, וזאת על אף שמדובר בנוכחות וטיפול חלקיים. עם כל הקושי שבהתנהלות זו מבחינה משפחתית ואישית אין בה משום 'זניחה' במובנו של החוק, דהיינו אין בה ניתוק כולל של הקשר המשפחתי והיעלמות מחייה של הבת. על כן נראה, כי אין מנוס מלקבוע שהמשיבה לא נכנסת בגדרו של סעיף 22(ב) לחוק ואיננה יכולה להיחשב דיירת מוגנת בנכס.

19.     משהגענו למסקנה זו לא נותר עוד צורך בבדיקת סוגיית הנטישה, שכן בהיעדר זכות מלכתחילה אין לעניין זה כל משמעות נוספת.

20.     הערעור מתקבל. על המשיבה יהיה לפנות את הדירה בתוך 120 יום מיום המצאת פסק הדין.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר לידי המערערת את הערבות הבנקאית שהופקדה מטעמה בתיק בית המשפט.



                                   



                                   מיכל רובינשטיין, שופטת

השופט יהושע גרוס, אב"ד:
אני מסכים

                              

                              יהושע גרוס, סגן נשיא, אב"ד

השופטת אסתר קובו:
אני מסכימה
                                   

                                   אסתר קובו, שופטת


הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מיכל רובינשטיין





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עילת הנטישה

  2. נטישת עסק מוגן

  3. דייר מוגן נדחה

  4. סכסוך עם דייר מוגן

  5. מכירת דיירות מוגנת

  6. עורכי דין דיירות מוגנת

  7. ויתור על דיירות מוגנת

  8. דייר מוגן שמשתמש בחצר

  9. תביעה לפינוי דייר מוגן

  10. דייר ממשיך דיור ציבורי

  11. שטח מירבי בדיור ציבורי

  12. זכות דיירות מוגנת בדירה

  13. סעיף 85 לחוק הגנת הדייר

  14. דיור ציבורי לעולים חדשים

  15. סעיף 33(א)לחוק הגנת הדייר

  16. בעל בית - חוק הגנת הדייר

  17. דיור ציבורי זכויות רכישה

  18. דחיית בקשת הגנת דייר מוגן

  19. הגנת הדייר הוצאות תיקונים

  20. זכויות רכישה בדיור הציבורי

  21. פינוי דיירת מוגנת שלא משלמת

  22. הצעת חוק דיור ציבורי לעולים

  23. דירת פרזות - תביעה לפינוי דייר

  24. העברת עסק של דייר מוגן שנפטר

  25. זכויות גרושת הבן של דייר מוגן

  26. טובת הנאה במקרקעין - דייר מוגן

  27. זכויות בן של דיירת מוגנת שנפטרה

  28. תקנות הגנת הדייר (מומחים), תשל''א-1971

  29. ביטול הכרה ב''דייר ממשיך'' שנעשתה בטעות

  30. רצף מגורים 6 חודשים לפני פטירת דייר מוגן

  31. חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972

  32. מגורים בדירה ציבורית מגיל קטן - דייר ממשיך

  33. חוק הגנת הדייר (מוסדות-ציבור), תשכ"ד-1964

  34. חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998

  35. רכישת זכויות דייר ממשיך להמשיך ולהתגורר בדירה

  36. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998

  37. תקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשס''א-2002

  38. תקנות הגנת הדייר (תשלום בעד שירותים), תשל''ג-1973

  39. תקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל''א-1971

  40. המגמה בפסיקה היא פרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר

  41. האם ילדים שגרו עם אמא שנפטרה נחשבים דיירים ממשיכים ?

  42. תקנות הגנת הדייר (סדרי-דין בבקשה לאישור-הסכם), תשכ''ט-1968

  43. תקנות הגנת הדייר (סדרי-הדין בבית-הדין לשכירות), תשי''ד-1954

  44. תקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (קדימות בהתקנת דודי שמש), התשס''ח-2008

  45. "דייר ממשיך" יוכל להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר שנפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון