התחייבות עצמית - צו מניעה זמני

מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום הפיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כשלון התביעה. התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית המשפט, הן באוטונומיית הרצון של בעל דין. בעל הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר מלבד דחיית התביעה, במסגרתה ביקש את צו המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני. מטרתה של הערובה היא להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כך שניתן יהיה בבוא העת לפצותו, למעשה אם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שנגרם לו עקב הסעד הזמני. להלן פסק דין בנושא מימוש התחייבות עצמית - צו מניעה זמני: פסק דין עילתה של תובענה זו בהליכים שהחלו בשנת 1997, בתביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד התובע כאן ומכוונות הייתה לגרום לרישום הזכויות בחנות שמספרה 21 במרכז גוש 4005, חלקה 50, תח' 21 (להלן: "הנכס"). התובע טען, כי מכר זכויותיו בנכס לחזן ברוך, שנפטר ביום 9/6/83 (להלן: "המנוח"). המנוח, כשנה לפני מועד פטירתו, מכר החנות לנתבע 1. בה"פ 4167/97 טען הנתבע 1 כי התובע לא פעל לרישום הזכויות בנכס ע"ש המנוח. במסגרת אותה תובענה ובהליך ביניים שנדון בהמ' 13004/97, ניתן צו מניעה זמני נגד התובע ולפיו, נאסר עליו לעשות כל דיספוזיציה בנכס (החלטה מיום 22/9/97 (להלן: "צו המניעה"). צו המניעה ניתן עפ"י בקשת הנתבע 1 מפי כב' השופט גלעדי (כתוארו אז). במסגרת הצו וכתנאי לחלותו חוייב הנתבע 1 להפקיד ערבות עצמית, ללא הגבלה בסכום וערבות צד ג' ע"ס 100,000 ש"ח. הנתבע 1 חתם על כתב ערבות ובו התחייב לשפות התובע על כל נזק שיגרם "במקרה שתדחה התביעה, וזאת ללא הגבלה בסכום". כמו כן, נחתמה ערבות צד ג' של הנתבעת 2 ע"ס 100,000 לפיה התחייבה "לשפות את התובע כלפי כל נזק שיגרם במידה ותדחה התביעה". התובע עתר לביטול צו המניעה הזמני (המ' 13660/97) וביום 12/4/98 דחה השופט פלפל את בקשתו, בנימוק כי התובע לא הצביע על עילה לביטול הצו. השופט פלפל הוסיף וקבע, כי: "אם אכן יוכח כי המשיב השיג את צו המניעה הזמני בטענות שוא וכזב, לרשות המבקש תעמוד הזכות לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב כך". יצויין, כי אחת הטענות שהעלה ב"כ התובע דאז בבקשה לביטול צו המניעה הייתה בדבר "חוסר יריבות משפטית בין המשיב 1 (הנתבע 1) ישראל חזן לבין המבקש (התובע)". התובע אשר לא השלים עם החלטת ביהמ"ש המחוזי, החליט להגיש בר"ע לבית המשפט העליון (רע"א 2811/98) על ההחלטה הנזכרת. במקביל, ובמסגרת הדיון בה"פ 4165/97 ניתנה ביום 14/6/98 החלטה ולפיה נתקבלה טענת הסף של התובע בדבר העדר יריבות ועל כן נדחתה התובענה נגדו על הסף. בהחלטה קבע השופט פלפל, כי: "מאחר והמשיב מס' 1 (התובע דנן) לא כרת חוזה עם המבקש (הנתבע כאן) ולא התחייב להעביר לו את החנות בשום צורה ואופן ועל כן, אין למבקש עילת תביעה כנגד המשיב מס' 1 וגם אין יריבות בין השניים". ביהמ"ש מצא לנכון להוסיף הדברים הבאים: ”יכול להיות שמאחר והמבקש ידע שאין הוא יכול לקבל סעד של אכיפה כנגד המשיב מס' 1, הוא בחר לבקש בהמרצת הפתיחה סעד הצהרתי שלפיו הוא הינו בעל הזכויות בחנות. סעד כזה לא יכול להינתן למבקש מאחר ואין לו עילת תביעה כנגד המשיב 1 וגם אין יריבות ביניהם". הליך המרצת הפתיחה בו נקט הנתבע 1 נמחק תוך שהנתבע 1 מחוייב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובע בסך של 4,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל. בעקבות כך ביקש התובע לממש הערבויות שניתנו לטובתו ע"י הנתבעים בתיק הנזכר (המ' 13004/97). בהחלטתו מיום 12/8/98, קבע השופט פלפל, כי הוא אינו יכול להתייחס לבקשה כפי שהוגשה, מאחר והנתבעת 2 לא הייתה צד להליך בתיק העיקרי ולא ניתן לתובעה במסגרת הבקשה למימוש ערבות שהוגשה בה"פ 4165/97 וכי על התובע להגיש תביעה נפרדת נגד הערבים וכך הגענו עד הלום, כאשר התובענה שבפני מכוונת לגרום לחיוב הנתבעים בתשלום סכומי ערבותם. הסכום הנתבע הועמד על סך של 93,610 ש"ח כאשר הסכום מורכב מהוצאות שהתובע טוען, כי הוציא בעקבות ניהול ההליך נגדו וכשראש הנזק העיקרי הינו הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 70,810 ש"ח. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי כתב הערבות ניתן בקשר עם צו מניעה זמני אשר ניתן נגד התובע וגרושתו. כתב הערבות מטרתו הייתה לשפות התובע על נזקים שיגרמו לו כתוצאה ממתן הצו הזמני ואינו מיועד ואף אינו מכוון לשפות התובע בעבור הוצאותיו לניהול הגנתו. כאן המקום לציין, כי בכתב הגנתם של הנתבעים נפלה טעות שכן ביהמ"ש המחוזי מצא לנכון לחייב הנתבע 1 בהוצאות בסך של 4,000 ש"ח ולא 2,000 ש"ח כנטען. טענה נוספת היא, כי לתובע לא נגרם כל נזק בעקבות הינתן צו המניעה מאחר והתובע לא יכול היה לבצע עסקה בנכס, כל עוד הצו המשיך להיות תקף כלפי גרושתו של התובע. עוד מציין ב"כ הנתבעים בכתב הגנתו, כי לא קיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין מעשי הנתבעים וכי התובע לא עשה דבר על מנת להקטין נזקיו. להשלמת התמונה העובדתית סברתי, כי לא יהיה זה נכון להתעלם מהשתלשלות העניינים אשר התרחשה בהמשך הדרך והזמן, בין הצדדים. ביום 7/7/98 הוגשה תביעה חדשה (ה"פ 4093/98) שעניינה זהה לעילת התביעה בה"פ 4167/97. התביעה הנוספת, אשר גם היא נסובה סביב רישום הזכויות בנכס, הוגשה גם הפעם נגד התובע אלא שההליך ננקט על ידי עזבון המנוח ברוך חזן ז"ל וכל בעלי הזכויות בחנות, היורשים עפ"י דין (אלמנתו וילדיו). במסגרת הליך נוסף זה ניתן ביום 7/7/98 צו מניעה זמני, ע"י כב' השופט חביב בבש"א 1003/98. הצו שניתן זהה בתוכנו לצו שניתן בה"פ 4167/97 (ע"י כב' השופט פלפל). הפעם חוייבו המבקשים להפקיד ערבות עצמית ללא הגבלה בסכום וכן ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח לשיפוי "כל נזק שייגרם לו עקב צו זה, אם יבוטל מסיבה כלשהי". ביום 15/6/99 ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת שחף (בשבתה כשופטת בפועל בביהמ"ש המחוזי). במסגרת אותו פסק דין הכריז ביהמ"ש, שהמבקשים הם בעלי הזכויות בחנות ורשאים להרשם ככאלה. בפסק דינה, לא חסכה השופטת שבט לשונה מהתובע בקובעה: "התנהגותו של המשיב (הכוונה לתובע - נ.נ.) עולה כדי חוסר תו"ל וניסיון לנצל מצב שנוצר עם דרישת המבקשים לגרום לסיום רישום הזכויות בחנות על שמם, תוך שהוא גורר אותם להליכים משפטיים מיותרים". דיון: "מטרתה של הערובה היא להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כך שניתן יהיה בבוא העת לפצותו, למעשה אם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שנגרם לו עקב הסעד הזמני". (א' וינוגרד צווי מניעה, תשנ"ג, עמ' 211). מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום הפיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני. ולכך יפים דבריו של השופט אנגלרד ברע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים נ' עיריית בת-ים פ"ד נו(4), 612): "התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית המשפט, הן באוטונומיית הרצון של בעל דין. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כשלון התביעה... בעל הדיין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר מלבד דחיית התביעה, במסגרתה ביקש את צו המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני". (הדגשות שלי - נ.נ.). נכון אמנם, כי בתקנות סדר הדין האזרחי בנוסחם משנת תשמ"ד לא נקבעה כלל סמכותו של ביהמ"ש, הדן בבקשה למתן צו מניעה זמני להתנותו במתן ערבויות אלא שהכללים וההסדרים שחלים בנידון היו פרי מלאכתם של בתי המשפט. בתיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי משנת תשס"א (ק"ת 6119, עמ' 987 מיום 8/8/01) עוגן ההסדר הפסיקתי ובפרק כ"ח שכותרתו "סעד זמני" נכללה תקנה 364 המחייבת המצאת התחייבות עצמית וערבות במידה וינתן סעד זמני. נוסח התקנה אינו מתוך מותיר מקום לספק בדבר מטרת הערבות, לשם פיצוי כל נזק שיגרם למי שאליו מופנה הצו, כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת". תקנה 371 לאותו פרק בתקנות, קובעת את ההסדר של חילוט ערבון, החזרת ערבות וערבון. סעיף קטן (ג) קובע: "לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצוי בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות". כאמור, צו המניעה פקע עם מחיקת התביעה ביום 14/6/98 והתביעה שבפני הוגשה ביום 28/10/99. בע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, התווה בית המשפט העליון את הדרך בה ניתן להגיש תביעה למימוש ערבות שניתנה במסגרת צו מניעה: "(ד) יאמר, כי ההתחייבות והערבות חובקות גם את ההסכמה לנטילת הסמכות ולסדרי הדין הבאים, היינו, כי הצד, לטובתו ניתנו ההתחייבות והערובה, רשאי יהיה לבחור באחד מאלה, הכל, כמובן, בכפיפות לשיקול-דעתו של בית המשפט... (1) לבקש מבית המשפט, שניתן את הצו, שישמע, אם ירצה בכך, ראיות בעניין הנזק שנגרם למי שניתן לגביו הצו, כדי לקבוע את שיעור הפיצויים, בהם יחויב הצד השני לפי התחייבותו (בדומה להסדר החל בשיפוט הפדראלי בארצות-הברית מכוח הוראותיה של תקנה 65-1 של ה- FEDERAL RULES OF CIVIL PROCEDURE), ולהורות על השימוש בערבות או בערובה לכיסוי הפיצויים, כולם או מקצתם, לפי המקרה. יוער כאן, כי אך מובן הוא, שבית המשפט לא יוכל להורות על תשלום פיצויים העולים בשיעורם על סכום ההתחייבות או הערבות או הערובה, לפי המקרה (אם הוגבלו), שהרי אינו דן אלא בהפעלת ההתחייבות או ערבות שניתנה לבית המשפט, בגבולותיהן, כפי שתוחמו בהחלטה, אשר מכוחה הן נוצרו. (2) לבקש מבית-משפט שלערעור לבחור בחלופה נוספת והיא החזרת התיק לערכאה הראשונה, כדי שזו תקיים את ההליך למימוש ההתחייבות והערבות, שניתנו לבית המשפט שלערעור. (3) לחלופי חילופין, למסור את העניין להכרעה בהתדיינות נוספת ונפרדת על יסוד ההתחייבות שניתנה בבית המשפט, אשר היא שתהווה את עילת התביעה ואשר במסגרתה יוכח הנזק. בעקבות בחירה בחלופה זו, בית המשפט שנתן את הצו, אינו צריך לבטל את ההתחייבות או את הערבות או הערובה, אלא יש לראותן כתקפות עד להכרעה בהתדיינות האמורה". כן ראה רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים נ' עיריית בת ים שאוזכר לעיל, רע"א 2421/98 בריל יהודית נ' מריון צ'פלסקי תק-על 98(2), 1444. בפרשת ארנס עמד הנשיא שמגר (כתוארו אז) גם על חשיבות נוסח כתב הערובה. הערובה הינה בטוחה הסכמית ואין המתחייב בה חב אלא בהתאם לאמור בה. הערובה חייבת להיות מנוסחת כך שתכלול את החלופות לאפשרויות התביעה כפי שנקבעו לעיל. בענייננו כתב הערובה שניתן על ידי הנתבעים נוסחו היה ברור, לפיו לתובע האפשרות לתבוע נזקיו במידה ותידחה התביעה נגדו, ואכן כך עשה. ההלכה הפסוקה קבעה שלנפגע מצו מניעה זמני עומדת עילה בנזיקין אם התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות. פרשת ארנס אף קבעה, כי: "לעניין הקשר הסיבתי ושיעור הנזק יפעילו בתי המשפט...., בדרך ההיקש, את אמות המידה שגובשו...בדיני הנזיקין". עוד ראה רע"א 1565/95 סחר ושרותי י ם בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ תק-על 2000(4), 760. בע"א 5637/97 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' אורי תדמור ואח' תק-על 99/(3), 575, קבע השופט ריבלין, כי: "יש להוכיח את הפגיעה ואת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי". הנזקים הנטענים: התובע טוען לנזקים בסך של 93,610 ש"ח הכוללים, הוצאות שכר טרחת עו"ד לב"כ דאז עו"ד זמיר בסך 70,810. הסכם שכר הטרחה בין התובע לעו"ד זמיר לא צורף לכתב התביעה ואף לא הוצג במהלך שמיעת הראיות וכל שהוצג הינו צילום של אותו מסמך. לשאלת ב"כ הנתבעים השיב עו"ד זמיר בחקירתו הנגדית, כי: "אין לי את המקור. בזמנו סגרתי את המשרד, עברתי מקום ושמרתי רק חלק מהמסמכים. התיק של הלקוח - התובע, אצלי במשרד קיים" (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 3-5). יש לציין כי על גבי הצילום הנזכר ניתן לראות שקיימות מחיקות והמסמך לא נראה אמין. עו"ד זמיר בחקירתו הנגדית נשאל לפשר המחיקות וכך השיב: "אין שום מחיקות, אני שב ומאשר שזה היה שכר שהוסכם, זה גם מתאים לחישוב" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 8). בהחלטה מיום 20/5/03 קבע ביהמ"ש "על התובע להמציא את מסמכי המקור בתוך 30 יום. במידה ולא יוגשו, כי אז המסמכים הללו לא יוכלו לשמש כראיה קבילה לצורך הכרעה בתיק זה". עד לכתיבת שורות אלו לא הוגש ההסכם המקורי. סיטואציה זו אמנם הוסדרה על ידי בתי המשפט במסגרת "כלל הראיה הטובה ביותר" ונקבע כי כאשר יש צורך בהוכחת תוכנו של מסמך, יש להגיש את המסמך המקורי: "הטעם לקיומו של הכלל, נעוץ בסיכון הרב הכרוך בקבלת ראיה משנית כאשר מדובר בתוכנו של מסמך. כוחו של מסמך - בהיותו "כתוב", דהיינו, בכך שהוא מדבר בעדו; ומן הדין, על כן להניח לו "לומר את דברו" ישירות לבית המשפט. ראיה משנית, מהווה "חציצת ביניים" בין ה"מקור" לבין בית המשפט; וניסיון החיים מלמד, כי טמון בכך סיכון שבית המשפט אינו צריך לעמוד בפניו". (י' קדמי על הראיות, חלק שני, עמ' 589). "מגמת הפסיקה היא ליתן לכלל "הראיה הטובה ביותר" אופי של כלל שעניינו "משקל ראייתי", להבדיל מכלל של "קבילות" כפי שנתפס ויושם עד כה; כאשר כרסום בכוחם הראייתי של "העתקים" - והדעת נותנת שכל עוד יהיו פני הדברים לעניין הראיות המשניות כולן - מותנה בהקמת תשתית ראייתית נאותה מצד המתנגד, בשל החשש לאמינות ה"העתק" והיכולת לסמוך עליו" (קדמי, עמ' 590). ב"כ הנתבעים התנגד להגשת הצלום של ההסכם המקורי. ביהמ"ש מוסמך להתיר הצגת "ראיה משנית" כחריג לכלל הראיה הטובה ביותר אם שוכנע כי המסמך המקורי אבד. בע"א 458/87 חברת הכשרת הישוב בע"מ נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים תק-על 89(3), 1041 נקבע, כי כאשר מדובר באובדן מסמך על המבקש להגיש הראיה המשנית להראות כי גם "לאחר חיפוש סביר לא ניתן לאתרו". "נראה כי המגמה היא להתיר הוכחת תוכן מסמך בהעתקו, כל עוד לא הוקמה תשתית ראויה להטלת ספק באותנטיות המקור שממנו נעשה ההעתק". (קדמי, 597). לעניין זה רלוונטיות הנסיבות אשר הביאו לחתימה על אותו הסכם שכר טרחה. התובע טען, כי עד היום לא שילם שכר טרחה לעו"ד זמיר. בעדותו מציין התובע "הוא (עו"ד זמיר) יודע שהגשתי תביעה למימוש ערבויות והוא מחכה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 7). התובע אישר כי עו"ד זמיר ידע על מצבו הכספי כשערך איתו את ההסכם. לשאלת ב"כ הנתבעים: "אז איך התכוונת לשלם לו את סכומי העתק שמופיעים בהסכם שכר הטרחה?". ענה: "נגרמו לי נזקים, כי הגישו נגדי תביעת סרק, אני הסתמכתי על זה והוא הסתמך על זה" (עמ' 15, שורה 3). כאן המקום לציין כי בהסכם שכר הטרחה הנטען נקבעו עלויות כאמור. הגשת בקשה: 400$, בקשה לדחייה על הסף וביטול עיקול זמני: 1,200$, הגשת ערעור לעליון 1,500$ וכל ישיבה 700$. עוד נטען כי שעורי שכ"ט נקבעו על דעת עו"ד זמיר והתובע וכאשר מחצית משכר הטרחה נקבעה לפי שווי של 5% משווי הנכס ששוויו הכולל הוערך ע"י התובע בכ- 200,000 ש"ח (עמ' 14, שורה 2). הואיל וההסכם המקורי לא הוצג בפני ביהמ"ש, והמסמך שהוצג, דהוי וניכרות עליו מחיקות מרובות בכל אלו יש להצדיק ולבסס הספקות הרבים שמעורר ב"כ הנתבעים באשר לאמיתותו של המסמך. "ההחלטה אם יש להחיל את כלל הראיה הטובה ביותר אם לאו, נעוצה בתשובה לשאלה: מה היא תכלית ההוכחה. היתה התכלית הוכחת טיבו של החפץ, לאמור: עובדת קיומו, החומר שממנו הוא מורכב, צורתו ותווי אופי אחרים שלו - לא יחול הכלל וניתן להסתפק בראיה משנית כאשר משקלה יהיה פתוח לויכוח. לעומת זאת, כאשר תכלית ההוכחה היא הוכחת "תוכנו" של מסמך - לאמור: "ברשום על גבי החפץ מדבר" - כי אז יחול הכלל ולא תותר הגשת ראיה משנית, אלא ברשות מיוחדת מטעם ביהמ"ש" (קדמי עמ' 606). מאחר והמסמך שהוצג בפני אינו מסמך מקורי, תוכנו אינו נקי מספקות וכאשר הגשתו של המסמך נועדה להוכיח אמיתות תוכנו של המסמך סברתי, כי אין להתיר קבלת עותק צלומי של המסמך. שלא לדבר על כך, כי ללא ראיה בדבר שיעורו של השכר המוסכם ואף ללא ראיה על תשלום כלשהו ע"ח השכר, אין בידי לקבוע כי התובע הרים הנטל להוכיח קיומו של נזק. למעלה מן הצורך אציין, כי עו"ד זמיר יכול להתכבד ולהגיש נגד התובע תביעה לתשלום שכר טרחתו (במידה ולא עברה תקופת ההתיישנות). בנוסף, צודק ב"כ הנתבעים כי סוגיית הוצאות המשפט נדונה ולא אגב אורחא בסופו של הליך וכי בלתי סביר ובלתי צודק לתבוע בנפרד ובתובענה מאוחרת הוצאותיו של התובע. שלא לדבר על כך כי נכונה טענתו של ב"כ הנתבעים שהוצאות המשפט הן חלק מפסק הדין ואם התקשה התובע להשלים עם שנפסק, היה עליו להגיש ערעור על סכומי ההוצאות שנפסקו. באין ערעור פסק הדין הינו חלוט. טענה נוספת שבפי הנתבעים אף היא ראויה להישמע היא, כי לא נגרם כל נזק ממתן צו המניעה והראיה שאמנם צו המניעה בה"פ 4165/97 פג ביום 14/6/98. אלא שצו המניעה ה"מחודש" ניתן ביום 7/7/98 בה"פ 4093/98 וחרף הניתנו, לא הוגשה כל בקשה ל"ביטולו". יצויין כי באשר לאגרת ביהמ"ש בהליך הבר"ע , לבית המשפט העליון בסך 800 ש"ח. מאחר והתובע טוען כי בקשתו לא נדונה כלל יכול היה התובע לבקש החזר. מאחר שלא עשה כך ולא הגיש בקשה ולו על מנת להקטין הוצאותיו, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. התובע לא הציג כל ראיה לעניין הוצאותיו בגין הפסד ימי עבודה בסך 12,000 ש"ח או בדבר ייעוץ משפטי נוסף בסך של 6,000 ש"ח. גם אם ננקט נגד התובע הליך סרק, ובכך אין ספק, עדיין לא ניתן להתעלם מהתנהגותו של התובע אשר הובילה להגשת ההליך ולמסקנות הסופיות בגמר הסכסוך כפי שבאו לידי ביטוי בפסק דינה של השופטת שחף. כמו כן, אין להתעלם מכך שלתובע נפסקו הוצאות במסגרת החלטתו של השופט פלפל ואם סבר התובע, כי קופח בסוגיה זו, יכול היה להגיש ערעור בסוגיית ההוצאות וזה לא נעשה. יפים דבריו של כב' השופט אלון בפרשת ארנס לעניין הנדון: "אך נראה לי, כי סכום הנזק שעל בעל הדין, שקיבל את הסעד הזמני, לשלם, אינו צריך בהכרח להיות שווה לשיעור גודל הנזק, וייתכנו מקרים, שבהם יש מקום להקל עמו. כך, דרך משל, כאשר מתעוררת בעיה משפטית וקשה על-פניה, ובעל הדין מבקש צו מניעה, כי ללא צו כזה לא יהא, לעתים קרובות, טעם בקיום הדיון, והוא מצפה, בתקווה כנה, לזכות בדין בכגון דא ייתכן שמקום יהא להקל עמו במידת תשלומי הנזק הנגרם כתוצאה מצו המניעה; ועל כך ניתן להוסיף דוגמאות אחרות. אשר על-כן מן הראוי, לדעתי, להשאיר עניין גובה הסכום, שעליו לשלם, לשיקול-דעת נרחב של בית המשפט, שיחליט בכל עניין שלפי נסיבותיו המיוחדות, אם יהיו כאלה. כאמור לעיל, עצם חילוט הערובה יסודו בסמכותו הטבועה של בית המשפט ובשיקול-דעתו לעיל, עצם חילוט הערובה יסודו בסמכותו הטבועה של בית המשפט ובשיקול-דעתו הנרחב, ואשר על-כן גם קביעת שיעור הנזק צריך שתיהנה מהגמישות הנובעת מסמכות טבועה זו של בית המשפט, מבלי להיות צמוד, יתר-על המידה, למסגרת הנוקשה של אומדן הנזק לפי דיני הנזיקין". וכן דבריו של כב' השופט י' כהן ע"א 690/69 יהודה בן יהודה נ' דוד רוז והמשרד הישראלי של המרכז הציוני פ"ד כד(2) עמ' 537: "נזק זה אינו חייב תמיד להתבטא בסכום יחסי המתקבל מהשוואת כל סכום התביעה לסכום שבו זכה התובע, אלא כל מקרה תלוי בנסיבותיו ועל ביהמ"ש יהיה להעריך בכל מקרה מהו הנזק שנגרם לנתבע ע"י העיקול, בגלל אותו חלק מהתביעה שבו לא זכה התובע". במקרה דנן, גם אם הייתי מבקשת שלא להקפיד הקפדה יתירה עם התובע באשר להוכחת שעורו של הנזק, הרי שבמקרה דנן לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נגרם לו נזק שכן אין בידי לקבוע כי התובע אכן התחייב בתשלום שכר טרחה לעו"ד זמיר. (כל שכן בסכומים הנתבעים על ידו, שלא לדבר על כך כי ביהמ"ש המחוזי בדחותו התובענה נגד התובע פסק לו הוצאות משפט ואם סבור היה התובע כי לא די לו בהוצאות הללו, יכול היה לערור על ההחלטה בסוגיה זו וכאמור הדבר לא נעשה. שלא לדבר על כך כי לבקשת עזבון המנוח ויורשיו שם וניתן סעד זמני שתוכנו זהה לסעד הארעי שניתן לראשונה נגד התובע וזה האחרון, לא פעל כלל לביטול של הסעד הארעי הנוסף שניתן נגדו. לנוכח כל האמור לעיל באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח הפגיעה והנזקים הנטענים לעיל על ידו ועל כן דין תביעתו להידחות. התביעה נדחית, איפוא. באשר לסוגיית ההוצאות - לכאורה משנדחתה תביעת התובע, זכאים הנתבעים להוצאותיהם. בנותני דעתי להשתלשלות העניינים כמתואר לעיל, כמו גם לעובדה כי אין כלל ספק שההליך שננקט ע"י נתבע 1 לראשונה היה הליך סרק ואשר בעטיו הוצרך התובע לנקוט הליכים משפטיים שונים, באתי לכלל דיעה כי אין זה צודק ואף בלתי סביר בנסיבות העניין לחייב התובע בהוצאות. על כן אמנע מחיוב התובע בהוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ביהמ"ש מביע התנצלותו בפני הצדדים על השיהוי שחל במתן פסק דין אשר רובו ככולו נובע מהנטל הרב והכבד שהוטל לפתחה של הח"מ.התחייבות עצמיתצו מניעה זמניצוויםצו מניעה