השאלה, האחת, העומדת להכרעה בפסק הדין להלן האם באה הנתבעת אשר טענה שהיא ידועה בציבור של דייר מוגן בגדר הגדרת "דייר ממשיך", כמשמעות מונח זה בחוק הדיור הציבורי ? סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998, קובע ומגדיר, בין היתר, מי הוא "דייר ממשיך"- "בן זוג של זכאי שנפטר... לרבות הידוע בציבור כבן זוג... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..." מכאן, שעל מנת שהנתבעת תוכר כ"דיירת ממשיכה" בדירה, עליה להוכיח שתיים אלו: כי היא היתה, עובר לפטירת המנוח, הידועה בציבור כבת זוגו. מגורים, בצוותא חדא, עם המנוח בדירה למצער, 3 שנים טרם פטירתו. יודגש ויובהר, כי הנטל להוכחת מעמדה של הנתבעת כ"דיירת ממשיכה" מוטל על כתפיה כמי שטוענת לזכויות בדירה. להלן פסק דין בנושא זכויות ידועה בציבור של דייר מוגן שנפטר: פסק-דין הנסיבות 1. התובעת, "עמידר חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ" (שתיקרא להלן גם- "עמידר"), הינה גוף ציבורי, המתנהל על פי דין, המנהלת מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו את הדירה המצויה ברח' רובינשטיין 55, תל- אביב (להלן: "הדירה"). 2. הדירה הושכרה למנוחים שוחט זינאידה ז"ל ולרוזנברג איגור ז"ל (להלן: "המנוח"), על פי חוזה שכירות מיום 2/4/73. המנוחה, הגב' שוחט זינאידה הלכה לבית עולמה ביום 31/5/92, ואילו המנוח נסתלק לבית עולמו ביום 4/4/04. 3. הנתבעת מחזיקה כיום בדירה וטוענת לזכות מגורים בה. העתירה וטענות הצדדים 4. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, טענה התובעת כי הנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין, בלא כל זכות חוקית ובלא הסכמתה. בהיות הנתבעת חסרת מעמד בדירה, עותרת התובעת לפינויה הימנה כמו גם לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים, מיום פטירת המנוח ועד ליום הגשת התביעה- העולים, על פי הטענה, לסך של 3,640 ₪. 5. בבקשת הרשות להגן ובתצהיר הנלווה לה טענה הנתבעת כי הינה בעלת זכויות בדירה מכוח היותה "דייר ממשיך" כמשמעות היגד זה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי" או "החוק"). לשיטת הנתבעת, היא החלה להתגורר עם המנוח בדירה החל משנת 1999, חיו יחד כזוג לכל דבר ועניין משך למעלה מ- 4 שנים טרם פטירתו, ניהלו משק בית משותף וחיו חיי אישות כבעל ואישה. בנסיבות אלו, כך לנתבעת, במועד פטירת המנוח היא היתה "הידועה בציבור" שלו, וככזו רכשה מעמד של "דייר ממשיך" בדירה. 6. בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה. נשמעו ראיות, הוגשו סיכומי טענות הצדדים, כך שהגיעה עת ההכרעה. דיון והכרעה 7. מטענות הצדדים עולה כי השאלה, האחת, העומדת להכרעה היא האם - אם לאו- באה הנתבעת בגדר הגדרת "דייר ממשיך", כמשמעות מונח זה בחוק הדיור הציבורי. טרם אבחן את חומר הראיות שהונח בפני בתיק זה, שומה עלינו לבחון את הדין החל בענייננו. ההיבט המשפטי 8. סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, קובע ומגדיר, בין היתר, מי הוא "דייר ממשיך"- "בן זוג של זכאי שנפטר... לרבות הידוע בציבור כבן זוג... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..." מכאן, שעל מנת שהנתבעת תוכר כ"דיירת ממשיכה" בדירה, עליה להוכיח שתיים אלו: א. כי היא היתה, עובר לפטירת המנוח, הידועה בציבור כבת זוגו. ב. מגורים, בצוותא חדא, עם המנוח בדירה למצער, 3 שנים טרם פטירתו. יודגש ויובהר, כי הנטל להוכחת מעמדה של הנתבעת כ"דיירת ממשיכה" מוטל על כתפיה כמי שטוענת לזכויות בדירה. סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 מורה אותנו כי- "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בתביעה כאמור, "די לו לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע, להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלות כפופה לה" [ע"א 16482/90 עיריית תל אביב יפו נ' גרינטשיין, פד נג 353; ע"א 127/77 קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455]. משהלכו המנוחים (הדיירים החוזיים) לבית עולמם, פג תוקפו של חוזה השכירות וממילא זכאית התובעת- כבעלת הדירה או כמי שמייצגת את בעליה- לקבל לידיה את החזקה בה לאלתר, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ [ראו: סעיף 24 לחוזה השכירות]. הנתבעת, המבקשת להמשיך ולהחזיק בדירה, בניגוד לרצון הבעלים, עליה מוטל הנטל להוכיח כי עומדת לה זכות כזו. 9. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא כי על הנתבעת להוכיח, במידה הדרושה במשפט האזרחי, התקיימותם של שני התנאים הדרושים על מנת שתוכר כ"דיירת ממשיכה" בדירה, קרי: היותה "ידועה בציבור" של המנוח עובר לפטירתו, וכן מגורים, יחד עמו, בדירה - למצער 3 שנים טרם פטירתו. [השוו- ע"א 20541/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' ואחניש]. ההיבט העובדתי- ראייתי 10. ההשכילה הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח היותה "דיירת ממשיכה" בדירה? מחומר הראיות עולה כי לא עלתה בידה כזאת. נבהיר דברינו. הנתבעת ידועה בציבור של המנוח- האמנם? 11. הטוען להיותו "ידוע בציבור" של בן זוג אחר, עליו הנטל להוכיח כי הוא ובן זוגו ניהלו "חיי משפחה במשק בית משותף", קרי- קיומם של חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. ניהול "משק בית משותף" משמעותו "... שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם... בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו..." (ע"א 321/69 ניסים נ' יוסטר, פ"ד כ"ד(1) 617, 619). באופן טבעי, לא ניתן להביא ראיות ממשיות וברורות באשר לקיומם של חיי אישות בין בני זוג, ברם בכל הקשור לניהול "משק בית משותף" ניתן לצפות מהטוען להיותו "ידוע בציבור" של בן זוגו, כי ימציא ראיות ברורות אשר ישכנעו את בית המשפט, כי בינו לבין בן הזוג האחר אכן התקיימו יחסים אמוציונאליים וכלכליים. למרבה הפליאה, לבד מטענות סתמיות ובלתי מבוססות, ולמעט הצגתן של תמונות בו מצולמת הנתבעת יחד עם המנוח, לא השכילה האחרונה להציג בפני בית המשפט, ראיה כלשהי לניהול חיי משפחה ומשק בית משותף- עם המנוח. נוכח טענת הנתבעת כי התגוררה משך שנים בדירה יחד עם המנוח, כאשתו לכל דבר ועניין, ניתן היה לצפות כי תביא לעדות את שכנותיה בבניין, את חבריה ומכריה ובני משפחתה, אשר יעידו כי אמנם ניהלו בני הזוג אורח חיים משותף כבעל ואישה. דא עקא, כי לבד מעדות שכנה אחת, הגב' אנה עמנואל, אשר ניאותה להעיד בפני בית המשפט, אף לא אחד מהשכנים אשר חתמו על תצהירים, לא הובאו לבית המשפט למתן עדות. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת לפשר הדברים וזו השיבה תשובות שונות ומשונות ככזו "המרחיקה עדותה". באשר לחברים המשותפים, אשר לא התייצבו לעדות, טענה הנתבעת כי אלה, כולם, "זקנים וחולים" (עמוד 12 שורה 23). באשר לשכנים ולחברותיה בבניין טענה כי אלה נמנעו מלהגיע עקב כך "כי הם עובדים" (שם, שם). באשר לחברותיה נתנה הנתבעת "הסבר" אחר, מקורי ומעניין, על היותן של אלו "מבוגרת וחלקן מתו". ומה באשר לבתה שלה הבוגרת, מדוע זו לא הגישה תצהיר התומך בגירסתה, על כך השיבה הנתבעת "אני לא יודעת למה הבת שלי לא חתמה על תצהיר...." (עמוד 13 שורה 8). "הסבריה" של הנתבעת להעדר הבאת עדים מטעמה, לא זו בלבד שאין בהם כדי לשכנע, אלא שיש בהם כדי ללמד שלו הובאו העדים האמורים לעדות, היתה עדותם פועלת לרעתה [ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1532, 1649]. 12. לא זו בלבד שהנתבעת לא השכילה להוכיח מגורים, בצוותא חדא, עם המנוח משך 3 שנים טרם פטירתו (ועל כך נרחיב בהמשך), אלא שאף לא הוכח על ידה- אף לא לכאורה- ניהול משק בית משותף עם האחרון בכל התקופה האמורה. ההיפך הוא הנכון. בחקירתה הנגדית הודתה הנתבע כי "לא היה לנו חשבון בנק משותף" (עמוד 12 שורה 19) וכי "אין שום דבר שרכשנו יחד במשותף, אין כל נכס שרכשנו במשותף". היכן הם, איפוא, יחסי השיתוף של הנתבעת עם המנוח? תמהני! זאת ועוד, משנשאלה הנתבעת הכיצד זה לא שינתה את כתובת מגוריה לכתובת הדירה כבר בשנת 1999, השיבה האחרונה- למרבה הפליאה- כי "ב- 2003 שיניתי את הכתובת כי סוף סוף הבנתי שאיגור היה בן אדם טוב והכל בסדר. בשנת 2003 החלטתי שאני מוכנה להיות עם איגור" (עמוד 13 שורות 19-21) (ההדגשה שלי- ח.ט.). בניגוד גמור לאמור בתצהירה, כאילו חייתה עם המנוח "כבעל ואישה" כבר משנת 1999, הודתה הנתבעת, כמשיחה לפי תומה, כי רק בשנת 2003 החליטה שהיא מוכנה להיות איתו. נראה איפוא, בעליל, כי הנתבעת לא ראתה עצמה- עד לשנת 2003- כבת זוגו של המנוח וכמי שמוכנה לחלוק עמו חיי משפחה הכוללים "יסודות אמוציונאליים וכלכליים" (דברי כב' הנשיאה ד. בייניש בבג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים ואח', סעיף 9 לפסק הדין). בצר לה ובהעדר ראיות משכנעות בדבר קיומם של חיי משפחה במשק בית משותף, מבקשת הנתבעת להיבנות ממכתבה של עוה"ד זינגרמן אורלי מיום 7/4/04 (נספח ג' לתצהיר נ/1) בו נאמר, בין היתר, כי המנוח הצהיר בפני האחרונה כי הוא גר עם הנתבעת "וכי הם חיים יחד כידועים בציבור". דא עקא, כי אין אנו חייבים מפי עוה"ד זינגרמן, אשר לא הגישה תצהיר חתום ומאושר כדין, ואף לא זומנה לעדות על ידי הנתבעת. ניתן היה לצפות מהנתבעת ובאת- כוחה, כי ידאגו לזימונה של עוה"ד זינגרמן למתן עדות לעניין זה. ברם, כדרכה בקודש, נמנעה הנתבעת מעשות כן, מה שמלמד כי לו זומנה הראשונה לעדות- עדותה היתה פועלת לרעת גירסתה. כך או כך, לא הובאה בפני אף לא שמץ של ראייה להיות הנתבעת "ידועה בציבור" של המנוח ערב פטירתו. התרשמתי כי היחסים אשר היו בין המנוח לנתבעת הושתתו על "... צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני...." (ע"א 612/69 הנ"ל, שם, שם). 13. מסקנתי הינה, איפוא, כי הנתבעת לא השכילה להוכיח כי עובר לפטירת המנוח, היא היתה ידועה בציבור של האחרון. ברי, אם כן, לאור האמור, כי הנתבעת אינה באה בגדר הגדרת "דייר ממשיך", משלא הוכח כי היא היתה בת זוגו של המנוח או ידועה בציבור שלו, עובר לפטירתו. תקופת המגורים בדירה 14. למעשה, יכול הייתי להסתפק באמור לעיל ולסיים פסק זה בכאן. ברם, למעלה מן הצריך לענייננו, אוסיף ואומר, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התנאי השני הנדרש- קרי: מגורים עם המנוח משך 3 שנים לפחות, טרם פטירתו. להוכחת מגוריה עם המנוח למן שנת 1999- כנטען- שמה הנתבעת יהבה על עדותה של הגב' עמנואל, שכנתה בבניין. דא עקא, כי אין בדעתי לסמוך על עדותה של עדה זו- כלל ועיקר. לא זו בלבד שעסקינן בעדות יחידה, מגמתית ומגומגמת משהו, אלא שעדותה של זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהונח בפני, ובמיוחד העדרן של אלו אשר שומה היה על הנתבעת להציגן. חרף הצהרת הנתבעת בתצהירה כי כל מכריה- שלה ושל המנוח- יודעים על הקשר שביניהם (סעיף 9 לתצהיר נ/1), כמו גם שכניהם בבניין היכולים להעיד על מגוריהם המשותפים (סעיף 11 לנ/1), לא הובאו אלה למתן עדות והדבר אומר דרשני. הדבר תמוה שבעתיים נוכח העובדה כי הנתבעת לא טרחה להביא לעדות- למצער להוכחת מגוריה בדירה- את משפחתה הקרובה ובני ביתה שלה אשר, לטענתה, יכולים להעיד על מגוריה עם המנוח וכלשונה "בתי וחתני וכל הילדים שלי ובני והנכד שלי יכולים להעיד שאיגור ואני חיינו וגרנו יחד" (עמוד 14 שורה 7,8). מדוע אם כך לא הובאו אלה למתן עדות? לנתבעת הפתרונים. לא זו אף זו, לו אמת היה בפי הנתבעת כי התגוררה יחד עם המנוח למן שנת 1999, הכיצד זה לא יכולה היתה להמציא מסמכים כלשהם מגורמים רשמיים- מהם ניתן ללמוד על מגוריה בדירה, בתקופה האמורה? המסמכים היחידים, אותם הציגה הנתבעת, הם אלה הנושאים תאריכים 1/10/03 (נספח ה' לנ/1) ו- 19/5/03 (נספח ו' לנ/1). מהמסמכים האמורים עולה, בהעדר מסמכים מוקדמים יותר, כי הנתבעת החלה להתגורר בדירה, אם בכלל, אך בשנת 2003. מסקנה זו מתיישבת היטב עם הצהרת הנתבעת, בחקירה הנגדית, כי רק בשנת 2003 שינתה את כתובת מגוריה במרשם האוכלוסין לכתובת הדירה, זאת מן הטעם שרק בשנת 2003 "... החלטתי שאני מוכנה להיות עם איגור" (עמוד 14 שורות 20, 21). מכאן, שטענת הנתבעת בדבר מגוריה עם המנוח, משך למעלה מ- 3 שנים טרם פטירתו, אין לה על מה שתסמוך. ואם לא די באמור לעיל, נתברר כי הנתבעת הצהירה בפני בית המשפט, בריש גלי, כי בגין כל התקופה, למן שנת 1999 ועד לשנת 2004, דרשה וקיבלה מהמדינה סיוע בשכר דירה "עבור הדירה בירושלים 58, שם גרה כל משפחתי" (עמוד 14 שורה 10). אם אמנם התגוררה הנתבעת בדירת המנוח- כטענתה- הכיצד זה ההִינה לבקש סיוע מהמדינה בגין דירתה שלה, תוך העלמת מגוריה עם המנוח? הכיצד זה לא דיווחה לגורמים המוסמכים- בזמן אמת- על כי איננה מתגוררת בדירתה שלה? על כך השיבה הנתבעת "אני פחדתי לאבד את שכר הדירה שקיבלתי"- כך ללא כחל וסרק! בכל הכבוד, אינני סבור כי הנתבעת רשאית לאחוז בחבל בשני קצותיו, לסירוגין, כטוב בעיניה. משהוכח כי הנתבעת דרשה וקבלה סיוע בשכר דירה בגין דירתה שלה- אותה שכרה בשכירות סוציאלית- משך כל התקופה האמורה, מושתקת ומנועה היא מלטעון עתה בבית המשפט כי התגוררה, אותה העת, בדירת המנוח. כך או כך, אין אני נותן אמון בגירסת הנתבעת כאילו היא התגוררה בדירת המנוח למן שנת 1999, בהעדר תשתית ראייתית מספקת המוכיחה כזאת. 15. יתר על כן, לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה מגורים כאמור, אלא שהוכח היפוכם של דברים. לשם הפרכת טענת המגורים שבפי הנתבעת, צירפה התובעת לתצהיר העד מטעמה- מר כהן רחמים המשמש כרכז שטח אצל עמידר- דוחות ביקורי מעגל (להלן: "הדוחות"), אותם עורכת התובעת כחלק מנוהל ביקורים שהיא מבצעת בדיור הציבורי (נספחים ו'(1) ו- ו'(2) לת/1). מהדוחות עולה, כי בביקורים בדירה מהימים 31/10/01 ו- 10/2/02, לא נמצאה הנתבעת כמי שמתגוררת בדירה וכי המנוח מתגורר בה בגפו. אם אמנם, כטענת הנתבעת, היא התגוררה בדירת המנוח החל משנת 1999, הכיצד זה נפקד שמה מדוחות ביקורי המעגל? תמהני! טענת הנתבעת בתצהירה (סעיף 19 לנ/1) כאילו ורכזי השטח ראו אותה בדירה בעת ביקוריהם בה וכי אמרו לה "מה את מתחבאת, אנחנו יודעים שאת גרה איתו"- אינה אמינה עלי כלל ועיקר. אין אני מעלה על דעתי שעובדי עמידר, יעשו שקר בנפשם ויצהירו הצהרת כזב בדוחות, כך סתם בלא הסבר מניח את הדעת. לו ביקשה הנתבעת להזים את העולה מדוחות ביקורי המעגל, פתוחה היתה בפניה הדרך לזמן את עורכם ולחוקרם על אמיתות תוכנם של הדוחות. משלא עשתה כן הנתבעת ומשלא התנגדה להגשתם, הרי שיש לקבל את האמור בהם כאמת. מקובלת עלי לעניין זה עמדת ב"כ התובעת כי דוחות ביקורי המעגל הינם "רשומה מוסדית" כהגדת מונח זה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן: "הפקודה") הואיל ומסמכים אלה עומדים בתנאים הבסיסיים הקבועים בסעיף 36 לפקודה. אין ספק כי עמידר הינו "מוסד" כהגדרתו בסעיף 35 לפקודה. כן אין חולק, כי ביקורי המעגל נערכים, מידי שנה בשנה, במהלך הניהול הרגיל והשוטף של הדיור הציבורי וכי קיים נוהג אצל עמידר לערוך דוחות כאמור. נמצא, איפוא, כי דוחות ביקורי המעגל עונים על שלושת התנאים הנדרשים בסעיף 36 לפקודה להיותם "רשומה מוסדית", כך שדוחות אלה קבילים המה להוכחת אמיתות תוכנם. משלא השכילה הנתבעת להפריך אמיתות תוכנם של הדוחות, הרי שיש לקבלם, למצער, כ"ראייה לכאורה" לאמיתות האמור בהם. הנה כי כן, עדות קבילה ומהימנה לנו מפי רכזי השטח בעמידר- באמצעות דוחות ביקורי המעגל- כי הנתבעת לא התגוררה בדירה יחד עם המנוח, למצער, עד ליום 10/2/03 (נספח ו'(2) לת/1). ברי, איפוא, כי למן 10/2/03 ועד ליום פטירת המנוח (4/4/04) לא חלפה התקופה המינימלית (3 שנים) הנדרשת לשם רכישת מעמד של "דייר ממשיך" בדירה. הסעדים המבוקשים 16. משלא הוכיחה הנתבעת את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, אף לא תנאי אחד מאלה הנדרשים על מנת שתבוא בגדרו של המונח "דייר ממשיך"- היא לא היתה ואינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה. התובעת זכאית, איפוא, לסעד הפינוי וסילוק היד כמבוקש על ידה. שונים הם פני הדברים באשר לסעד הכספי המבוקש בעתירה. לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת באשר לדמי השימוש הראויים, לא הניחה הנתבעת תשתית ראייתית כלשהי להוכחת היקפם של אלה. פלט "מצב חשבון" אשר צורף לתצהיר מר כהן (נספח ח' לת/1) אינו יכול לבוא תחת חוות דעת מומחה לעניין זה, ובוודאי שאין המדובר ב"רשומה מוסדית" כנטען על ידי ב"כ התובעת. התוצאה 17. סוף דבר ולאור כל האמור לעיל התוצאה הינה כדלקמן- א. הנני מורה לנתבעת לפנות ולסלק ידה מהדירה המצויה בבניין הבנוי ברחוב רובינשטיין 55, בתל- אביב, ולהחזירה לנתבעת, לאלתר, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. ב. הנני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת ריבית והצמדה עליהם, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)ידועים בציבור