פרשנות הסכם מתנה במקרקעין

המחלוקת העיקרית בתביעה דנן, הינה תוקפו של ההסכם ולמעשה בפרשנות לחוזה - הסכם מתנה, לפיו העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה במתנה וללא תמורה לאחיה - הנתבע. להלן פסק דין בנושא תוקף הסכם מתנה במקרקעין: פסק דין א. ההליך בפני תובענה, שהוגשה ע"י התובע בתמ"ש 6741/99 כנגד הנתבע, אחיה של הגב' ז"ל (להלן: "המנוחה"). במסגרת התובענה, עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי המבטל את ההסכם עליו חתמו המנוחה והנתבע ולפיו העבירה המנוחה, בחייה, את זכויותיה בדירה שבתל-אביב, (להלן: "הדירה") לנתבע. כן עתר להורות על ביטול רשום העסקה בלשכת רשם המקרקעין בת"א. ב. העובדות 1. ביום 5.4.94 ערכה המנוחה, צ' ג' ה' ז"ל, אשר הלכה לבית עולמה ביום 29.8.98, צוואה בעדים (להלן: "הצוואה"). 2. המנוחה הייתה נשואה למר ד' ג’ ז"ל, שנפטר לאחר מותה. 3. על פי סעיף 1 לצוואה, הורישה המנוחה את הזכויות במחצית הדירה, בה התגוררה, לתובע. עוד הורישה המנוחה כספים לבעלה ולקטינה ש' ג’ ולאחיה, הנתבע, "תמונת הזקן חתומה ש.ר". כן נכתב בצוואה, כי תוקם קרן מלגות לסטודנטים לעבודה סוציאלית. על פי רצון המצווה כמפורט בסעיף 5 לצוואה, יושקעו כספי הקרן בחסכונות ובטוחות תוך התייעצות עם הנתבע. בסעיף 6 לצוואה, ביקשה המנוחה למנות את בעלה מר ד' ג’ כמנהל עיזבונה ובהעדרו את הנתבע. 4. ביום 16.8.98 נחתם הסכם מתנה בין המנוחה והנתבע ובו נקבע, כי זכויותיה של המנוחה במחצית הדירה, תועבר לאחיה במתנה וללא כל תמורה (להלן: "הסכם המתנה"). יצוין, כי למנוחה היו מחצית הזכויות בדירה ומחציתן הנותרת היו והינן בבעלות הגב' ה’ ש', בתו של הנתבע. 5. בשל חשיבותו,יובא ההסכם ככתבו וכלשונו: הסכם שנערך ונחתם בת"א ביום 16.8.98 ב י ן : צ’ ה’ ת.ז. "המעניקה" מצד אחד ו ב י ן: י' ה’ ת.ז. "המקבל" מצד שני הואיל: והמעניקה, שהינה אחותו של המקבל, הינה המחזיקה במחצית מהדירה הידועה כחלקה בגוש, אשר בתל-אביב, (להלן: "הנכס"), כשהמחצית השניה של הדירה רשומה על שם ש' ה’ ת.ז., שהינה בתו של המקבל; והואיל: והמעניקה מבקשת לתת למקבל, שהינו אחיה, במתנה וללא כל תמורה את זכויותיה בנכס; והואיל: והמקבל הסכים לקבל את הזכויות בנכס מהמעניקה; אי לכך הוסכם, והותנה בין הצדדים לאמור: 1. המבוא לחוזה זה מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד ממנו. 2. המקבל מצהיר ומאשר בזאת כי הינו מקבל מהמעניקה את הזכויות בנכס שתאורו ופרטיו מובאים במבוא - ללא כל תמורה. 3. המקבל מתחייב בזאת כלפי המעניקה כי: (1) כל עוד והמעניקה תהא בחיים, ותחפוץ להתגורר בנכס לא ימכור המקבל ולא יעביר, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, ולא ישעבד את הנכס, אלא, בהסכמה מראש ובכתב מאת המעניקה. (2) כל עוד והמעניקה תהא בחיים, ואף לא תמשיך להתגורר בנכס, אולם תמשיך לשלם את מלוא הוצאות אחזקתו, דהיינו, ארנונה, חשמל, מים, הוצאות ועד הבית וכדומה לא ישכיר את הנכס, אלא, בהסכמה מראש ובכתב של המעניקה. (3) זכותה של המעניקה לרשום הערת אזהרה על זכויותיה על פי הסכם זה בלשכת רישום המקרקעין, וזאת בו-זמנית עם רישום הזכויות בנכס ע"ש המקבל ובכל עת לאחר מכן. 4. הסכם זה ישאר בתוקפו כל ימי חייה של המעניקה והוא יפקע אוטומטית לאחר פטירתה כנגד הצגת תעודת פטירה של המעניקה, לאחר אריכות ימים ושנים. ולראיה באו הצדדים על החתום: צ. ה’ י. ה’ ....(שם צדדים שלישיים) 2 6. ביום החתימה על ההסכם, דהיינו ביום 16.08.98, חתמה המנוחה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד שגיב לצורך עריכת כל הפעולות הנדרשות לשם העברת מחצית הדירה במתנה לנתבע. בייפוי הכוח שכותרתו "יפוי כח בלתי חוזר" ייפו המנוחה והנתבע את עו"ד שגיב ואת בעלה של המנוחה להעביר את זכויותיה בדירה לנתבע, ללא תמורה. על ייפוי הכוח חתמו הן המנוחה והן הנתבע. 7. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בסמוך לאחר חתימת ההסכם דווחה העיסקה לשלטונות המס. 8. ביום 30.8.98, יום לאחר פטירת המנוחה, הוא יום קבורתה, חתמו הצדדים דהיינו, הנתבע ומר ג’ ד' ז"ל בשם המנוחה, על שטר העברת הזכויות במחצית הדירה. עסקת ההעברה, אושרה על ידי רשם המקרקעין ביום 18.10.98, כחודשיים לאחר פטירת המנוחה. מר ד’ ג’ הלך לעולמו ביום 15.1.99. 9. יצוין, כי ביום 28.1.99, כשלושה חודשים לאחר פטירת המנוחה, הוגשה בשם בעלה של המנוחה, מר ד’ ג’ ז"ל, בקשה לצו קיום צוואה (תע 6742/99). ביום 23.8.99, הוגשה לרשם לענייני ירושה הודעת ב"כ האפוטרופוס הכללי, לפיה אין בכוונתו להתערב בהליכים הנוגעים לבקשה לצו קיום צוואה, וזאת בכפוף למינוי מנהל עיזבון בתע' 6740/99. 10. ביום 15.6.99 הוגשה על ידי אחי המנוחה בקשה למינויו כמנהל עיזבון המנוחה בהתאם למפורט בסעיף 6 לצוואה (תע 6740/99). בבקשה צוין, כי התובע, המשיב בבקשה מתנגד למינויו של הנתבע, המבקש וכי התנגדות זו הינה סתמית מאחר והתובע אינו יורש דבר מעיזבון המנוחה למרות האמור בצוואתה וזאת משום ש"עוד בחייה העבירה המנוחה מחצית דירה זו, בלשכת רישום המקרקעין, על שם אחיה". 11. התובע, המשיב הגיש התנגדותו למינויו של הנתבע כמנהל עיזבון המנוחה עוד ביום 5.8.99. יצוין, כי ביום 6.9.99 הוגשה הודעת ב"כ האפוטרופוס הכללי, לפיה אין הוא מתערב בהליכים וכן כי מוצע למנות מנהל עיזבון ניטרלי לאור התנגדותו של התובע/המשיב. 12. התובענות שבתע' 6740/99 ו-6742/99, תדונה בנפרד. 13. ביום 25.8.99 הוגשה כאמור התובענה דנן למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הסכם המתנה וייפוי הכוח שנחתמו ביום 16.8.98, בטלים ולפיכך, בטל הרישום של מחצית הדירה על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין. ג. טענות התובע 14. א. בהסכם המתנה נקבע במפורש, כי יישאר בתוקפו כל ימי חייה של המנוחה, וכי יפקע אוטומטית לאחר פטירתה (ראה סעיף 4.3 לתע 6741/99). סעיף 4 להסכם המתנה קבע כאמור בזו הלשון: "הסכם זה יישאר בתוקפו כל ימי חייה של המעניקה והוא יפקע אוטומטית לאחר פטירתה כנגד הצגת תעודת פטירה של המעניקה לאחר אריכות ימים ושנים." הסכם המתנה לא הושלם ברישום בחייה של המנוחה, ולפיכך זכויות המנוחה בנכס הוקנו לתובע, עם פטירת המנוחה, עפ"י צוואת המנוחה מיום 5.4.94. (סעיף 7 לכתב התביעה). ב. לייפוי הכוח הבלתי חוזר, אשר נחתם על ידי המנוחה ביום החתימה על הסכם המתנה, אין כל נפקות משפטית כשלעצמו, מאחר ושימש כמכשיר לביצוע ההסכם ואינו מקנה זכויות לנתבע לאחר פטירת המנוחה, מאחר וההסכם תקף כל ימי חייה בלבד. (ראה סעיפים 4.3 ו-6 לכתב התביעה) ג. נפלו פגמים בניסוח ייפוי הכוח. כך למשל, בציון שם הנתבע לצד שם המנוחה כמעבירים יחד זכויות בדירה, למרות שהזכויות היו של המנוחה בלבד, לנתבע. ד. טענות הנתבע 15. א. כוונת סעיף 4 להסכם המתנה, הינה להקנות זכות למנוחה להתגורר במשך כל ימי חייה בדירה, וכי זכות זו היא זו שתפקע ואין הכוונה לפקיעת הסכם המתנה ו/או המתנה עצמה אוטומטית עם פטירת המנוחה. עוד נטען, כי כוונת המנוחה הייתה להעניק לאחיה מחצית הדירה, מיידית, עוד בחייה. ולפיכך, פירושו של התובע את סעיף 4 הנ"ל אינו הגיוני וחוטא לכוונת המנוחה. (סעיף 4.5 לכתב ההגנה) ב. רישום המתנה לא הושלם בטרם פטירת המנוחה אך שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם החלו הצדדים בפעולות הנדרשות לצורך העברת המתנה, מחצית הדירה, על שם הנתבע. (סעיף 5 לכתב ההגנה). עוד ביום 19.8.98 דווח על העסקה לשלטונות מס שבח ורכישה. ג. ייפוי הכוח תקף והינו מכשיר לביצוע התחייבות המנוחה לנתבע, היוצר שליחות בלתי חוזרת למימוש ההתחייבות. ייפוי הכוח מבטא נאמנה את רצון המנוחה להעניק את המתנה לנתבע, כמתנה בלתי הדירה. (סעיף 6 לכתב ההגנה). ה. דיון 16. הפלוגתא העיקרית בתובענה דנן, הינה תוקפו של ההסכם ולמעשה בפרשנות סעיף 4 לחוזה עסקינן. אין מחלוקת, כי מדובר בהסכם מתנה, לפיו העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה במתנה וללא תמורה לאחיה - הנתבע. מגוף ההסכם עולה, כי הגם שהמנוחה העבירה את הזכויות במתנה הסדירו הצדדים להסכם, בסעיף 3, את מגורי המנוחה בדירה ואת תשלום הוצאות אחזקת הדירה כל עוד המנוחה הייתה בחיים וחפצה להתגורר בדירה. יאמר מייד, כי הוראות ההסכם, דהיינו המבוא וסעיפים 1 -3 להסכם, מתיישבים האחד עם השני ואילו הסעיף נשוא המחלוקת, סעיף 4, נראה למתבונן כנטע זר בהסכם כולו. 17. מחד, העניקה המנוחה את זכויותיה בדירה במתנה וללא תמורה והצדדים אף הסדירו כאמור, את המשך מגוריה בדירה כל עוד תחפוץ בכך. המנוחה חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת זכויותיה בדירה על פי ההסכם. ואין מחלוקת, כי שטרי המשחי"ם והדיווח למס שבח נחתמו ע"י המנוחה והנתבע בסמוך למועד חתימת ההסכם. מאידך, מצוין בסעיף 4 להסכם, כי הוא יישאר בתוקפו כל ימי חייה של המעניקה ויפקע אוטומטית לאחר פטירתה. סעיף זה, איננו מתיישב לא עם יתר הוראות ההסכם ולא עם המסמכים עליהם חתמה המנוחה. סעיף 4 להסכם איננו קובע, כי ההסכם יפקע אוטומטית רק כל עוד לא הסתיים הרישום. ניסוחו כי "הסכם זה יישאר בתוקפו כל ימי חייה של המעניקה והוא יפקע אוטומטית לאחר פטירתה" מלמד לכאורה, כי גם לו הייתה המתנה מסתיימת ברישום, היה ההסכם פוקע לאחר מות המנוחה ותוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת ואיננה עולה בקנה אחד עם סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968 לפיו; "המתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". משמתברר, כי סעיף זה איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם הסכם המתנה עצמו ולמעשה סותר הסעיף את יתר סעיפי ההסכם, ואף איננו מתיישב עם הוראת ס' 2 לחוק המתנה, קם הצורך לפרש את הסעיף לאור מטרת ההסכם, הנסיבות שאפפו את כריתתו וכוונת הצדדים. 18. טוען התובע בכתב תביעתו ואף בסיכומיו, כי הפירוש היחיד שניתן ליתן לסעיף 4 בהסכם הינו, כי המנוחה הגבילה את תוקפו של ההסכם באופן שיחול אך ורק במשך חייה וקבעה במפורש, כי יפקע אוטומטית לאחר פטירתה ולפיכך יש לפרש את הדברים ככתבם וכלשונם. לעומתו טוען הנתבע, כי כוונת המנוחה הייתה להעביר את זכויותיה בדירה לאחיה לאלתר ובחייה וכי מתן משמעות אחרת לסעיף 4 להסכם והאמור בו, איננו מתיישב עם רצון המנוחה ועם ההגיון הצרוף. בכתב ההגנה ובסיכומיו, טוען הנתבע, כי למעשה ניתן לפרש את האמור בסעיף 4 ככל שהדברים נוגעים לזכות המנוחה להתגורר בנכס ואי יכולתו של הנתבע לבצע כל פעולה שהיא בנכס ללא קבלת הסכמתה מראש ובכתב - אלה יפקעו עם מות המנוחה. 19. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע כדלקמן: "25. פירוש של חוזה (תיקון: תשמ"א) (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ג) בביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים." כלל הפרשנות שנקבע בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 רלבנטי גם לעניין פרשנותה של תניה ספציפית בחוזה: "... כאשר ניצב בית המשפט בפני שני פירושים לחוזה או לתניה שבו, עליו להעדיף פירוש שלפיו החוזה תקף, על פני פרוש שלפיו החוזה בטל." וראה לעניין זה ספרה של פרופ' גבריאלה שלו, "דיני חוזים" מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בעמ' 304. כאשר קיים בפני ביהמ"ש הסכם מחייב אשר לשונו או סעיף בו נתונים לשני פירושים אפשריים, העולים מן הניסוח, על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ובדרך כלל להעדיף את הפירוש המקיים את החוזה. כלל זה, נובע מהרציונל, כי החוזה נותן ביטוי לכוונת הצדדים ולרצונם, אשר הועלו על כתב ולכן יש לתת משקל רב לכוונה זו ובמידת האפשר לאפשר את קיומו של החוזה ולא לבטלו. וכדברי פרופ' שלו בספרה הנ"ל, בעמוד 305 : "ההנחיה הגלומה בסעיף 25 (ב) היא לעשות כל מאמץ פרשני אפשרי כדי להציל חוזה ולקיים את תוקפו, ולא למהר להכריז על בטלותו בשל אי קושי או אי בהירות בניסוחו". עוד לעניין זה בעמ' 298: "פירוש חוזה הוא התהליך האינטלקטואלי של חתימת גבולות החוזה ושרטוט תוואיו. על ידי פירוש החוזה נקבע היקף החיובים החוזיים וגבול השתרעותם על תניות החוזה. פירוש החוזה קובע את משמעות החוזה, ולכן גם את תוקפו ואת תוצאותיו. פירוש החוזה אינו אלא הבנת החוזה, והבנת החוזה משמעה התחקות אחר כוונת הצדדים. זהו עיקר העיקרים בפירוש חוזה: בירור כוונת הצדדים, באמצעות שחזור מחשבותיהם בעת הכריתה." ההלכה בדבר פרשנות חוזה הינה ברורה ועליה חזרו שופטי בית המשפט העליון פעמים רבות. כב' השופטת שטרסברג כהן היטיבה להסביר זאת על ידי סקירת הפסיקה העניפה בעניין זה בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל פד"י מז (6) 19 בעמ' 22: "...הגישה הפרשנית הרווחת בפסיקה הענפה והעולה מדברי מלומדים בסוגיית פרשנות חוזה, גורסת, כי אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המלים הכתובות בו (ע"א 554/83 'אתא' חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב ז"ל ואח' פ"ד מא (1) 282, בעמ' 304 - 305) וכי בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים שעה שראיית החוזה כמכלול על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי. לא אחת נתן בית משפט זה פירוש לחוזה, שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים בהם השתמשו הצדדים, וקבע כי המילים אינן מכריעות אלא יש לפרש חוזה על פי רוחו ותכליתו ולעיין בחוזה כולו כדי ללמוד על התכלית והמטרה העומדים בבסיסו (ראה: ע"א 324/63 ישראל הלוי סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ פ"ד יח (4) 371 בעמ' 373 וע"א 46/74 אליעזר מורדוב נ' יוסף שכטמן פ"ד כט (1) 277 בעמ' 481, המאזכר אותו בהסכמה. כן ראה ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי פ"ד לה (2) 141 בעמ' 145, המאזכר את שניהם בהסכמה). הלכות אלה עוברות כחוט השני לאורך הפסיקה (ראה למשל: ע"א 627/84 נודל ואח' נ' עיזבון פינטו ז"ל ואח' פ"ד מ (4) 477 בעמ' 482; ע"א 327/85 קוגלר נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מב (1) 97, בעמ' 102. לא אחת נקבע, כי יש להימנע מלפרש מילים בחוזה באופן שיגרום לתוצאה אבסורדית או באופן שיטיל על צד לחוזה התחייבות שבלתי סביר להניח שהוא לקח על עצמו (ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה לישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח' פ"ד מא (1) 241 בעמ' 245 - 246). יש "לרדת לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים המבקשים להשיג מטרה מסחרית משותפת" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מו (3) 350, בעמ' 355). יש להתאים את פרשנות החוזה לתכלית מסחרית של העסקה (ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח' פ"ד ל (2) 191 בעמ' 195). עוד נקבע, כי הפרשנות המילולית הפשוטה והסבירה היא נקודת מוצא טובה ונוחה, אולם יש להתייחס למילים "בראייה כוללת ומעמיקה החודרת את מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות" (ע"א 631/83 'המגן' חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' 'מדינת הילדים' בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לט (4) 561 בעמ' 572. יתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית והוא כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המילים כפשוטן. ה"השתחררות מעול הפרוש המילולי עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב" (ע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד וערעור שכנגד, פ"ד מז (3) 793, בעמ' 800). "דומה שפסיקתם של בתי המשפט בשנים האחרונות ומצביעה יותר ויותר על אותה מגמה, להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים" (ע"א 458/80 הנ"ל, שם). גישה זו באה לידי ביטוי אף בכל הנוגע לפרשנות צוואה. בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פד"י נג (2) 817 מפי כב' הנשיא ברק בעמ' 829 לפסק הדין: ”ישנם מצבים שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה אלה הם מקרים מיוחדים שבהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה או לביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לבצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מצבים אלה חורגים מפרשנותה של הצוואה במובנה הצר אלה הם מקרים שניתן לכלול אותם בגדרי פרשנות הצוואה במובנה הרחב." בפסק הדין מונה הנשיא את ארבעת המצבים הנכללים בגדרי פרשנות הצוואה במובן הרחב. הרציו הטמון בהלכת טלמצ'יו הנ"ל כמו גם בהלכת אפרופים הינו, כי בית המשפט יעשה שימוש בכללי הפרשנות באופן רחב כדי לעמוד ככל שניתן על אומד דעתם של הצדדים המתקשרים בחוזה או של המצווה ולקיים את כוונתם. 20. בחינת כוונת הצדדים המתקשרים בנדוננו ובחינת נסיבות כריתת הסכם המתנה, מלאכה קשה היא. הרי עסקינן במתן פרשנות לרצון המנוחה, כאשר המנוחה ז"ל, שהינה צד מתקשר בהסכם, איננה יכולה להעיד על רצונה וכוונתה. בנסיבות אלה, על בית המשפט לעשות שימוש בכלי הפרשנות העומדים לרשותו בזהירות יתרה, תוך התחשבות בנסיבות ותוך התחקות, ככל שניתן, אחר רצונם של הצדדים המתקשרים ולקיימו. הנתבע העיד בפני, כי המנוחה ביקשה ממנו לבוא משום שקבעה עם עו"ד שגיב. הוא העיד, כי חתימת ההסכם נעשתה בדירת המנוחה, וזאת; "משני טעמים עו"ד שגיב היה בקופ"ח והיא עבדה במשרד קופ"ח והחדרים שלהם היו סמוכים אחד לשני כך שהיו ביניהם יחסי ידידו, (צ.ל. ידידות - ט.ק.פ.), צ’ אחרי שחזרה מבית חולים היא לא כל כך יצאה מן הבית היא גרה בקומה שלישית והיה קשה לה, היה לה מסמר ושבר ברגל". (עמ' 14 לפרוטוקול) עוד העיד, כי הוא סבור שהמנוחה ידעה על מה היא חותמת מאחר והייתה בידידות עם עו"ד שגיב והיא סמכה עליו. (עמ' 6 לפרוטוקול) הנתבע העיד, כי; "אחותי טלפנה ואמרה לי שהיא רוצה להעביר את הדירה על שמי והתקשרה ואמרה לי לבוא". (עמ' 7 רישא) אף עו"ד שגיב שערך הן את הסכם המתנה והן את הצוואה העיד בפני. עו"ד שגיב העיד, כי הכיר את המנוחה ובעלה המנוח שנים רבות מאחר והיו עובדי קופ"ח. עפ"י עדותו סייע להם בבעיות משפטיות לאורך השנים "הם היו מרימים טלפון ואני סייעתי". (עמ' 7) על נסיבות עריכת ההסכם העיד: "אני מזהה את ההסכם. ימים אחדים, כנראה יום יומיים לפני התאריך הרשום בהסכם, ביקש אותי ד’ ג’ בעלה של צ’ המנוחה לסור לביתם שכן יש להם משאלה או בקשה, ואני באתי לביתם בשד' קק"ל ושם ביקשה ממני צ’ המנוחה להכין מסמכים אשר יביעו את רצונה לתת במתנה את מחצית דירתה לאחיה י' ה’ , הואיל ואני גם הכנתי את הצוואה שלה, שאלתי אותה האם לא נכון לתקן את הצוואה, היא סירבה לעשות צוואה חדשה משום שהיא אמרה שהיא רוצה לתת במתנה בחייה לאחיה את מחצית הדירה, משום שהיא אמרה שבכך היא רוצה להביע את רגשי תודתה לטיפול שאחיה טיפל בה". (עמ' 7, 8 לפרוטוקול) עוד העיד כי חזר למשרד הכין את; "המסמכים הרלבנטיים את ההסכם, את ייפוי הכוח, המשח"ים וב-16.8.98 חזרתי לביתה והחתמתי את הנוגעים בדבר החתומים על המסמכים הרלבנטיים לרבות יפויי הכוח הבלתי חוזר שאותו הכנתי במשרדי, היא ידעה מהצוואה אבל הייתה בטוחה שהדירה תעבור לאחיה עוד בחייה." (שם עמ' 8) דבריהם של העדים היו מהימנים עליי. התרשמתי מעדות הנתבע ועדות עו"ד שגיב, כי כוונת המנוחה הייתה ליתן לנתבע את זכיותיה בדירה, במתנה ללא תמורה, בחייה תוך שמירת זכותה להמשיך ולהתגורר בנכס. שוכנעתי, כי כוונת הצדדים המתקשרים הייתה להעביר את הזכויות בנכס במתנה לנתבע, ללא תמורה. 21. משנשאל עו"ד שגיב על ידי בית המשפט, מה משמעות סעיף 4 להסכם המתנה השיב עו"ד שגיב ; "לפי דעתי אין שום משמעות, הוא נכנס להסכם זה מהסכם אחר שהיה מודפס במחשב, אני מפנה את בית המשפט למטה, רשום לשוביץ 2 שזה שם הלקוח שממנו הועתק ההסכם ונכנסו השמות זו התשובה והאמת לאמיתה." דהיינו, לגרסת עו"ד שגיב בעדותו הסעיף כולו מופיע בהסכם בטעות והינו חסר הן את המשמעות אשר התובע מעניק לאמור בסעיף 4 והן את המשמעות שמעניק הנתבע לאמור בסעיף. ביום 6.12.01 השלים עו"ד שגיב את עדותו בפני, והציג בפני בית המשפט את ההסכם ממנו הועתק ההסכם מיום 16.8.98, מקור והעתק. (ת/ 10) (להלן: "ההסכם השני") בהסכם עליו חתומים צדדים שלישיים, ששמם מופיע בשולי הסכם המתנה נשוא המחלוקת, מופיע סעיף 6 הקובע: "הסכם זה, יישאר בתוקפו כל ימי חייו של המעניק, אלא אם הוא יבטל אותו בכתב ו/או הוא יפקע אוטומטית לאחר פטירתו, כנגד הצגת תעודות פטירה של המעניק לאחר אריכות ימים ושנים". משמעות בסעיף 6 בהסכם השני ברורה. הזכויות הוענקו במתנה והצדדים הסדירו רק את עניין זכות השימוש בנכס של מעניק המתנה. להסכם המתנה הוכנס הסעיף הנ"ל תוך השמטת המילים "אלא אם הוא יבטל אותו בכתב…." העיד בפני עו"ד שגיב, כי ביקש מבנו עו"ד עדי שגיב להכין את ההסכם והוא הכינו עפ"י המסטר כשסעיף 4 להסכם מופיע במסטר, וכמילותיו: "קודם כל לא אני אישית העתקתי ביקשתי מהבן שלי שגם הוא עו"ד במשרד שמו עדי שגיב, להכין הסכם מתנה. יש מסטר של הסכמי מתנה, הסכם המסטר הזה הוא כפי (אני מדבר על סעיף 4 בהסכם)… לכן זה נלקח מתוך המסטר". (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 6.12.01) לאחר שהסתיים הדיון ביקש עו"ד שגיב לתקן וציין: "כשיצאתי מאולם בית המשפט וקראתי את הפרוטוקול, יש אי בהירות… ברצוני להבהיר ההסכם הזה של המסטר הוא הסכם מתנה. לגבי סעיף 4 אז זה יפקע אוטומטית. הפקעה האוטומטית מתייחסת לזכות המגורים שלה." (עמ' 15) בעדות זו חזר בו עו"ד שגיב מעדותו בפני ביום 8.1.02, כי לסעיף, למעשה אין משמעות. בין אם אקבע, כי הסעיף הוכנס בטעות ובין אם אקבל את עמדת הנתבע ועו"ד שגיב מיום 6.12.01, כי הכוונה לזכות המגורים אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. לאחר שהוצג בפני ההסכם השני, מתבהרת התמונה ומובן מדוע הוכנס סעיף 4 להסכם המתנה. הן בהסכם המתנה והן בהסכם לשוביץ ניתנה זכות שימוש במתנה למעניק, לכל ימי חייו, ע"י מקבל המתנה והוסדרו זכויות השימוש של המעניק בנכס המוענק. נוסח הסעיפים דומה, אם כי לא זהה, וממקרא שני ההסכמים מתקבלת פרשנות הנתבע את סעיף 4 להסכם, לפיה, כוונת הצדדים היתה, כי זכויות השימוש בנכס והתחייבות המנוחה לשאת בהוצאות החזקתו, היא זו הפוקעת עם מות המנוחה. 22. אין מחלוקת, כי המנוחה והנתבע חתמו על הסכם המתנה. עו"ד שגיב העיד, כי המנוחה ידעה, כי ההסכם שונה מהצוואה עליה חתמה. מעדות עו"ד שגיב, המצוטטת לעיל בעמ' 8 לפרוטוקול עולה, כי המנוחה רצתה להיות בטוחה שזכויותיה בדירה יעברו לאחיה, הנתבע, בחייה ובמפורש לא רצתה להמתין, כי יקבל את הזכויות לאחר מותה. את רצונם של הצדדים ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות: א. חתימת הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויות המנוחה בדירה לנתבע מיום 16.8.98. ייפוי הכוח נחתם במעמד חתימת ההסכם. ב. חתימה על טופסי המשח"ים במועד עריכת ההסכם. ג. חתימת בעלה המנוח של המנוחה, מר ד’ ג’ ז"ל, על שטר העברת הזכויות ת/ 8, לאחר מות המנוחה. בעלה של המנוחה, נפטר כאמור לאחר המנוחה ביום 15.1.99 מר ג’ ז"ל, הוא שהתקשר לעו"ד שגיב, עפ"י עדותו של עו"ד שגיב וביקשו לבוא לביתם. עוד העיד עו"ד שגיב, כי בעלה של המנוחה נכח בחדר בעת שנחתמו המסמכים. (עמ' 8 לפרוטוקול) מר ג’ ז"ל, אף היה מיופה כוח מטעם המנוחה והנתבע בייפוי הכוח הבלתי חוזר לחתום במקומם על המסמכים שידרשו לצורך העברת הזכויות לנתבע. אין לי ספק, כי בעלה של המנוחה ידע את רצונה, היא סמכה עליו וייפתה את כוחו לחתום בשמה ובמקומה. חתימתו על שטר המכר להעברת זכויותיה של המנוחה בדירה, לנתבע לאחר מותה, נעשה עפ"י רצונה. המנוחה, בעלה ז"ל ועו"ד שגיב הכירו זה את זה שנים רבות, המנוחה סמכה על עו"ד שגיב, הוא זה שאף ערך את הצוואה מיום 5.4.94. גם הנתבע העיד, כי; "אני סמכתי ואני סומך על עו"ד שגיב." (עמ' 6 לפרוטוקול) משהביעה המנוחה את רצונה להעביר את זכויותיה בדירה וביקשה מעו"ד שגיב שיכין עבורה את המסמכים והנתבע סמך עליו אף הוא, טבעי, כי משהוכן ההסכם, חתמו עליו הצדדים כפי שהוצג בפניהם ע"י עורך הדין. 23. אין אפשרות לטעמי, ליתן לסעיף 4 להסכם את הפירוש המוענק לו ע"י התובע. טען ב"כ התובע, כי שומה על ביהמ"ש לפעול עפ"י הוראת סעיף 25 (א) לחוק החוזים ולפרש את כוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות ואולם זאת, רק כאשר נוסחו של הכתוב איננו ברור ומפנה לקביעת כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 151/87 ארצי נ' רחמני פד"י מג (3) 489. לטעמו, נוסח סעיף 4 ברור, אינו משתמע לשני פנים ועל כן אין מקום לפרשנות הסעיף עפ"י סעיף 25 (א) הנ"ל. אין דעתי כדעת ב"כ התובע. גם אם אתעלם מעדויות הנתבע ועו"ד שגיב, גם אם אתעלם מהעובדה, כי המנוחה חתמה על הסכם העברת זכויותיה במתנה, על יפויי הכח ועל המשח"ים, ההסכם משולל הגיון אם יפורש האמור בסעיף 4 בפרשנות הדווקנית, המילולית שמייחס התובע לאמור בו. מה טעם יש בהעברת זכויות בנכס במתנה, ע"י אישה מבוגרת לאחיה רק בהיותה בחיים. זאת , כשזכות מדורה מובטחת בדירה לכל ימי חייה, אם ממילא התגוררה בדירה ? לשם מה טרחה התובעת לבקש מעו"ד שגיב להכין הסכם בו העבירה את זכויותיה, אם אכן כוונתה הייתה, כי המתנה תקפה רק בחייה ותפקע לאחר מותה. כל זאת,כשזכות המגורים שמורה לה לכל ימי חייה ומקבל המתנה איננו יכול להינות מהמתנה ? לשם מה חתמה היא ובעלה המנוח על ייפוי הכוח הבלתי חוזר ועל מסמכי הדיווח לשלטונות המס? מה משמעות יש למתנה התקפה רק בחייו של נותן המתנה, כשהוא נהנה מהשימוש במתנה כל עוד הוא בחיים ? מה משמעות סעיף 4 הקובע תניה לאחר מות נותנת המתנה לאור סעיף 8 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 ? האמור לעיל מוביל למסקנה, לטעמי היחידה, כי משמעות סעיף 4 להסכם הינה כטענת הנתבע ואין בו כדי לפגוע במתנה שניתנה. 24. סעיף 25 (ב) קובע, כי על המפרש להעדיף את הפירוש המקיים את ההסכם על פירוש שלפיו הוא בטל. כללי הפרשנות שהותוו בפסקה ענפה, חלקה, צוטטה על ידי לעיל, מחייבים פירוש חוזה על פי רוחו, תכליתו והמטרה העומדים בבסיסו. בית המשפט יתן לכתוב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד לכאורה, בניגוד למילים המפורשות. חובתו של בית המשפט להגיע לחקר הכוונה האמיתית שהייתה לעיני המתקשרים בהסכם זאת אף אם נדרשת הסרת מחסום המילים הכתובות בהסכם. (וראה לעניין זה דברי כב' השופטת שטרסברג -כהן בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ הנ"ל). מתן הפרשנות הנכונה לכוונת הצדדים המתקשרים הינה פירוש סעיף בהסכם באופן העולה עם רוח ההסכם כולו וכשבית המשפט השתכנע, כי זו הפרשנות המתיישבת עם כוונת הצדדים המתקשרים. לטעמי, ניתן אף להתעלם מסעיף בהסכם שאיננו עולה עם רוח ההסכם, וכשביהמ"ש השתכנע, כי איננו עולה עם כוונת הצדדים. אין בליבי ספק, כי כוונת המנוחה הייתה, להעניק זכויותיה בדירה לאחיה ואינני יכולה לקבל כל פרשנות המאיינת את ההסכם ומתעלמת מכוונות הצדדים המתקשרים. 25. בסיכומיהם, התייחסו שני הצדדים לעניין תוקפו ונפקותו של יפויי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמו המנוחה והנתבע, לפיו ייפו את כוחם של עו"ד שגיב ו/או ד’ ג’ לחתום בשמם ובמקומם על כל מסמך הנדרש לצורך העברת הזכויות במתנה וללא תמורה לנתבע. שאלת תוקפו המשפטי של ייפוי הכוח איננה רלוונטית בענייננו, הלכה פסוקה היא, כי ייפוי כוח משמש אך ורק מכשיר לביצוע ההתחייבות שבגדרה הוא ניתן, לפיכך יש לפרש את ייפוי הכוח בהתאם להתחייבות ולמסגרתה. (ראה לעניין זה ע"א 2602/94 אקראייזן נ' ישראל פד"י מט (5) ). השאלה אם בדין נהג מר ד’ ג’ ז"ל כשחתם, עפ"י ייפוי הכוח על שטרי המכר, איננה השאלה שבמחלוקת. גם לו לא הייתה העברת הזכויות מושלמת ברישום, עפ"י ייפוי הכוח וההסכם היה נותר כהתחייבות ליתן מתנה, מאחר ולא הושלם הרישום, גם אז, לא היה בכח התובע, להביא לביטול ההתחייבות נוכח כוונת הצדדים המתקשרים וראה לעניין זה ע"א 157/85 פלדמן שדה נ' שדה פד"י מג (1) 170 בעמ' 175 מפי כב' השופט מלץ בצטטו את דברי כב' השופט לנדוי בע"א 11/75 ועד הישבות בא"י, נ' מיכאלי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד ל (1) 639 בעמ' 643: "טוען בא כח המערער לחילופין, שאם היתה כאן התחייבות לתת מתנה, עומדת לנותן הזכות לחזור בו, לפי סעיף 5 (ב), ואחרי מות המנוח עוברת זכות זו למנהלי עזבונו, שנתמנו בהתאם לצוואה, והם רשאים ואף חייבים להשתמש בה כדי לעמוד בחובתם לכנס את נכסי העזבון, לפי סעיף 82 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965. גם טענה זו, אינה נראית לי. חובתם של מנהלי העזבון, שנתמנו לשם ביצוע הצוואה, היא לבצע את רצון המת כפי שרצונו בא לידי ביטוי לפני מותו, בלי שחזר בו עד ליום מותו. לשון אחרת, החזרה לפי סעיף 5 (ב) היא זכות אישית הבאה להבטיח 'מקום חרטה' למי שהתחייב לתת מתנה, וגם זאת רק אם מקבל המתנה לא שינה בינתיים את מצבו, בהסתמך על ההתחייבות. כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן השמור לו עצמו בלבד וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו." זוהי ההלכה ואין כל סיבה להרהר אחריה". מאחר וקבעתי, כי כוונת המנוחה הייתה להעביר זכויותיה בדירה במתנה לאחיה, ללא תמורה והיא לא חזרה בה מכוונתה זו, אין חשיבות לעובדה שהנכס נרשם ע"ש הנתבע. גם לו היה נשלל תוקפו של ייפוי הכוח, לא היה ניתן לחזור מהתחייבות המנוחה ליתן זכויותיה לנתבע במתנה. ו. סוף דבר 26. הנני מורה על דחיית התביעה. 27. התובע ישלם לנתבע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הסך הנ"ל ישולם תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. איחור בתשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. חוזהפרשנות חוזהמקרקעיןמתנהפרשנותמתנה במקרקעין