הנחה רטרואקטיבית ארנונה

להלן פסק דין בנושא הנחה רטרואקטיבית ארנונה: פסק דין עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית, במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 10,500 ₪ כהנחה רטרואקטיבית מארנונה לה הוא זכאי. עפ"י האמור בתביעה, התובע הינו תושב פורייה עילית, ישוב שבתחומה המוניציפאלי של המועצה האזורית עמק הירדן, המנוהל ע"י הנתבע. ביום 26.8.08 פנה התובע לנתבע וביקש החזר כספי בגין ארנונה נוכח הנחה רטרואקטיבית מיום 28.5.03, לה הוא זכאי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (פטור לחיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה) תשי"ג-1953. ביום 12.10.09 הודיע התובע לנתבע כי הסכום בו יש לזכותו הינו הסך של 8,794.28 ₪. הנתבע סירב לבקשת התובע והודיעו, כי עפ"י הנחיות המועצה האזורית מנוע הוועד המקומי מהענקת הנחה רטרואקטיבית בארנונה, וכי זו ניתנת אך מיום הצגת האישור ואילך. לטענת התובע, תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם נוהגם של יתר הוועדים הפועלים בתחומי המועצה האזורית עמק הירדן. ממילא אף מדובר בזכות המגיעה לו מכוח חיקוק, ולפיו מועד מתן ההנחה הינו המועד בו הוכר הנכה באגף השיקום לרבות במקרים בהם ההכרה הינה רטרואקטיבית. התובע העמיד תביעתו על הסך הנזכר לעיל, שהוא סכום הזיכוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפט. הנתבע מצידו ביקש לדחות את התביעה ולהתיר לו ייצוג משפטי, ואף לראות בבקשה להתרת הייצוג כתב הגנה. במסגרת בקשה זו טוען הנתבע כי מדובר למעשה במיחזור של הליך שכבר נדון בבית משפט השלום בטבריה. כנגד התובע הוגש כתב תביעה בסכום קצוב ע"י הנתבע במסגרת תיק הוצל"פ 05-00594-09-0 (ולהלן תיק ההוצאה לפועל). התובע הגיש התנגדות לביצוע התביעה בטענות אלה ממש, ונושאים אלה נדונו בפני כב' הרשם אדריס. ביום 10.5.10 הגיעו הצדדים בפני כב' הרשם להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. העלאת הטענות כעת במסגרת הליך זה פעם נוספת, הינה התנהגות שאינה בתום לב תוך ניסיון להטעות. נוכח העובדה שהתובע הינו עו"ד, ניתנה גם לנתבע הרשות להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמו, ובמעמד הצדדים נחקרו בעלי הדין והטענות סוכמו. לאחר הדיון ביקש הנתבע לצרף לתיק ביהמ"ש את ההתנגדות לביצוע התביעה שהגיש התובע (כאן) לתיק ההוצאה לפועל. התובע מצידו ביקש שלא לקבל את המסמכים. לדבריו, על אף התרת הייצוג בתיק זה אפילו כתב הגנה לא הוגש, ובוודאי שאין להתיר הגשת מסמכים בניגוד לסדרי הדין. לגופו של עניין הוסיף וטען, כי טענותיו שבתביעה (בהליך זה) לא נתבררו למעשה בפני כב' הרשם, אשר סמכותו, בהתאם להוראות סע' 19 לחוק ההוצאה לפועל, מוגבלות לדיון בטענת קיזוז קיימת בלבד (להבדיל מטענת קיזוז נטענת). בנסיבות אלה הסכימו הצדדים (שם) למתן פסק דין בכל הנוגע לחוב שאינו שנוי במחלוקת, תוך שעניין הזכות הנטענת - זכותו של התובע לקיזוז רטרואקטיבי מארנונה - נותרה פתוחה להכרעה שיפוטית בהליך נפרד. עוד טוען התובע כי הנתבע לא צירף ולא ציין טענות נוספות שהשמיע התובע במסגרת ההליך שם, טענות הנוגעות לשאלת עצם הסמכות להגיש תביעה על ידי הנתבע. כמו כן, הנתבע לא צירף התכתבויות בין הצדדים או חישוב שערכה מזכירות הוועד הנוכחית לעניין חוב הארנונה. בין הצדדים נוהל אז מו"מ, כאשר בסופו הושגה פשרה לסיום ההליך שבפני הרשם בתשלום בסך של 5,000 ₪, מבלי שהתובע ויתר על זכותו לקיזוז. לתגובתו צירף התובע מסמכים רבים הנוגעים להליך שם ולהתדיינות בין הצדדים. גם תשובה לתגובה נמסרה, במסגרתה שב הנתבע וחזר על טענתו לפיה טענת התובע מוצתה בהליך בפני הרשם. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול המסמכים שהונחו לפניי, דעתי היא כי דין התביעה להידחות, ואנמק. תחילה, לעניין צירופם של מסמכים לאחר השמעת הסיכומים - חרף טענות התובע, מצאתי כי לצורך בירור המחלוקות יש צידוק בקבלת המסמכים. אין המדובר בראיות חדשות או בטענות שזכרן לא בא בכתבי הטענות. מדובר למעשה בטענת ההגנה היחידה של הנתבע ובמסמכים אשר הוגשו כבר לבית המשפט, אף כי בהליך אחר. מסמכים אלה נערכו על ידי התובע והוגשו על ידו, וברור על כן, כי אין בהם דבר להפתיעו. וגם זאת, בית המשפט אינו קשור בהליך זה בסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט אחר, ועליו לפעול בדרך הנראית לו כמועילה ביותר להכרעה צודקת (סע' 62 (ב) לחוק בתי המשפט התשמ"ד 1984). דומני כי התעלמות ממסמכים אלה, המהווים למעשה את ליבת טענת הנתבע, אינה מועילה לצדק ואיננה מאפשרת בירור ענייני למחלוקות. לתובע ניתנה זכות התגובה והוא ניצלה בהרחבה, הוסיף וטען, ואף צירף מסמכים רבים מטעמו. גם מסמכים אלה עמדו נגד עיני בעת מתן פסק דין זה. ולגופו של עניין - ראשית, טוען התובע כי הטענה בדבר זכות הקיזוז לא נשמעה למעשה, שכן אין כלל סמכות לרשם לעסוק בה בהיותה "זכות קיזוז נטענת" ולא "זכות קיזוז קיימת". אציין בקצרה כי התובע מכוון לכך שזכות קיזוז קיימת הינה זכות שהזוכה הודה בה, היינו שאינה שנויה במחלוקת (ראה רע"א 5336/06 עו"ד גיל פרמינגר נ' עיריית חיפה (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו מופנה התובע). טענה זו, מעבר לכך שאין לה ביטוי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' הרשם, הרי שבכל הנוגע לסמכות הרשם בכובעו כרשם בית המשפט, יש להקדים ולדחות. בהתאם להוראת סע' 81א'1 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967, מוגשת תביעה לסכום קצוב ללשכת ההוצאה לפועל. אף על פי כן, התנגדות לביצוע תביעה, בדומה להתנגדות לביצוע שטר, (בהתאם להוראת סע' 81א'1(ד)2) מעבירה את ההליך לבית המשפט. בבית המשפט תבורר הבקשה כבקשת רשות להתגונן. החל משלב זה, המסגרת הנורמטיבית אינה הוראות חוק ההוצאה לפועל כי אם תקנות סדר הדין האזרחי, והרשם דן בה בכובעו כרשם בית המשפט ולא בכובעו כרשם ההוצאה לפועל. נוכח האמור, טענות התובע בדבר סמכות הרשם, המתייחסות להוראת סע' 19 לחוק ההוצאה לפועל, אינן רלוונטיות. שכן הן מתייחסות ל"טענת פרעתי", כפי שזו מושמעת בעניינו של חוב מוכח (חוב פסוק וחלוט) בלשכת ההוצאה לפועל. רשם בית המשפט הדן בהתנגדות לביצוע תביעה, צריך לקבוע האם יש בפי הנתבע (המבקש בהליך שם) טענת הגנה כלשהי (קיימת או נטענת), ובמידה ויש טענה כזאת אזי ניתנת למבקש הרשות להתגונן. עם הגשת ההתנגדות לביצוע התביעה כאשר טענת הקיזוז היא טענתו העיקרית של הנתבע (שם), הועבר גם ההליך בין הצדדים שלפניי לבית המשפט כת"ת 7694-03-09 ונשמע בפני כב' הרשם, במסגרת סמכויותיו כרשם בית המשפט. טענת הגנה שעניינה זכות קיזוז הינה טענת הגנה בת קיימא ואף כי הרשם אינו יכול להכריע בה לגופה, הוא רשאי ואף חייב ליתן בעניינה רשות להתגונן. על יסוד האמור לעיל, טענת התובע כי הטענה לא נשמעה בהעדר סמכות הכרעה בה, דינה להידחות. יתרה מכך, נוכח סיום המחלוקות בפשרה, ממילא אין כלל נפקות לטענה זו גם לגופה. כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים שלפניי הינו בשאלה האם הסכם הפשרה ביניהם, כפי שהושג בפני כבוד הרשם וקיבל תוקף של פסק דין, כולל בחובו את מכלול המחלוקות ביניהם או שמא חלקן בלבד. שאלה זו הינה שאלה של פרשנות ההסכם, וזו תיעשה תוך בחינת אומד דעת הצדדים וניסיון להתחקות אחר כוונתם במעמד הדיון. אציין כי ההסכם - פסק הדין, מנוסח באופן כללי, תוך קביעה כי יש בו כדי לסלק את החוב בתיק ההוצאה לפועל הקשור לת"ת הנדון לרבות הבקשה לתיקון התביעה. הסכם הפשרה שותק בכל הנוגע לטענות הספציפיות אותן ראו הצדדים לקבל זה כנגד זה ולטענות אשר ראו לדחות. יחד עם זאת, לאחר עיון במכלול המסמכים אשר צורפו, נראה כי יש באלה כדי להבהיר טיבן של הסוגיות שהוסדרו. מתברר כי התביעה שהוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל הינה תביעה בגין ארנונה. בתביעה זו עמדה דרישת התובע (שם, הנתבע לפניי), על סך 6,242 ₪ (ראה כתב ההתנגדות) כאשר הועד ביקש רשות לתקנה ולהעמידה על סך של 10,874 ₪, (כך בהתאם לפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשם). טענת ההגנה העיקרית המושמעת בכתבי הטענות שהגיש הנתבע (שם, התובע שלפניי), עניינה זכאותו הנטענת להנחה מתשלום ארנונה באופן רטרואקטיבי. הסכם הפשרה מעמיד את החוב, לרבות הבקשה, לתיקון התביעה על סך של 5,000 ₪ בלבד. אין בפי התובע כל הסבר, לא כעת ולא במסמכים, מדוע, ככל שלא הובאה בחשבון טענת ההנחה שבפיו, הופחת (קוזז) סך של כ - 6,000 ₪ מהחוב הנטען. חיפשתי במסמכים ולא מצאתי, למעט זיכוי בגין חוב מים בסך של כ 266 ₪, כל חוב אחר אותו צריך היה לקזז כדי לקבל טענת התובע כי הפשרה מקורה בקיזוז אחר או בהסכמה אחרת בין הצדדים. טענה בדבר סילוק חובות כזה או אחר של התובע עד שנת 2008 לא פורטה כלל במסמכים שם, ואף לא הובאו לה כל ראיות בהליך שלפניי. לפני כעת טענת הגנה אחת וכתב תביעה אחד, ואין טענות נוספות. בנסיבות העניין, יש לקבל את טענות הנתבע, לפיהן טענת התובע הובאה בחשבון על ידי הצדדים עת ראו לסיים עניינם בפשרה בפני כבוד הרשם ומכוחה, בין היתר, הוגשה הפשרה. מן הראוי לציין כי אך סביר הוא שככל שהייתה כוונה אחרת בפי הצדדים או מי מהם, הרי שצריך היה להיות לה אזכור בהסכמותיהם לפרוטוקול. היינו, כי נשמרת למי מהם הזכות לטעון טענות נוספות בעתיד הנוגעות לענייני הארנונה שבמחלוקת. הלכה היא שכאשר מושגת פשרה, חזקה כי זו נועדה לסלק את כל המחלוקות התלויות ועומדות בין הצדדים. "דרכם של הסכמי פשרה כי הם מבקשים להיות כוללניים וסופיים ולא חלקיים וזמניים (עניין אטראש, בעמוד 593). תכליתו של כל הסכם פשרה ובמיוחד הסכם פשרה שמנוסח באופן כה כוללני כמו זה שלפנינו, תומכת בחזקה הפרשנית לפיה הצדדים להסכם הפשרה התכוונו לסיים באופן סופי את כלל המחלוקות והתביעות ההדדיות שבניהן, כל עוד לא ציינו אחרת בלשון ברורה ומפורשת כך הוא גם במקרה זה" ראה בעמ 2517/07 רמי (רחמים) הר - לב (בן לולו) נגד חיים בן לולו (פורסם במאגרים המשפטיים). אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי הסכם הפשרה בין הצדדים נתן מענה למכלול המחלוקות ולא לחלקן בלבד, ולפיכך אני מורה על דחייתה של התביעה. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ₪. רטרואקטיביותארנונה