זיכוי מעבירת בניה ללא היתר

להלן הכרעת דין בנושא זיכוי מעבירת בניה ללא היתר: הכרעת דין החלטתי לזכות את הנאשמים מהמיוחס להם בכתב האישום. הנאשמים הועמדו לדין בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה ו/או שימוש ללא היתר בניגוד לסעיפים 145, 204(א), 205, 206, 208(א), 218, 219 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") והוראות תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז - 1967 (להלן: "התקנות"). על פי כתב האישום - ביום 21.11.05 ביקר מפקח הבניה במקרקעין הידועים כגוש 10424 חלקה 37 ברחוב לכיש 9 בק.ים. בעת ביקורו גילה המפקח כי על המקרקעין הנ"ל בוצעו ללא היתר כדין עבודות טעונות היתר ובהן, הצבת מיכל סולר בנפח של כ - 9000 ליטר, מיכל סולר בנפח של כ - 2800 ליטר ומשאבת סולר. בביקור הנ"ל ובביקורים נוספים שנערכו עד 22.2.06 ראה המפקח כי מיכלי הסולר והמשאבה משמשים כתחנת תידלוק לרכבים. על המקרקעין חלה תוכנית המייעדת את המקרקעין לתעשיה. העבודות והשימוש במקרקעין היו טעונים היתר וביצוען והשימוש במקרקעין מהווים שימוש חורג בקרקע. הנאשמים, אליבא ד'כתב האישום, הינם מי שביצעו את העבודות ו/או מי שמשתמשים במקרקעין שימוש חורג ללא היתר ו/או מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר ו/או מי מי שאחראי לעבודות ו/או לשימוש החורג ו/או מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בעת האמור לעיל. בתגובתו לכתב האישום בתאריך 26.4.06 טען ב"כ הנאשמים - "נאשם 3 עובד בנאשמת 2. המקום כרגע סגור בשל אילוצים כלכליים" והוסיף - "הנאשם 1 העביר את המקום לידי נאשמת 2 וכיום לא מחזיק בו" בדיון בו נטענו הטענות הנ"ל, לא נכח נאשם 3 ומטבע הדברים אף לא נאשמת 2 . בדיון הנדחה שגם הוא נערך בהיעדרו של נאשם 3 טען ב"כ הנאשמים - " בעובדה מס' 1 אנו מודים, אולם מסתייגים מהתאריך. בעובדה מס' 2, לא עשו עבודות בניה עם המיכלים, אלא הוצבו במקום על מנת להפעיל את המקום, כמו כל חפץ אחר שמונח. לגבי עובדה מס' 3, נאשם 1 כבר לא היה המחזיק, נאשמת 2 קיבלה את המקום, אולם הוא נסגר בהמשך והיא לא נהנתה מפירותיו. נאשם 3 לא נהנה מפירותיו של המקום." לכאורה יש בדברים הללו משום הודאה במרבית העובדות הנטענות בכתב האישום, אולם יש להוסיף, כי אשמתה של נאשמת 2 כרוכה באחריותו של נאשם 3 לנטען בכתב האישום, כפי שיובהר להלן. בדיון לא נכח נאשם 3 והוצא נגדו צו הבאה. יתירה מכך, ב"כ הנאשמים הצהיר בתחילת הדיון כי הודיע על מועד הדיון לנאשם 3 ולאור חוסר התקשורת ואי שיתוף הפעולה ביניהם, הוא שוקל להתפטר מן הייצוג. בדיון נוסף שנערך בתאריך 31.5.06 בנוכחות נאשם 3 בלבד, השיב הנ"ל ביחס לכתב האישום - "אני כופר בעובדות כתב האישום. הייתי זמן קצר במקום ועזבתי. אני בעלים של נאשמת 2 . כיום איני אחראי." בנסיבות אלה, לא ראיתי לכבול את ב"כ הנאשמים בדבריו בעת ההקראה הראשונה ממנה נעדרו בפועל נאשמים 2 ו - 3, משכפר נאשם 3 מפורשות במיוחס לו. לדעתי, נכון היה לשמוע את כלל הראיות ביחס לנאשמים הגם שלכאורה בלבד, צוצמה יריעת המחלוקת בדיון הראשוני. כאמור, הנאשמים כפרו במיוחס להם. כתב האישום הוגש כנגד שלושה נאשמים - נאשם 1 מאיר סויסה (להלן: "סויסה") ושני הנאשמים נשוא הכרעת הדין הנוכחית, כאשר נאשמת 2 הינה חברה הנמצאת בבעלותו של נאשם 3. לאחר שהתייצב סויסה לדיונים הראשונים בעניינו חדל מהתייצבות ולאחר שהוצא נגדו צו הבאה הוברר, כי הינו שוהה בחו"ל. אשר על כן, ביום 30.10.06 הופרד משפטו ממשפטם של נאשמים 2 ו - 3 וההליכים בעניינו הותלו. מטעם התביעה העידו מפקח רון ניסטל ומר דב שריר, מטעם ההגנה העיד נאשם 3. באמצעות העדים הוגשו מוצגים שונים הנוגעים למקום בו עסקינן, למבנים המצויים בו, לשימוש שנעשה במקרקעין ולאחריות על המקרקעין האמורים. עיקר הראיות אשר הונחו ע"י התביעה בשלב פרשתה, נוגע לנאשם 1 סויסה, אשר כאמור, הותלו ההליכים לגביו. כך ביחס למפגשים עימו במקרקעין האמורים, כך ביחס לשיחות עימו וכך ביחס לחקירתו ע"י העד דב שריר, ממנה הסתלק סויסה במהלך גביית העדות. העיד עד תביעה מס' 1 ביחס לאופן בו נמצאו המיכלים, "על הרצפה, ללא גלגלים. מדובר במבנה כשבתוכו תחנת דלק פיראטית ללא היתרים". כעולה מן התמונות שצילם העד המיכלים מוצבים בתוך מבנה מקורה ואילו משאבת התדלוק נמצאת מחוץ למבנה המקורה מתחת לגג. טוען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי אין מדובר במבנה, כי מדובר בשינוי פנימי אשר לא מצריך היתר בניה וכי לאור התכנית החלה על האיזור המייעדת אותו לתעשיה, אין מדובר בשימוש חורג. לאחר עיון בכלל הראיות, דומני כי אין לקבל את טענותיו המרכזיות והעיקריות של ב"כ הנאשמים. "בנין" על פי סעיף 1 לחוק, הינו - כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות - כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע. קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום שטח קרקע או חלל. "שימוש חורג" על פי הסעיף, בקרקע או בבנין, הינו - השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה. על פי התקנות, "שימוש חורג" הינו שימוש טעון היתר. על פי כלל הנתונים שבפני - הוצבו בתוך מבנה מקורה, שני מיכלים המזרימים סולר למשאבה הניצבת מחוץ למבנה תחת גג. לא ניתן לקבוע אם המבנה המקורי בו הוצבו המיכלים הוקם על פי היתר כדין. אולם גם אם נבנה הוא עצמו כדין, לא ניתן לקבל את הטענה כי השינויים שנעשו בו, אשר הפכוהו בפועל לתחנת תדלוק שאינה מורשית (פיראטית), אשר החלק המשמעותי שבה, קרי המשאבה, נמצא מחוץ למבנה, הינם שינויים פנימיים גרידא. בעניין מבנה - יציע, שנבנה בתוך מבנה ללא שחובר אליו,נאמר ונפסק - "חשיבות מרובה תהא מדעת במקרים אלה...למטרת המבנה, למידותיו, ולדרך השימוש שלו. וגורמים אלה ועוד אחרים כיוצא בהם, יקבעו את טיבו וטבעו של "החפץ": אם אמנם "מבנה" הוא, או שאינו אלא "רהיט" בלבד...עצם המטרה הלגיסלטיבית של חוקי הבנין עשויה לשמש אבן בוחן לקביעת איסור הבניה. חוקים אלה נועדו למטרה הגיונית וברורה, היינו: למנוע הקמת מבנים העלולים לסכן את חיי הציבור ובריאותו, או העלולים לפגוע באחד משאר האינטרסים המוצדקים שלו." ע"פ 31/50 מלצקי נ' היועמ"ש, תק-על 50(3),1. ובדוננו,יש מקום להידרש לניתוחו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעת"מ 411/02, ד. אפרתי ובניו בע"מ נ' ע. ירושלים, פורסם באתר נבו. טול, לדוגמא, מכולה (קונטינר). בא לו אדם ומציגה בשטחו ומשתמש בה למטרות שונות של אחסון, משרד ואפילו קיוסק לממכר של מרכולות שונות. האם נעלה בדעתנו לאמר, כי אין הוא מבנה הטעון היתר. במה שונה מכל לדלק, לענין זה, מאותה מכולה. השוני הוא דווקא בסיכון לציבור, שבא כוח העותרת מבקש מבית המשפט להתעלם ממנו, בשלב של דיון בחובה לקבל היתר בניה. הסיכון לחיי הציבור ולבריאותו, שהשופט זילברג דיבר עליו בענין מלצקי לפני יותר מחמישים שנה הוא הסיכון שפקודת בנין ערים וחוק התכנון והבניה באו למנוע. החובה לקבל היתר בניה למבנה טומנת בחובה בדיקות שונות - תכנוניות, ארכטיקטוניות, סביבתיות ובטיחותיות. הרשות המוסמכת צריכה לבדוק את כל ההשלכות ורק לאחר שהגיעה למסקנה כי מבחינה תכנונית ובטיחותית, לרבות הפגיעה בבעלי מקרקעין סמוכים, רק אז תתן את ההיתר. אכן, ענין זה נבדק גם במסגרת הבקשה לרישוי העסק, אך אין להניחו הצידה בעת בדיקת הבקשה להיתר בניה. בענין דנן אין מדובר במכל "סתם" שבו מאוחסן דלק למכירה ולהספקה לכלי רכב, כי אם ענין לנו במתקן הכולל מכל בעל נפח גדול שכדי להוציא ממנו דלק יש לחברו למשאבה. מתקן כזה הוא "מבנה" מברזל, שעליו חלה ההגדרה של "בנין" לפי סעיף 1 לחוק התכנון והבניה. וגם זאת: מכל לסולר בין שהוא טמון באדמה ובין שהוא מוצב על פני הקרקע או על משטח שעל פני הקרקע המספק סולר לכלי רכב לכל דורש, באמצעות משאבה מכל סוג שהוא, מתקיימת בו, לכאורה, הגדרה של "תחנת תדלוק" לפי תכנית המיתאר הארצית - תמ"א 18. מדובר במתקן המיועד להספקת דלק לכלי רכב. לפיכך, יש צורך לנקוט פעולות למניעת הסיכונים שפורטו בתכנית. תנאי בטיחות ותנאים אחרים צריך שייקבעו בהיתר הבניה למבנה כאמור." אמנם, לא כל עבודת בניה בתוך מבנה קיים, מצדיקה בהכרח אישום פלילי. אולם, כאשר עבודות הבניה משנות לחלוטין את מהותו של המבנה, ממבנה סתם לתחנת תדלוק, שבתוכה שני מיכלים המשמשים לתדלוק וכאשר אחד המבנים נמצא מחוץ למבנה בו הוצבו המיכלים, הרי המכלול מעיד על הפרטים ויש לראות בשלושת המבנים, שני המיכלים והמשאבה, מבנים טעוני היתר אשר נבנו ללא היתר ובנייתם והשימוש בהם ללא ספק מצדיקים העמדת הבונים והמשתמשים לדין פלילי. ראה גם ת.פ.(קריות)5374/02 מ"י נ' סלמאן, פורסם באתר נבו. מכאן, שהוכח כי על המקרקעין נבנו שלושת המבנים נשוא כתב האישום לבלי היתר ואין לקבל טענה על פיה היות וחלק מן המבנים נבנו בתוככי בנין מקורה וכי באחד מהם לא נעשה שימוש בפועל, אזי הינם בבחינת שינוי פנימי שאינו דורש היתר, על פי סעיף 145(א)(2) לחוק. משמצאתי, כי המבנים נבנו ללא היתר, יש לקבוע, כי השימוש שנעשה במבנים כתחנת תדלוק אף הוא שימוש ללא היתר, שימוש חורג ולפיכך הינו אסור. ראה לענין זה, ע"פ (י-ם)41/91 מ"י נ' אמויאלס, פורסם באתר נבו. טוען ב"כ הנאשמים, כי הוגשה בקשה לרשיון עסק עוד בחודש נובמבר 2005 ומשנדרשה ועדת בנין ערים לבקשה, נרשם ע"י מהנדס הועדה: "אין התנגדות". צילום המסמך צורף לסיכומי הנאשמים, נספח א'. יש לזכור, כי עסקינן בראיה. ראיה מטעם ההגנה, אמורה להיות מוגשת בשלב פרשתה על פי דיני הראיות וסדרי הדין המקובלים. זכאית לדוגמא המאשימה לדרוש, כי יוגש המסמך המקורי וכי עורך המסמך ייחקר בחקירה שכנגד ככל שאכן ערך את המסמך. יתירה מזאת, מגיש הבקשה, הרשום כבעל העסק, הינו סויסה ועניינה של הבקשה הינה התייחסות הועדה לקבלת רשיון עסק על ידיו. אשר על כן, משלא הוגשה בקשה להבאת ראיות נוספות, משלא נמסרו נימוקים לאמור במסמך ומשלא ניתן לראות במסמך משום היתר בניה ואף אינו מתייחס לנאשמים, סבור אני, שלא ניתן ללמוד ממנו דבר אודות השאלות העומדות לדיון. מן התוכנית שצירף ב"כ הנאשמים לסיכומיו, תמ"א 18, נספח ב', ניתן ללמוד לכל היותר, כי באם היתה מוגשת בקשה כדין לגורם המוסמך, אפשר והיתה מתקבלת ואפשר וניתן היה היתר בניה, בהתקיים יתר התנאים ולאחר שקילת כל השיקולים הצריכים לעניין. לא ניתן ללמוד מתוכנית תמ"א 18, כי לאור ייעוד הקרקע והתוכנית החלה על המקרקעין, אין כלל צורך בקבלת היתר ספציפי למבנים נשוא כתב האישום, או כי ניתן לבנייתם היתר מכללא. בנסיבות אלה מצאתי כי המבנים נשוא כתב האישום נבנו שלא כדין, היינו ללא היתר והשימוש שנעשה במבנים נעשה ללא היתר. נותר אם כן לבחון, אם די בראיות שהונחו בפני לקביעת אחריותם של נאשמים 2 ו - 3 ביחס לעבירות הנטענות בכתב האישום, על פי עובדותיו. כתב האישום הוגש בתאריך 7.3.06 ומתוחם הוא למקום ולזמן. בחינת הראיות תיעשה איפוא על פי העובדות הנטענות בו. הראיה הבסיסית ואולי היחידה הקושרת את הנאשמים 2 ו - 3 למקרקעין האמורים ולפעילות המתנהלת בהם שהינה בבחינת שימוש חורג, הינה תפיסת חשבוניות ע"ש נאשמת 2 בתאריך 21.2.06. בהקשר לחשבוניות אלה ת/8 העיד מפקח הבניה - "הקבלות היו על המשאבה. שולם על סולר. בגין תשלום לסולר זו המסקנה שלי." (עמ' 12 שורות 1+2). העד הוסיף - "ראיתי שמוכרים סולר מס' פעמים אך קבלות לא ראיתי." (עמ' 12 ש' 8). עוד הבהיר העד, כי לא חקר את נאשם 3 ביחס לקבלות הנ"ל ומסקנתו הינה נסיבתית. יש לציין, כי על הקבלות ת/8 לא מצויין תאריך השימוש בהן ואשר בו כביכול נרכש הסולר אשר שימש בסיס למתן הקבלה. נאשם 3 מתכחש להיות הקבלות קבלותיו ואף ניסה לשכנע בצדקת טענותיו. יוער, לא ניתן הסבר ממשי, לא כל שכן משכנע, לאי חקירתו של נאשם 3 בטרם יובא לדין ובטרם תישמע גירסתו. אין צורך לאמר, כי אי חקירתו של נאשם 3 פוגעת פגיעה ממשית ביכולתו להתגונן ועלולה לעלות כדי עיוות דין, שכן טענותיו לא ניתנות לאישוש או לסתירה כפי שמתבקש היה וקשה ביותר להלום מצב על פיו נדרש אדם להתייחס לכתב אישום בעניינו, לראשונה בבית המשפט. ניסיתי הבן, על שום מה לא נחקר כלל נאשם 3 ומדוע הסתפק המפקח בתפיסת חשבוניות ע"ש נאשמת 2 ובחינת רישומיה ברשם החברות וככל שהתעמקתי בדברים לא נמצאה לי תשובה. בעדותו הסביר נאשם 3 , כי הינו מתעסק בהספקת דלקים וכי בתקופה נשוא כתב האישום דהיינו בין 21.11.05 לבין 22.2.06 סיפק דלקים לתחנה המצויינת בכתב האישום. לדבריו, נאשם 1 נקלע לחובות ומשכך החל הוא להפעיל את המקום החל מאמצע חודש אוגוסט 2006, שכן ביקש להחזיר לעצמו חלק מן החובות שנצברו ע"י סויסה במהלך התקופה בה סיפק לו דלקים. הנאשם הסביר, כי המיכלים המתוארים בכתב האישום עדיין ניצבים במקום, אך אחד מהם, הגדול מביניהם, אינו פעיל וכיום הוא נמנע מהוצאתו שכן אינו בעליו. את עיקר יהבו בחקירה הנגדית, שם התובע ובצדק, אודות קיומן של החשבוניות האמורות והקשר שלהן לנאשמים. הנאשם הסביר, כי בעת תפיסתן, הוא לא היה קשור לתחנה כבעלים, מחזיק, מנהל או משתמש. הסבר למציאת החשבוניות במקום, תלה בקשרי העסקים עם סויסה, בגניבה אפשרית, בזיוף אפשרי ובטענות מטענות שונות. הנה כי כן, מודה הנאשם כי הינו המשתמש במקרקעין והוא אף מפעיל את תחנת הדלק "הפיראטית" המצוייה במקום, הנאשם כמי שאחראי כיום על המקרקעין מחוייב אף באחריות על המצוי והבנוי בה. יתירה מזו, מודה הנאשם, כי עבר עבירות על חוק הדלק. יחד עם זאת, בכל אילו, אין כדי לייחס לנאשמים עבירה ביחס לתקופה הרלבנטית לכתב האישום. ביחס לתקופה זו, למרות הודאת נאשם 3 בעבירות הכרוכות בתקופה מאוחרת יותר, נותרות החשבוניות ת/8 והן בלבד, כדי ליצור זיקה כלשהיא בינו ובין נאשמת 2 , לאמור בכתב האישום. לא הוכח כלל, כי לנאשם היו יד או רגל בהצבת המיכלים והמשאבה במקרקעין ולא הוכח על פי אמות המידה המקובלות במשפט הפלילי, כי בעת השימוש האסור במבנים נשוא כתב האישום אף היתה לנאשמים זיקה, לא כל שכן זיקה ממשית, למקרקעין. החשבוניות הינן ראיה נסיבתית בדבר זיקתם של הנאשמים למקרקעין ועל מנת להרשיע בגינה, יש צורך בקביעה כי יש בהן ובהן בלבד, ליצור מסקנה מסתברת יחידה והגיונית לזיקה זו. לטעמי קביעה זו הינה מרחיקת לכת בנסיבות דנן. אין די לטעמי בראיה נסיבתית זו כאשר הנאשם מעלה אפשרויות מאפשרויות שונות לקיומן של ראיות אלה, חלקן סבירות. האפשרויות לא ניסתרו כלל ע"י התביעה, שכן כאמור, נאשם 3 כלל לא נחקר לא כחשוד ולא כעד בנוגע לחשבוניות האמורות ובנוגע לקשר שלו עם המקרקעין בתקופה המדוברת. "כאשר ראיות נסיבתיות מובילות, לכאורה, למסקנה הגיונית יחידה בדבר מעורבותו של נאשם בעבירה, והסברו לסתירת אותה מסקנה הגיונית אינו יכול להתקבל כהסבר אמין ואפשרי, אף כדי העלאת ספק סביר בדבר אשמתו, ממילא הופכות ראיות התביעה להוכחה מכרעת בדבר אשמת הנאשם, מעבר לספק סביר. הערכת ראיות התביעה בנויה על היסק הגיוני ומושכלות של שכל ישר. הטלת ספק סביר במסקנות המתבקשות ממערכת ראיות נתונה מותנית אף היא בעמידה באמות מידה של סבירות ועליה להתיישב עם מהלכי חיים מסתברים." ע"פ 9372/03 וייזל נ' מ"י, פ"ד נט(1),745, 764. שאלתי את עצמי, מה נפקותה של הודאת הנאשם בשימוש האסור, ביחס לתקופה מאוחרת לכתב האישום, לרבות דבריו שלו בהקראה מיום 31.5.06 על פי הם היה במקום זמן קצר ועזב ולרבות המפגש עימו ביום 29.6.06 אודותיו העיד מפקח הבניה (עמ' 11 ש' 15). בהקשר לכך ובעיקר בשל דבריו של הנאשם 3 ביחס לתפיסת החזקה על המקרקעין, החל מאמצע חודש אוגוסט 2006, ביקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשמים בשימוש חורג במבנים החל מהתקופה הנ"ל מכח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 . כמצויין בע"פ 9256/04 - יוסף נוי נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(3), 1791 ,עמ' 1795. "כך מורה הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן, הנה הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. גלומה בה ההכרה בכך שזכותו של הנאשם לנהל את הגנתו עשויה להיפגם בנסיבות בהן הוא לא הועמד, במועד הגשת כתב האישום, על מכלול העובדות שבגינן נמצא, בסופו של הליך, חייב בדין. אכן, תנאי יסודי ליכולתו של נאשם לגבש ולהציג קו הגנה הוא ידיעה בדבר האישומים המיוחסים לו, שהרי אין אדם יכול להתגונן אם אין הוא יודע מפני מה (ראו והשוו ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 316, 323, להלן: פרשת בן עזרא; ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541). הלכה עמנו כי המבחן לבחינת קיומה או היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן, הוא מבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדוראלית, שעיקרה בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום (ראו ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615)." בנסיבות דנן, כל שיש בפני הם דבריו של נאשם 3 עצמו, אשר פתח סגור ליבו בבית המשפט מתוך ידיעה כנה וסבירה כי הינו עומד לדין בשל העובדות המצויינות בכתב האישום. לא ניתן היה להזהירו בטרם אמר דבריו שכן לא ניתן היה לדעת את שימצא לנכון להעיד. לטעמי, פוקד סעיף 184 הנ"ל את עצמו על עובדות שונות העולות מן המסכת העובדתית המתוחמת שבכתב האישום. על פי אלו מכלכל נאשם הגנתו. במקרה הנוכחי, כפי שאין לדידי להרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 5 לחוק משק הדלק (איסור מכירת דלק לתחנות תדלוק מסויימות), התשס"ה - 2005, בה לכאורה הודה, כך לטעמי אין לעשות שימוש בסעיף 184 ביחס לעובדות החורגות לחלוטין מתקופת הזמן בה עוסק כתב האישום ואשר בירורן עלה אך מדבריו הכנים של הנאשם עצמו. אין גם להתעלם מהאפשרות, על פיה נקבע היה התיק לשמיעת ראיות ואף מסתיים,לפני המועד בו תפס נאשם 3 חזקה במקרקעין לדבריו, כלומר חודש אוגוסט 2006. אשר על כן, ככל שמדובר בתאריכים בהם נוקט כתב האישום ומשלא ניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן ביחס לתקופה מאוחרת יותר. סבור אני, כי לא הוכח בפני האמור בכתב האישום והנני מזכה את הנאשמים 2 ו - 3 מהמיוחס להם בכתב האישום ובו בלבד. לא מן הנמנע, כי הודאתו של נאשם 3 בעבירות אחרות וביחס לתאריכים אחרים, תיזקף לחובתו בהליך אחר, בכתב אישום אחר, באם יונח כזה בפני בית המשפט.בניהבניה ללא היתר