להלן פסק דין בנושא הגבלת בניה על חלקה פרטית: פסק-דין העותר, בעלים של חלקה פרטית בישוב בית ינאי, מבקש לבטל החלטת משיבה 1 שדחתה ערר 71/02 שהגיש על החלטת משיבה 2 לפיה על החלקה חלה מגבלת בניה מכוח הוראות תמ"א 13 ולכן עליו לפנות למועצה הארצית לתכנון ובניה ולקבל הקלה מהוראות תמ"א 13 שמגבילות את הבניה המבוקשת על חלקתו של העותר. (ראה הערר שצורף כנספח א' לעתירה). משיבה 1 (להלן: המשיבה) קבעה בהחלטתה נשוא העתירה כי על העותר לפרסם הקלה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) שתידון בפני הוועדה המקומית והמועצה הארצית, או להכין תוכנית מתאימה, זאת בהמשך להחלטתה הקודמת בערר 214/01 לפיה אין מניעה להתיר שיפוצו של הבית או הריסות חלקים ממנו ובנייתם מחדש באותו הקף, שטח ומיקום של הבית הישן אך כל תוספת בניה טעונה אישור של המועצה הארצית ולצורך כך על העותר לנקוט בהליכים לפי סעיף 149 לחוק (ראה ההחלטות שצורפו כנספחים ב' ו- ג' לעתירה). העובדות 1. בסוף שנת 1995 ביקש העותר מהמשיבה 2 (להלן: הוועדה) מידע תוכניתי בקשר לחלקה נשוא העתירה (להלן: החלקה) ומהנדסת המשיבה מסרה לו בכתב ובפגישה שקיימה עימו ביום 22.9.97 כי מאחר והחלקה נמצאת בתחום 100 מ"ר מקו המים חלות עליה הוראות תמ"א 13, וקווי הבנין כפופים לאישור המועצה הארצית (ראה נספחים א-ד לתגובת הוועדה). 2. עד לחודש מרץ 2001 ביצע העותר עבודות בניה ללא היתר בחלקה, כמתואר בדו"חות הפקחים שצורפו כנספחים ה' לתגובת הוועדה, וזאת גם לאחר שהוצא נגדו ביום 14.1.01 צו הפסקת עבודה מנהלי, שאותו הבטיח העותר במכתבו ליו"ר הוועדה ביום 22.1.01 לקיים (ראה נספחים ו' ו- ז' לתגובה). העותר המשיך בבניה הלא חוקית גם לאחר שהוצא נגדו צו הפסקת בניה שיפוטי (ראה הבקשה והצו שצורפו כנספח ט' לתגובת הוועדה ודו"חות הפקחים שצורפו כנספחים ה' 7-8 לתגובה). 3. ביום 11.2.01 ביקש העותר לראשונה היתר בניה בחלקה אך הבקשה נדחתה לאחר שהעותר לא נענה לדרישת הוועדה להשלים ולתקן את הבקשה וביום 10.7.01 הגיש ערר 21.4.01 למשיבה שדחתה אותו בשל המגבלות שמטילה תמ"א 13 (ראה נספחים ח' ו- י' לתגובה). 4. ביום 27.12.01 הגיש העותר בקשה שניה למתן היתר בניה בחלקה, הוא לא נענה לבקשת הוועדה לקיים דרישות בקשר לבקשה. ביום 7.3.02 הגיש העותר ערר על ההחלטה וביום 10.3.03 החליטה המשיבה לדחות את הערר בהחלטה שהיא נשוא העתירה (ראה נספחים יג' - יד' לתגובה). 5. ביום 31.12.01 מסרה הוועדה לעותר דף מידע לפיו על השטח חלה תמ"א 13 שמגבילה את הבניה בקו מאה המטר הראשונים מהחוף ורק לאחר אישור תוכנית עח/מק/4/133 ניתן יהיה לקדם את מתן היתר הבניה המבוקש על ידו. החלטת המשיבה ביום 10.3.03 החליטה המשיבה להחזיר את בקשת העותר לדיון בוועדה, לאחר פרסום הקלה ככל שהעותר יבחר לעשות כן. המשיבה קבעה שבית העותר חורג מתחומי הבית שהיה קיים ערב אישור תמ"א 13 וגם אם יש לעותר, שרוצה לשפר את איכות חייו, טעמים טובים ונכונים לעשות כן וגם אם יש טעמים טובים לאישור של הקלה, נדרשת הקלה כדי לאשר את התוכנית. לדברי המשיבה, מרגע אישור תמ"א 13 צריכה בקשת סטיות מהקיים לפי הסדרים קודמים לעבור מסננת קפדנית בשל החשיבות שרואה המדינה בשמירה על משאב חשוב זה של חופי המדינה (ראה עמ' 4-5 להחלטה). נימוקי העתירה 1. על החלקה חלות תוכנית מפורטת עח/33, שקבעה בתשריט את יעוד החלקה כאזור מגורים חקלאי למחצה; תוכנית מתאר עח/200, שקבעה בתשריטה את חלקות ישוב בית ינאי כשטח חקלאי מיוחד שמותר לבנות עליהן בתי מגורים, ותמ"א 13, שאין בתשריט שלה כל מגבלת בניה בשטח המושב (ראה נספחים ד-ו לעתירה). 2. פרשנות המשיבה פוגעת בזכויות שמוקנות לחלקה לפי התוכנית שבתוקף, אשר הוקנו עוד בשנת 1937 ונקבעו שוב בהוראות תמ"א 13. פרשנות זו סותרת את תכלית תמ"א 13 שהיא שימור המשאבים הטבעיים שעומדים לרשות הציבור, אשר נמצאים בשטח הציבור. 3. המשיבה טועה בפירוש המונח "השימוש שהיה קיים" בסעיף 6 להוראות תמ"א 13 כמתייחס לשימוש שמומש בפועל ולחלופין יש לבחון אותו לפי מבחן עקרוני של מימוש בפועל. פרשנות מצמצמת זו מובילה לחיסול אזור מגורים במסווה של הקפאת מצב קיים. 4. המשיבים טעו כשהתעלמו מתשריט תמ"א 13 לפיו נקבע למושב בית ינאי, שבו נמצאת חלקתו של העותר, יעוד של ישוב חקלאי שמותר למגורים, שכן לא ניתן להפריד בין המלל שבתוכנית לבין התשריט. 5. העותר אינו צריך לבקש הקלה שכן סעיף 6 לתמ"א 13, עליו התבססו המשיבות 1 ו- 2 בהחלטותיהן, לא חל על החלקה שכן היעוד של מושב בית ינאי אינו חדש אלא נקבע עוד בשנת 1937. 6. בתוכנית תממ/22/3, שצורפה כנספח י' לעתירה, לא נזכרת כל מגבלת בניה בישוב בית ינאי, למרות שהיא תוכנית מאוחרת לתמ"א 13, והדבר מוכיח שתמ"א 13 עוסקת בחוף הים ולא בשכונות מגורים. טענות מקדמיות של המשיבים 1. העתירה לוקה בחוסר נקיון כפיים שכן העותר החל לבנות את ביתו על החלקה מבלי שביקש היתר בניה לגביו והמשיך לבצע עבודות בניה למרות שהוצא לגביהן צו הפסקת בניה מנהלי וגם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום ובהסכמתו הוצא נגדו צו הפסקת עבודה שיפוטי. 2. העתירה לוקה בשיהוי שכן כבר בסוף שנת 1996 הודיעה הוועדה לעותר שקיימת מגבלת בניה על החלקה לאור תמ"א 13, העותר לא עתר כנגד החלטות הוועדה לדחות את בקשותיו בשנים 2001 ו- 2002 ולא עתר כנגד ההחלטה של המשיבה בערר הראשון שהגיש, שניתנה ביום 23.8.01. 3. הוועדה טוענת שהעותר לא מיצה את ההליכים בטרם הגיש עתירתו שכן לא נקט בהליך של בקשת הקלה מהמשיבה 4 כפי שהציעו משיבות 1 ו- 2. 4. הוועדה טוענת שביהמ"ש לא מוסמך לדון בעתירה שכן מדובר בטענות שנידונו ונדחו ע"י המשיבה בשתי הזדמנויות ולפי סעיף 12 ב' (ד)(1) לחוק התכנון והבניה החלטות ועדת ערר בנושאי היתר בניה ותשריט חלוקה הן סופיות ואין אפשרות לערור עליהן. 5. משיבים 1, 3 ו- 4 טוענים שצרוף משיבים 3 ו- 4 אינו כדין שכן משיב 3 לא נזקק לסוגיה שבמחלוקת וגם משיבה 4 אינה צד נחוץ להליך. תגובת העותר לטענות המקדמיות 1. המשיבה דחתה את הטענות המקדמיות שמועלות כנגד עתירה זו כאשר נטענו בפניה ע"י הוועדה (ראה עמ' 2-3 להחלטה נשוא העתירה). 2. החלטות המשיבות 1 ו- 2 נתונות לביקורת שיפוטית והסופיות שנקבעה בסעיף 12 ב(ד)(1) לחוק התכנון והבניה לא מחסנת את המשיבה מפני ביקורת שיפוטית של עתירה מנהלית. 3. העותר לא נהג בחוסר תום לב שכן הוא צירף לנספחי הערר הראשון שהגיש, ערר 71/02, את כתב האישום שהוגש נגדו ובו מפורטת ההשתלשלות במישור הפלילי. 4. העותר לא נהג בחוסר תום לב כאשר ביצע עבודות בניה בחלקה ללא היתר שכן, כפי שציין בסעיף 35 לעתירה, הוא ביצע, בעזרת מומחים ולפי התוכניות שתקפות למושב ולחלקה, עבודות ליצוב המצוק, שהמשיבה 1 לא ביצעה אותן בגלל רשלנותה ונועדו למנוע התמוטטות ביתו של העותר. גם המשיבה קבעה שאין קשר בין ההליך הפלילי לבין הדיון בהוצאת היתר הבניה ועומדת לעותר חזקת החפות בהליך הפלילי, שטרם הסתיים. 5. העותר לא השתהה בהגשת העתירה שכן ההחלטה בערר 214/01 קיבלה חלק מטענותיו ושינתה קביעותיה של הוועדה. העתירה הוגשה תוך המועד של 45 יום לאחר מתן ההחלטה נשוא העתירה. העותר לא שקט על שמריו והמשיבים לא שינו מצבם לרעה ולכן לא קיים שיהוי סובייקטיבי ו/או אובייקטיבי בהגשת העתירה, אשר קיים ענין ציבורי בבירורה. טענות המשיבים לגוף הענין 1. לא נפלו בהחלטת המשיבה כל חוסר סבירות, חוסר תום לב או אי חוקיות שמצדיקות התערבותו של בימ"ש, שאינו יושב כערכאת ערעור על החלטתה ולא ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. 2. המשיבה נהגה בסבירות ובשיקול דעת כשקבעה שהדרישה למתן הקלה ולאישור המשיבה 4 נועדה לבחינה מסודרת וקפדנית של המבוקש לבניה ע"י העותר שנמצא על קו החוף. החלטת המשיבה עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 13 והמטרות שהיא באה להגשים. 3. פסיקת ביהמ"ש העליון, עליה מסתמך העותר, קבעה שסעיף 6 סיפא לתמ"א 13 לא מכשיר שימוש שלא בוצע בפועל במועד כניסת תמ"א 13 לתוקף, גם אם הוא מותר לפי תוכנית קיימת. 4. המשיבה לא שללה מהעותר את זכותו לממש את זכויות הבנייה שקיימות על החלקה אלא החליטה שאינה יכולה לתת לו את הסעד האמיתי שמבוקש על ידו והפנתה אותו למימוש זכויותיו ע"י קבלת הקלה מהמשיבה 4. 5. החלטת המשיבה מממשת את השיקולים של שמירה על מראה והשימוש הציבורי בקו החוף, על שמירת ערכי הטבע לאורכו ועל שמירת שטחים לייעודים ציבוריים שאותם רוצה תמ"א 13 לממש. 6. לפי הוראות סעיף 6 לתמ"א 13 אסור לבצע כל עבודת בניה חדשה בתחום 100 מ' מקו החוף ומחדליו של העותר, שנמנע מלקדם את הליכי התכנון הדרושים, עליהם ידע כבר בשנת 1995, הם שמעכבים את קבלת היתר הבניה נשוא העתירה. ההליך 1. לאחר הגשת כתבי תגובה מטעם המשיבים, שהם כתבי התשובה שלהם, ולאחר שהעותר הגיב בכתב לטענות המקדמיות של המשיבים כמפורט לעיל צורפו לעתירה, לבקשת העותר בבש"א 32031/03 ובהסכמת המשיבים, מפת תצלום אוויר של המושב בית ינאי וסביבתו; היתרי בניה וחישובי היטל השבחה בקשר לבניה בחלקות סמוכות לחלקת העותר; פרוטוקול ועדת הפנים ואיכות הסביבה בענין ה"ח שמירת הסביבה החופית 2003, ותשריט תשתיות והשפעות סביבתיות, שצורף כנספח לתמ"מ 21/3, שאין בו זכר למגבלות בניה בגין תמ"א 13. ביום 5.1.04 התקיים דיון מוקדם בעתירה שבו חזרו ב"כ הצדדים, ובמיוחד ב"כ העותר, בהרחבה על טענותיהם בכתב והדיון נדחה למתן פס"ד. 2. דא עקא, העותר וב"כ משיבים 1,3 ו- 4 ביקשו לעכב את מתן פסה"ד על מנת לאפשר מהלך תכנוני. לאחר מספר דחיות, שניתנו לצורך כך, הודיע העותר שלאחר דיון שהתקיים אצל מנהל מינהל התכנון במשרד הפנים, ובהתאם להצעת היועמ"ש של משרד הפנים, הוא הגיש לוועדה בקשה חוזרת להיתר בניה אך בקשתו הוחזרה לו מבלי שנידונה לגופה (ראה הודעת ב"כ העותר מיום 16.11.05 והנספחים לה). דיון אדון תחילה בטענות המקדמיות שהעלו המשיבים: (א) חוסר נקיון כפיים: אני מקבל טענת המשיבים שהעותר נהג בחוסר נקיון כפיים כאשר לא ציין בגוף העתירה הארוכה והמפורטת שהגיש את העובדה שביצע עבודות בניה בחלקתו מבלי שקיבל היתר בניה לגביהן, למרות שהוצא נגדו צו הפסקת עבודה מנהלי וגם לאחר שהוצא נגדו, בהסכמתו, צו הפסקת עבודה שיפוטי. העותר לא צירף כנספחים לעתירתו את צו הפסקת העבודה המנהלי שהוצא נגדו, את התכתובת שניהל עם הוועדה בקשר אליו ואת צו הפסקת העבודה השיפוטי שהוצא נגדו. אלמלא צורפו מסמכים אלה, בצד דו"חות רבים שהוגשו ע"י מפקחים מטעם הוועדה נגד העותר בגין בניה ללא היתר ותמונות הבניה בצידן, לתגובת הוועדה לא היה הדבר מובא לידיעתו של ביהמ"ש (ראה נספחים ה-ט' לתגובת הוועדה). אין בעובדה שהעותר צירף כאחד הנספחים לערר 71/02 (הוא הערר נשוא העתירה - א.ט.), אשר צורף כנספח א' לעתירה, את כתב האישום שהוגש נגדו כדי לרפא את חוסר תום הלב שבו נהג, כאמור, שכן כתב האישום אמנם מפרט בסעיף 3 את עבודות הבניה שביצע העותר ללא היתר בניה ומזכיר בסעיף 6 את צו ההפסקה השיפוטי אך לא נזכרים בו צו הפסקת העבודה המנהלי שהוצא נגד העותר ושאותו, כמו את צו ההפסקה השיפוטי, הפר העותר בריש גלי. מי שבא לבקש סעד מן הצדק בעתירה מנהלית, כמו בעתירה לבג"צ, כפי שמבקש העותר בעתירה זו, חייב בחובת גילוי מירבית של העובדות הרלוונטיות לעתירתו. העותר נכשל במילוי חובה זו וניסה אף להכשיל את ביהמ"ש על ידו שכן ביהמ"ש שדן בעתירה מנהלית אינו שומע בדרך כלל ראיות (ראה ת/15(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א 2000) אלא פוסק את הדין על סמך הטיעונים והמסמכים שבפניו. 3. העותר בא לביהמ"ש כשידיו לא נקיות, כמתחייב ממי שמגיש עתירה מנהלית, שכן במשך תקופה ארוכה הוא ביצע עבודות בניה רחבות היקף בחלקתו ללא היתר בניה וחרף צו הפסקת עבודה מנהלי וצו הפסקה שיפוטי שהוצאו נגדו. עיון בעבודות הבניה שביצע העותר בחלקה המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום שהוגש נגדו (גם אם טרם הוכח - א.ט.) והתבוננות בתמונות הבניה שצורפו לדו"חות הפקחים, מעלים שלא מדובר רק בעבודות לייצוב המצוק, שהעותר "נאלץ" לבצע במקום הוועדה על מנת למנוע התמוטטות אלא בהריסת חלק ממבנה מגורים והקמת תוספת חדשה במקומו, פרוק גג והקמת אחר במקומו, הריסת סככה ובניית מבנה מגורים שני בחלקה ויציקת משטחי בטון, תוך סיכון המצוק. 4. גם אם מדובר היה בעבודות בניה שהעותר היה חייב לבצע, וגם אם הן בוצעו בפיקוח מומחים (שהועמדו יחד עם העותר לדין פלילי - א.ט.), אין בכך כדי להצדיק את התנהגות העותר, שהיה צריך לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לבנות את הבניה שבנה בטרם עשה דין לעצמו וזלזל בריש גלי ברשויות החוק. 5. אין בעובדה שהמשיבה הסכימה לדון בערר שהגיש העותר למרות שבנה ללא היתר, כדי להצדיק גם דיון לגופה של העתירה, שכן כפי שאמרה המשיבה הדיון בהוצאת היתר צריך להיות דיון תכנוני, ענייני ובלתי תלוי ואילו העותר בעתירה מנהלית חייב לבוא בשערי ביהמ"ש בידיים נקיות ולנהוג בתום לב, שלא כפי שנהג העותר. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה על הסף. למעלה מן הורך אתייחס בקצרה גם לטענות המקדמיות האחרות שהעלו המשיבים. (ב) שיהוי אינני מקבל טענת השיהוי שהעלו המשיבים שכן העתירה הוגשה בתוך 45 יום מאז נדחה הערר נשוא העתירה ע"י המשיבה. במקרה זה אין כל ראייה שהעותר זנח את בקשתו לקבל היתר בניה, גם אם לא הגיש עתירה כנגד דחיית הערר הראשון 214/01 בתאריך 28.3.01, שכן הוא פנה פעם נוספת לוועדה ולאחר שנדחה הגיש את הערר נשוא העתירה. גם אם העותר לא הגיש עתירה לאחר שנדחה עררו 214/01 לא נגרם כל נזק למשיבים או לצדדים ג', שכן הם לא שינו את מצבם לרעה בעקבות כך. משכך לא התקיימו במקרה זה שיהוי אובייקטיבי ו/או שיהוי סובייקטיבי (ראה פסק דינו של השופט טירקל בעע"מ 8723/03 עירית הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון ואח' פד"י נח(6) 728) ואני דוחה טענת השיהוי. (ג) אי מצוי הליכים אני דוחה טענת המשיבים לפיה העותר לא מיצה את ההליכים בטרם הגיש את העתירה בכך שלא נהג כפי שהמשיבה הורתה לו, דהיינו, לא הגיש בקשה למתן היתר בניה למשיבות 2 ו- 4, שכן לטענת העותר בפני המשיבה ובעתירה שבפני אין צורך בהפניית הבקשה למשיבה 4 אלא על הוועדה בלבד לדון בבקשתו. (ד) חוסר סמכות עניינית אני דוחה טענת הוועדה, שמסתמכת על סעיף 12 ב(ד)(1) לחוק התכנון והבניה אשר קובע כי החלטת ועדת ערר לפי סעיף (א)(1) ו- (2) תהיה סופית, לפיה ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בעתירה. הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון חוק או תקנה קובעת שהחלטת רשות מנהלית היא סופית ואין אפשרות לקבל תרופה במסגרת רשויות המינהל יכול המבקש לקבל תרופתו במישור השיפוטי ולא מופקעת סמכותו הספציפית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירות מנהליות כנגד מוסדות התכנון שקבועה בסעיף 255א(א) לחוק התכנון והבניה (ראה דברי כב' השופט ברק כתוארו אז בבג"צ 294/89 המל"ל נ' ועדת העררים פד"י מה(5) 445, 453 ודברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 4562/92 זונדברג נ' רשות השידור פד"י נ(2) 793, 812). עם זאת, אני מקבל טענת המשיבים לפיה ביהמ"ש לעניינם מנהליים אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר נשוא העתירה אלא בוחן אם נפלו בה פגמים מתחום המשפט המנהלי כמו חוסר סבירות, אפליה, חוסר סמכות וכו' (ראה פסק דינו של השופט חשין בבג"צ 2920/94 אט"ד נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה פד"י נ(3) 441, 446). צרוף שלא כדין של משיבים 3 ו- 4 אני מקבל טענת המשיבים 1, 3 ו- 4 לפיה משיב 3 צורף שלא כדין ודוחה טענתם שהמשיבה 4 צורפה שלא כדין, שכן היא עלולה להיפגע אם תתקבל העתירה, ומשכך צרופה כמשיבה נעשה כדין בהתאם להוראות תקנה 6(א) לתקנות הנ"ל. דיון לגופו של ענין למעלה מן הצורך אדון בקצרה בטענות הצדדים לגוף העתירה. 1. המשיבה קבעה בהחלטתה בערר 214/01, שאינה נשוא העתירה, כי תמ"א 13 אוסרת ככלל על הוצאת היתרי בניה בתחום 100 מ' מקו המים, בין אם הותאמו תוכניות המתאר הרלוונטיות ובין אם לאו. המשיבה לא קיבלה את פרשנות העותר לסעיף 6 להוראות תמ"א 13 לפיה הואיל והשימוש למגורים הותר בכל החלקה במלוא הקף זכויות הבניה המותרות לפי עת/33 לא נפגעו זכויות אלה ע"י תמ"א 13 והן חסינות. משכך קבעה המשיבה בהחלטתה שאין מניעה להתיר את שיפוץ ביתו של העותר, הריסת חלקים ממנו ובנייתם מחדש באותו הקף שטח ומיקום של ביתו הישן מכוח ההגנה של סעיף 6 לתמ"א 13, אך כל תוספת בניה מעבר למה שהיה קיים בזמן אישור תמ"א 13 טעון אישור המשיבה 4 לפי סעיף 149(א)(4) לחוק התכנון והבניה. 2. בהחלטתה בערר 71/02, היא נשוא העתירה, קבעה המשיבה שפסה"ד בע"א 1054/98 ואח' חוף הכרמל ואח' פד"י נו(3) 385 נ' אט"ד ואח' ובע"א 7142/01 המועצה המקומית לתו"ב חיפה ואח' נ' החברה להגנת הטבע פד"י נו(3) 673 לא תומכים בטענות העותר וקבעה שוב, ללא ספק, שביתו של העותר חורג מתחומי הבית שהיה קיים על החלקה ערב אישורה של תמ"א 13 ולכן נדרשת הקלה על מנת לאשר את היתר הבנייה המבוקש. 3. לדברי המשיבה בסוף עמ' 4 ובתחילת עמ' 5 להחלטתה "גם מי שרוצה לשפר את איכות החים ולהרחיב את הבית, ואולי אף להרוס את חלקו ולהקים תחתיו בית מודרני וחדש, יש לו כל הטעמים הטובים והנכונים לכך, אך עליו לקבל אישור בדרך של הקלה, כך שעין מוסמכת בוחנת נוספת תוודא כי אין בכל אלה משום פגיעה בעקרונות ומטרות תמ"א 13, ואין בהם פגיעה בסביבה או סטיה ניכרת. לכן מרגע אישור תמ"א 13, סטיות מהקיים על פי היתרים קודמים צריך לעבור מסננת בוחנת קפדנית וקשה יותר בשל החשיבות שראתה המדינה, ע"י מוסדות התכנון העליונים, לשמירה על משאב חשוב זה של חופי המדינה ואינטרס הציבור במשאב זה". 4. עיון במטרות תמ"א 13, כפי שנמנו בסעיף 4 להוראות התמ"א, ועיון בבניה שלה (אם לא יותר מכך - א.ט.) מבקש העותר היתר בניה, כפי שנראית בתמונות שצורפו לדו"חות הפקחים ומתוארת בסעיף 3 לכתב האישום שהוגש נגד העותר, מעלים שמדובר בסטיה ניכרת מהמבנה שהיה בנוי על חלקתו של העותר ערב כניסתה של תמ"א 13 לתוקף. משכך מוצדקת עמדת הוועדה, בה תומכים המשיבים, שעל העותר לבקש הקלה ממשיבה 4 שתבחן אם הבניה המבוקשת עולה בקנה אחד עם מטרות תמ"א 13 ולא תגרום לאי מימושן, ככל שהדבר נוגע לרצועת החוף שלידה נמצאת חלקתו של העותר. כך המצב גם אם חלקתו של העותר נמצאת עפ"י התשריט בתחומי הישוב החקלאי בית ינאי שבו היתה מותרת ערב כניסתה של תמ"א 13 לתוקף בניה למגורים. 5. אני מקבל את עמדת המשיבים בכל הקשור לפרשנות של סעיף 6 לתמ"א 13 ולהחלתו על הבניה המבוקשת נשוא העתירה, שכן פרשנות זו מבוססת על לשונו של הסעיף ועל הפרשנות שבה פורש בפסיקת בתי המשפט העליון והמחוזי בחיפה שצוטטו בהחלטות בעררים. סעיף 6 לתמ"א 13 קובע "היתה סתירה בין תוכנית זו (תמ"א 13 - א.ט.) לבין הוראה של תוכנית מתאר מחוזית, תוכנית מתאר מקומית ותוכנית מפורטת האמור בתוכנית זו עדיף אולם שימוש שהיה מותר ביום תחילתה של תוכנית זו לא ייהפך לשימוש אסור מחמת תחילתה של תוכנית זו בלבד אלא דינו יהא כדינו של שימוש חורג שהותר". את הסיפא של סעיף 6 הנ"ל פרשה כב' השופטת בייניש בע"א 1054/98 הנ"ל בעמ' 407 למעלה כדלקמן: "הסיפה של סעיף 6 הנ"ל מהווה חריג לכלל, והיא בבחינת הוראת מעבר הקובעת את היחס בין התמ"א לבין השימושים שהיו קיימים בפועל בעת כניסתה של התמ"א לתוקף. לעניין זה מקובלת עלינו פרשנותו של בית משפט קמא, ולפיה אין הוראת סעיף 6 הנ"ל מיועדת להכשרת שימושים חדשים גם אם כלולים הם בתוכניות קיימות. כפי שציין בית משפט קמא, פרשנות זו מתחייבת מן הרצון להעניק הגנה רחבה ככל הניתן לתכליות הציבוריות העומדות בבסיס תמ"א 13 ולמנוע כרסום נוסף בחופים שנוצלו בצורה מוגזמת טרם כניסת התמ"א לתוקף. מעבר לכך, פרשנות זו אף מתיישבת עם נוסחו של סעיף 10 לתמ"א הקובע כי יש להתאים תכניות מחוזיות, מקומיות ותכניות מפורטות לתמ"א בתוך חמש שנים. אם אכן סעיף 6 היה מעניק "חסינות" לשימושים שלא מומשו, לא היה כל היגיון בדרישה להתאים תכניות קיימות להוראות התמ"א". 6. אין המקרה שבפני דומה למקרה נשוא עע"מ 7142/01 הנ"ל, שבו נתקבלה טענת שיהוי שהעלו המערערים, ואשר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שכן באותו מקרה נקבע שהבניה בוצעה מחוץ לתחומי תמ"א 13 ואם חרגה במקצת לתחומי התמ"א מדובר היה ב"חריגה בשוליים" שלא פוגעת בהגנת חוף הים. לאור האמור לעיל מוצדקת וסבירה פרשנות המשיבה לסיפא של סעיף 6 לתמ"א 13 והחלתה על המקרה שבפני ומשכך הפניית העותר למשיבה 4 על מנת לקבל הקלה לפי סעיף 149 לחוק סבירה ומבוססת ואינה מצדיקה התערבותו של ביהמ"ש. סיכום אני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבים 1, 3 ו- 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,0000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. העותר ישלם למשיבה 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,0000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בניהתמ"א