התיישנות במקרקעין מוסדרים

עסקת מכר הדירה להלן לא הושלמה ברישום, ולפיכך, יש לראותה כהתחייבות לעשות עסקה בהתאם להוראות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

השאלה הנשאלת היא מהי תקופת התיישנות החלה עליה בנסיבות העניין ?

בית המשפט ציין כי מעיון בנסח הרישום שצורף לבקשה עולה כי הדירה נשוא התובענה מצויה במקרקעין שהינם מקרקעין מוסדרים, ולפיכך, משך התקופה המקימה טענת התיישנות נקובה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע כי תביעה ביחס למקרקעין מוסדרים מתיישנת כעבור 25 שנים.

להלן החלטה בנושא התיישנות במקרקעין מוסדרים:

החלטה
העובדות הדרושות לענייננו:

בפני בקשת הנתבע, אליאס מנסור, לסילוק התביעה שהוגשה נגדו על הסף, מחמת התיישנותה.

המשיבים, מישל ואנג'ליק תאברי, הגישו את התובענה העיקרית לבית משפט זה ביום 6/9/07, ובמסגרתה עתרו לקבלת שני סעדים: סעד הצהרתי שעניינו ביטול התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, אשר נערכה ביום 15/7/97 בין המשיב מס' 1 לבין המבקש (להלן: "ההתחייבות") ביחס לדירת מגורים בנצרת (להלן: "הדירה"), וביטול הערת אזהרה שנרשמה לטובת המבקש מכוח אותה התחייבות; וכן סעד כספי, אשר הועמד על סך של 100,000 ₪.

במסגרת ההתחייבות האמורה, התחייב המבקש לרכוש את הדירה מהמשיבים תמורת תשלום סך של 40,000$ (דולר ארה"ב).

לטענת המשיבים, המבקש לא עמד בהתחייבות שנחתמה בין הצדדים ולא שילם להם את מלוא התמורה בגין הדירה כפי שסוכם, ובנוסף לכך, על אף שהפר את ההתחייבות - כך לטענתם - רשם ביום 21/6/06, מכוח אותה התחייבות, הערת אזהרה לטובתו. אי לכך, הם עותרים במסגרת תביעתם להורות על ביטול ההתחייבות ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה על שם המבקש וכן מבקשים לחייב את המבקש בתשלום דמי שימוש ודמי שכירות ראויים בגין תקופת מגוריו בדירה.

לתובענה שלפני קדמה תביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המשיבים כנגד המבקש ביום 19/9/06 בבית משפט השלום בנצרת לסילוק יד ולפינוי המבקש מן הדירה (ת.א. 5339/06), תביעה אשר נמחקה בהחלטת בית משפט השלום (כב' השופט קולה) מיום 3/7/07, לבקשת המשיבים - הם התובעים שם בפני ביהמ"ש השלום.
טענות הצדדים:

בראש ובראשונה טוען המבקש כי תובענה זו אינה ראויה להיות מוגשת כתובענה לסעד הצהרתי לביטול התחייבות, וכי למעשה מדובר בתביעה לקבלת סעד כספי שבמרכזה מחלוקת לגבי תשלום מלוא התמורה בגין הדירה.

כן טוען המבקש כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה, כיוון שממועד החתימה על ההתחייבות ועד להגשת התובענה חלפו למעלה מ-10 שנים, מכאן שהתביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

המבקש טוען כי התובענה דנא הוגשה במתכונתה הנוכחית כמסווה, בכדי להתגבר על חלוף תקופת ההתיישנות, וכן מוסיף וטוען כי במהלך השנים לא קיבל כל הודעה על ביטול ההתחייבות, דבר המחזק את טענתו לפיה המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת כספית גרידא, ולפיכך, חלה על התביעה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, העומדת על 7 שנים בלבד.

עוד טוען המבקש כי דין התביעה להידחות גם משום השיהוי הבלתי סביר בהגשתה, בייחוד לנוכח העובדה שהמשיבים ו/או מי מטעמם מעולם לא פנו אליו בכל דרישה לביטול ההתחייבות או תשלום יתרת התמורה, אלא להיפך - המשיב הבטיח לו פעמים רבות לפעול להסרת העיקולים והשעבודים הרובצים על הדירה ולהעביר את הדירה על שמו.

מאידך, לטענת המשיבים, דין הבקשה להידחות.

המשיבים טוענים כי בקשתו של המבקש לדחיית התביעה על הסף כוללת מספר טענות ונימוקים, בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 11/3/08 במסגרתה נקבע כי המבקש רשאי להגיש בקשה רק בטענת ההתיישנות, וכבר מטעם זה דינה להידחות.

כן טוענים המשיבים כי לבקשה לא צורף תצהיר בתמיכה לטענות העובדתיות הכלולות בה, כנדרש בתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), וכי הבקשה לא נתמכת במסמך אובייקטיבי וכל כולה מבוססת על גרסה שהעלה המבקש בעל פה.

באשר לטענת המבקש בכל הקשור למהות הסעד הנתבע בכתב התביעה, טוענים המשיבים כי טענה זו חסרת בסיס ודינה להידחות על הסף, כיוון שהמשיבים הם בעלי הסמכות לבחור את הסעד המבוקש על ידם, ולא המבקש.

באשר לטענת ההתיישנות, טוענים המשיבים כי לתובענה דנא קדמה תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 5339/06) - על יסוד אותה עילה ואותה מסכת עובדתית - ותביעה זו נמחקה בהחלטה מיום 3/7/07 וחודשה בפני בית משפט זה ביום 6/9/07 (כחודשיים בלבד לאחר מכן) ולפיכך, בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק ההתיישנות הקובע כי לאחר שנמחק הליך רשאי התובע לחדשו בתוך שנה ממועד המחיקה - דין טענת ההתיישנות להידחות.

יתירה מכך, לטענת המשיבים, טענת ההתיישנות לא הועלתה ע"י המבקש בהזדמנות הראשונה - במסגרת ההליך בבית משפט השלום - וגם מטעם זה דינה להידחות.

כן טוענים המשיבים כי מדובר ב"תובענה במקרקעין", אשר תקופת ההתיישנות החלה עליה היא 25 שנים ולא 7 שנים, כנטען בבקשה, ולפיכך התובענה לא התיישנה.

בהקשר זה טוענים המשיבים כי העובדה שהמבקש לא שילם במהלך השנים את מלוא התמורה בגין ההתחייבות, איננה הופכת את התביעה במהותה לתביעה כספית, כי אם רק מותירה בידי המשיבים את האפשרות לתבוע סעד נוסף של דמי שימוש ראויים בנכס ביחס לתקופה בה החזיק המבקש בדירה שלא כדין.

כן טוענים המשיבים כי בין אם תובעים הם בכתב התביעה סעד של ביטול ההתחייבות לרישום העסקה במקרקעין ובין אם את אכיפתה, מדובר בסעד המקים להם תביעה במקרקעין אשר תקופת ההתיישנות החלה עליה היא זו הנקובה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ותקופה זו לא עברה במועד הגשת התובענה דנא ולכן התביעה לא התיישנה.

לטענת המשיבים יש לקחת בחשבון כי כב' השופט קולה, אשר דן בתביעה בגלגולה הקודם בבית משפט השלום, המליץ להם להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי כיוון שמדובר בתביעה שהינה במהותה "תביעה במקרקעין", וגם עובדה זו יש בה כדי להשליך על סיווג תקופת ההתיישנות המתאימה במקרה זה.

דיון והכרעה:

בפתח הדברים יצוין כי בעניין שלפני לא טרח המבקש לצרף לבקשתו תצהיר לאימות העובדות הכלולות בה, בניגוד לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכבר מטעם זה דין בקשתו להידחות.

יחד עם זאת, גם לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות, ואפרט להלן את נימוקי.

סיווג התביעה:

כפי שצוין לעיל, לטענת המבקש, התובענה אינה ראויה להיות מוגשת כתובענה לסעד הצהרתי ומדובר בתובענה כספית שעניינה מחלוקת בדבר תשלום מלוא התמורה עבור הדירה.

סבורני, כי לא נפל כל פגם בסיווגה של התביעה כתביעה לסעד הצהרתי בד בבד עם תביעה לסעד כספי, בייחוד מקום בו הסעדים קשורים ושלובים זה בזה וכאשר עוד קודם להכרעה בשאלת דמי השימוש הראויים נדרשת הכרעה בתוקפה של ההתחייבות שנערכה בין הצדדים.

לפיכך, טענותיו של המבקש ביחס לסיווג התביעה ע"י המשיבים דינן דחייה.

טענת ההתיישנות:

עסקת מכר הדירה בין המשיבים למבקש לא הושלמה ברישום, ולפיכך, יש לראותה כהתחייבות לעשות עסקה בהתאם להוראות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). השאלה הנשאלת היא כיצד יש לסווג את התובענה דנא ומהי תקופת התיישנות החלה עליה בנסיבות העניין.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה".

סעיף 1 לחוק ????????? <> מגדיר "מקרקעין" בזו הלשון:

"קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה".

יושם אל לב כי הגדרת "מקרקעין" שבחוק ההתיישנות רחבה מזו שבסעיף 1 לחוק המקרקעין (ה"פ (חיפה) 30080/97 בנק לאומי לישראל נ' אמנון וסוניה, תק-מח 98(1) 237 (1998); ה"פ 1170/98 האגודה לתרבות הדיור - ע"ר נ' ידיד יוסף (החלטה מיום 13/4/00, אתר נבו)). כן יודגש כי הוראת חוק ההתיישנות היא ההוראה המחייבת לענייננו (ת"א (תל-אביב) 41/92 יהודית רצבי נ' משה מדהלה, תק-מח 93(1) 835 (1993)).

השאלה האם יש לסווג את התביעה כ"תובענה במקרקעין" כמובנה בחוק ההתיישנות, אם לאו, תוכרע על פי תוכן התביעה, דהיינו הבדיקה תהיה לפי תוכן התביעה ואין די בכך שמקור העילה הוא במקרקעין (ע"א 159/69 מחמוד רשיד אל חג' סלאמה נ' פדל רשיד אל חג' סלאמה, פ"ד כג(2) 221 (1969)).

במסגרת התביעה שלפני עותרים המשיבים להצהיר על בטלות ההתחייבות למכירת הדירה, הרשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין, וכן להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש ולחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריו בדירה.

בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי תביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מוסדרים הינה בגדר "תובענה במקרקעין" לעניין סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות (דנ"א 2415/01 חב' פליצ'ה ראובן נ' ציפורה סופיוב, תק-על 2001(2) 1626 (2001); ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003)).

השאלה המתעוררת בבקשה שלפניי היא אם תביעה לביטול התחייבות חוזית להענקת זכות במקרקעין מוסדרים, להבדיל מאכיפת התחייבות כאמור, אף היא בגדר "תובענה במקרקעין" לעניין הוראות חוק ההתיישנות?

בת"א (תל-אביב) 41/92 יהודית רצבי נ' משה מדהלה, תק-מח 93(1) 835 (1993) נידונה שאלת התיישנות תביעת התובעת לסעד הצהרתי לפיו יפוי-הכח הנוטריוני עליו חתמה בטל וכי לפיכך הינה בעלת-זכות חכירה לדורות בנכס. כב' השופט וינוגרד קבע כי לנוכח ההגדרה הרחבה של המונח "מקרקעין" בחוק ההתיישנות, נכנסת בגדרו אף תביעה הנוגעת לזכות או טובת הנאה הטעונות רישום, ובהמשך דבריו קבע כב' השופט וינוגרד דברים היפים גם לענייננו, כלהלן:

"בענייננו, מדובר בתובענה לביטול התחייבות להעברת זכויות במקרקעין. העובדה כי הזכויות הנדונות הינן אובליגטוריות, אינה משנה דבר לנוכח האמור במפורש בחוק ההתיישנות: "כל זכות או טובת הנאה בקרקע", ואף כאלו שלא נרשמו - וטעונים רישום.
אף כי טענותיה המהותיות של התובעת הינן חוזיות בעיקרן, אין בכך כדי להוציא את התובענה מגדר תובענה שבמקרקעין, כהגדרתה בחוק ההתיישנות...
תביעה לביטול חוזה, המעניק זכויות במקרקעין, ולסעד הצהרתי בדבר קיומן של זכויות אלו לתובעת במקרקעין, מעצם טבעה מעלה שאלות חוזיות, אך הינה עדיין בגדר תובענה במקרקעין.
מאחר והנני סבור כי יש לסווג את התובענה הנדונה בגדר סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, פטור אני מלדון בטענות החלופיות של התובעת, הנוגעות לסעיף 7 ו-8 לחוק ההתיישנות".
(ההדגשות שלי - ע.ע.)

אליבא דשופט וינוגרד, המבחן להכרעה בשאלה אם לפנינו "מקרקעין" כהגדרתם בחוק ????????? <> הוא מבחן "אופי העילה" ומבחן "הסעד הנדרש".

מאידך, לשיטתו של כב' השופט ביין בה"פ (חיפה) 1372/94 יובל שרם נ' שרביב בע"מ, תק-מח 96(1) 1337 (1996), ?????? <> ??÷?÷??? <> היא תובענה שבה תוכן התביעה או עילתה מביא לשינוי בזכויות הקנייניות, וכלשונו של כב' השופט ביין:

"יש להבחין לדעתי בין מקרה "שתוכן התביעה" או העילה מביא לשינוי בזכויות קניניות במקרקעין הטעונות רישום ובין מקרה שאם תתקבל התביעה לא יחול שינוי בזכויות קניניות אלה. לפיכך, תביעה לאכיפה (או כפי שנקראה בעבר ביצוע בעין) של חוזה מכר מקרקעין היא תביעה במקרקעין, באשר התוצאה של קבלת התביעה יהיה שינוי בזכויות הרשומות... תביעה במקרקעין יכולה להתבסס על "זכויות אובליגטוריות" ובלבד שהיא נועדה בסופו של דבר לשנות את מצב הזכויות הקניניות ולא כאשר התביעה מתחילתה ועד סופה נשארת בתחום האובליגטורי".

במחלוקת זו ביחס להגדרתה של "תובענה במקרקעין", בהקשר הנדון בחוק ההתיישנות, נראה לי כי קביעותיו של כב' השופט וינוגרד בפרשת רצבי תואמות יותר את לשון חוק ההתיישנות, במסגרתו נקבעה הגדרה רחבה למונח "מקרקעין", הכוללת בין היתר "כל זכות או טובת הנאה בקרקע", אף כאלה שלא נרשמו וטעונים רישום.

אשר על כן, "תובענה במקרקעין" כוללת גם תביעה לביטול זכות אובליגטורית הקשורה לנכס מקרקעין שטרם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, ומשכך, יש לראות בתביעתם של המשיבים להורות על ביטול ההתחייבות וביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש, משום "תובענה במקרקעין" כמשמעותה בחוק ההתיישנות, אף אם אין בה כדי להביא לשינוי בזכויות הקנייניות של הצדדים.

לדידי, תביעה לאכיפתו או לביטולו של חוזה שעניינו זכויות במקרקעין, היא תביעה במקרקעין במובן חוק ההתיישנות, בין אם הזכויות נשוא החוזה נרשמו במרשם המקרקעין, בין אם לא נרשמו כלל ובין אם נרשמה לגביהן הערה, זאת אני קובע משום שאכיפתו כביטולו של אותו חוזה, יש בהן כדי להשליך בסופו של יום, על זכויותיהם המהותיות של הצדדים במקרקעין נשוא החוזה - בין אם זכויותיהם הקנייניות ובין אם זכויותיהם המעין קנייניות.

באשר למשך תקופת ההתיישנות הרלוונטית לתביעה שלפני, מעיון בנסח הרישום שצורף לבקשה עולה כי הדירה נשוא התובענה מצויה במקרקעין שהינם מקרקעין מוסדרים, ולפיכך, משך התקופה המקימה טענת התיישנות נקובה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הקובע כי תביעה ביחס למקרקעין מוסדרים מתיישנת כעבור 25 שנים.

הואיל ובענייננו נערכה ההתחייבות בין הצדדים ביום 15/7/97, ובמסגרתה נדרש המבקש לשלם את יתרת התמורה בגין רכישת הדירה בתוך חודש ימים, במועד הגשת התביעה לבית משפט זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות ודין טענת ההתיישנות שהעלה המבקש להידחות.

שונים הם פני הדברים באשר לתובענה הכספית במסגרתה מבקשים המשיבים לחייב את המבקש בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריו בדירה. עילה וסעד שלא נכללו בתביעה שהיתה לפני בית המשפט השלום בנצרת.

בהקשר זה, אין התובענה נחשבת כ"תובענה במקרקעין" כמשמעותה בסעיף <>(<>) ???÷ <> ????????? <>, ולפיכך, תקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 7 שנים בלבד, והמשיבים אינם רשאים לתבוע דמי שימוש ראויים בגין התקופה שהסתיימה למעלה משבע שנים עובר להגשת תביעתם בבית משפט זה (ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225 (1972); ע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי, תק-על 96(2) 243 (1996)).

יושם אל לב כי בבית משפט השלום התמצתה תביעתם של המשיבים בעילה של פינוי וסילוק יד ולא נתבע על ידם סעד של דמי שימוש ראויים, ולפיכך, המועד ממנו יש למנות שבע שנים אחורה, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לסעד של דמי שימוש ראויים, הוא מועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי ולא מועד הגשתה בבית משפט השלום.

טענת השיהוי:

בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433 (2003) נידונו התנאים להחלת טענת השיהוי במשפט האזרחי וכך נקבע:

"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע".

בהמשך פסק הדין נקבע, כי איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור מצד התובע על זכות התביעה, וכי השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין. כפועל יוצא, נקבע כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן מקום בו חוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה שהביא לשינוי במצבו לרעה.

אינני סבור כי ניתן בנסיבות המקרה דנא לראות בהתנהגותם של המשיבים משום מצג ברור מצדם אודות ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה להם ואף אם עבר פרק זמן ניכר עד להגשת התביעה, הרי שאין בנתון זה, כשלעצמו, כדי לבסס טענת שיהוי, לפחות לא בשלב זה של הדיון, בטרם הוכח דבר.

יתירה מכך, המבקש לא עמד בנטל הכבד להוכיח כי חוסר תום לב מצדם של המשיבים הוא שהביא לשינוי לרעה במצבו ומהו הנזק שנגרם לו כתוצאה מהאיחור בהגשת התובענה, אשר הוגשה כאמור בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

לכך יש להוסיף כי בית המשפט לא ידחה תביעה בשל שיהוי, אלא בנסיבות מיוחדות; על אחת כמה וכמה שלא יעשה כן עת מתבקש הוא להימנע מלהכיר בזכות קניינית רק בשל שיהוי בהגשת התביעה (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), עמ' 490 על האסמכתא המופיעה שם; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן ו-6 אח', פ"ד מז(5) 1 (1993)).

הואיל וזכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית אשר נועדה להבטיח את יכולתו של הפרט שבידו עילת תביעה להיזקק לערכאות המשפט ולברר במסגרתן את עניינו ובהתחשב בכך שהשיהוי האזרחי הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד (ראה ע"א 6805/99 הנ"ל) - דין טענת השיהוי של המבקש להידחות.

סוף דבר:

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה, בכפוף להערה בדבר רכיב התביעה שעניינו חיוב המבקש בדמי שימוש ראויים.

עניין ההוצאות בגין בקשה זו יישקל ויוכרע בסופו של ההליך.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. השבחה במקרקעין

  2. הונאות מקרקעין

  3. רגולציה קרקעית

  4. הליכי הסדר מקרקעין

  5. מניעת מעבר במקרקעין

  6. מועד רכישת מקרקעין

  7. סעיף 33 לחוק המקרקעין

  8. סעיף 10 לחוק המקרקעין

  9. שווי רכישה של מקרקעין

  10. צו תפיסת חזקה במקרקעין

  11. חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969

  12. בניה במקרקעין לא מוסדרים

  13. רשות מכללא לשימוש במקרקעין

  14. התיישנות במקרקעין מוסדרים

  15. בקשה לבניית מבנה חדש במקרקעין

  16. נטיעה במקרקעי הזולת ללא רשות

  17. הגנה על מחזיק במקרקעין בפועל

  18. מכירת מקרקעין על ידי מלכ''ר

  19. פטור בחילוף זכויות במקרקעין

  20. תחולת הדין הירדני על מקרקעין

  21. שבט טראבין - זכויות במקרקעין

  22. זכויות במקרקעין רשומים על סבים

  23. תביעות סותרות במקרקעין לא מוסדרים

  24. תקנות המקרקעין (אגרות), תשל''ה-1974

  25. בקשה לקבוע בעלות על זכויות במקרקעין

  26. תביעה לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין

  27. חוק המקרקעין (תיקון מס' 2), תשל"ג-1972

  28. חוק החכרת מקרקעין (הוראות-שעה), תשי"ט-1959

  29. חוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת-חרום, תש"י-1949

  30. תקנות המקרקעין (פטור מיוחד מאגרה), תשל''ג-1972

  31. חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט-1979

  32. מי שאין לו זכות במקרקעין לא בא בגדר "הרואה עצמו נפגע"

  33. תקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי-דין), תשל''ג-1972

  34. תביעת מדינת ישראל להכריז כבעלים של מקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון