דיירות מוגנת מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג

התובעת עתרה להורות על פינויו של הנתבע מהדירה וסילוק ידה של הנתבעת הימנה.
לטענת התובעת הנתבע נפרד מאשתו מזה שנים, עזב את הדירה והוא מתגורר במקום אחר.

בנסיבות אלה - כך לתובעת - קמה לה עילות פינוי כנגד הנתבע, משאיבד הנתבע את הגנת החוק הפכה הנתבעת למסיגת גבול בדירה, כך שיש להורות על סילוק ידה ממנה.

בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי לנתבעת זכות לדיירות מוגנת יחד עם הנתבע, זאת מכוח דיני השיתוף בין בני זוג.

להלן פסק דין בנושא דיירות מוגנת מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג:

פסק - דין

מבוא ורקע עובדתי.
1.     התובעת הינה הבעלים הרשום של דירה בת 3 חדרים המצויה בקומה ג' בבניין הבנוי ברח' באר טוביה 2, תל - אביב, הידועה כחלקה 78/7 בגוש 6954 (להלן - "הדירה" או "המושכר").
     התובעת רכשה זכויותיה, מכוח צוואת אימה מנוחה הגב' מרים מחפוד ז"ל ( להלן - "המנוחה").

2.     בתאריך 16.9.84 נחתם חוזה שכירות בין המנוחה לנתבע 1 (להלן - "הנתבע") לפיו שכר זה האחרון את הדירה, בשכירות מוגנת, תמורת תשלום דמי מפתח (להלן - "חוזה השכירות" או "החוזה").

3.     עובר לחתימת החוזה, הייתה הנתבעת 2 בת זוגו של הנתבע ואף הרתה לו. הנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת") נישאה לנתבע ביום 20.12.84.
     הנתבעים התגוררו יחדיו בדירה בה נולדו שני ילדיהם, האחת עודנה קטינה.

4.     חרף העובדה שהנתבעת הייתה בת זוגו של הנתבע טרם חתימת חוזה השכירות, נכללה בחוזה תנייה (סעיף 15 שבו) הקובעת לאמור -
     "מוסכם כי במקרה והשוכר יינשא או יחיה עם אשה אשר תיחשב כידועה בציבור כאשתו….., תהיה אשתו או הידועה בציבור כאשתו רשאים להתגורר עמו יחד במושכר כברת רשות בלבד ללא כל זכות כשוכרת…. ובכל מקרה של גירושין או פירוד או בכל מקרה בו השוכר יהיה חייב לפנות את המושכר תפנה אותו גם האשה".

העתירה וטענות הצדדים.
5.     בתביעה שבכאן, עתרה התובעת להורות על פינויו של הנתבע מהדירה וסילוק ידה של הנתבעת הימנה.
     לטענת התובעת הנתבע נפרד מאשתו (הנתבעת 2) מזה שנים, עזב את הדירה והוא מתגורר במקום אחר.
     בנסיבות אלה - כך לתובעת - קמה לה שתי עילות פינוי כנגד הנתבע. האחת בגין הפרת הוראת סעיף 15 (א) לחוזה, עילה על פי סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן - "החוק"), והשנייה עילת הנטישה.
     משאיבד הנתבע את הגנת החוק ולנוכח הוראת סעיף 15 (א) לחוזה, הפכה הנתבעת למסיגת גבול בדירה, כך שיש להורות על סילוק ידה ממנה.

6.     בכתב הגנתם טענו הנתבעים ארבע טענות הגנה, אשר נטענו במצטבר ולחילופין ואלו הן -
א.     לנתבעת זכות לדיירות מוגנת יחד עם הנתבע, זאת מכוח דיני השיתוף בין בני זוג והן מכוח דיני השליחות.
     לטענתם, הנתבע חתם על חוזה השכירות גם בשמה של הנתבעת ושימש כשלוחה.
ב.     הנתבע מעולם לא נטש הדירה. הגם שהנתבע עזב את הדירה עקב משברים ומריבות שהיו לבני הזוג במהלך חייהם, הוא התגורר, חליפות, בדירה ובמקומות אחרים.
ג.     הנתבעת הפכה לדיירת מוגנת בדירה מכוח הוראת סעיף 22 (א) לחוק - עקב כך שהנתבע זנח משפחתו.
ד.     דין סעיף 15 לחוזה, על כל חלופותיו, להתבטל, הואיל ואין בכוחו של חוזה השכירות לפגוע בזכויות המוענקות לאשת הדייר על פי החוק, ככול שקיימות כאלו.

7.     לבסוף טענו הנתבעים לסעד מן הצדק, היה ויתברר כי קמה לה לתובעת עילת פינוי כנגד הנתבעים.

דיון ומסקנות.
8.     על מנת שניתן יהא להתמקד בשאלות המהותיות והאמיתיות, השנויות במחלוקת בין הצדדים, יש להסיר מן הדרך שתי טענות שהועלו על ידי הנתבעים, אשר נראה על פני הדברים, שאין להן על מה שתסמוכנה.

מעמד הנתבעת בדירה.
9.     אני דוחה על הסף את טענת הנתבעת כאילו היא רכשה זכויות של דיירת מוגנת יחד עם הנתבע, מכוח הלכות השיתוף בין בני זוג ודיני השליחות.
     לא זו בלבד שעל פי ההלכה הפסוקה, אין להחיל את דיני השליחות בכל הנוגע למעמדו של בן הזוג (כדייר מקורי) אשר לא היה צד לחוזה השכירות, אלא שבמקרה דנן אף לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי, לתחולתה של הילכת השיתוף בין הנתבע לנתבעת.
     במה דברים אמורים.

10.     אין חולק על כך כי הנתבע, לבדו,חתם על חוזה השכירות כך שיש לראות אותו כבעלים בלעדי, של זכות השכירות כלפי בעלי הדירה.
     לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת לקיומה של חזקת השיתוף וכוונת השליחות בין הנתבע לנתבעת, לא הוכחה תשתית ראייתית כלשהי המוכיחה כזאת.
     לא זו אף זו, אין חולק כי הנתבעים, נישאו זה לזו, אך בתאריך 20.12.84, בחלוף למעלה מ-3 חודשים מעת חתימתו של חוזה השכירות.
     בנסיבות אלה נפלא ממני, הכיצד טוען ב"כ הנתבעת לקיומה של חזקת השיתוף, בהעדר טענה כי זו הייתה ידועה בציבור כאשתו, טרם נישואיהם?
     יתר על כן, מהוראת סעיף 15 (א) לחוזה עולה ברורות, כי הנתבע לא היה שלוחה של הנתבעת וכמי שחתם על החוזה אף בשמה.
     מסעיף זה - המצוטט לעיל - עולה ברורות כי הנתבע לבדו הינו בעל הזכויות הסטטוטוריות בדירה, ומעמדה של הנתבעת הינה מעמד של ברת רשות גרידא.
     אין אפוא שחר לטענת הנתבעת, כאילו הייתה והנה דיירת מוגנת בדירה, מכוח חזקת השיתוף ודיני השליחות.

11.     לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כאילו לא שת ליבו להוראת סעיף 15 לחוזה וכי אילו היה מודע לאמור בו, לא היה חותם על החוזה כלל ועיקר.
     טענה זו טוב היה לו לא הייתה נטענת כלל.
     בצדק רב טען ב"כ התובעת בסיכומי טענותיו, כי טענה זו של הנתבע מופרכת מיסודה.
     היעלה על הדעת כי הנתבע קרא את סעיפים 14 ו-16 לחוזה (ר' עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול) ואילו את סעיף 15 שבו, לא קרא ולא שת ליבו לאמור בו? תמהני!
     לא זו בלבד, אלא שבחקירתו הנגדית הודה הנתבע בפה מלא כי חתימת ידו מתנוססת בשולי סעיף 15 (ב), על מנת לאשרר את שהוסף שם בכתב יד.
     האומנם בשופטני עסקינן, כי נאמין שהנתבע קרא אך את הוראות החוזה המקנות לו זכויות ואילו הוראותיו האחרות המקנות זכויות לבעל הבית, לא שת ליבו אליהן?
     נמצא מהאמור לעיל כי הנתבע, ביודעין ובכוונת מכוון, הסכים לכך כי בת זוגו העתידית, לא תהיה בעלת זכויות לדיירות מוגנת בדירה, אלא מעמדה יהא ".... כברת רשות בלבד ללא כל זכות כשוכרת".

12.     למעלה מן הצריך אוסיף ואומר כי אף אם הייתה הנתבעת מניחה תשתית ראייתית לתחולת הלכת השיתוף - מה שאינו במקרה דנן - לא היה ניתן לראותה כדיירת מקורית.
     בע"א 1711/98 שפי נ' המנוחה שושנה שדזונסקי ז"ל (פ"ד נ"ד (1) 397, להלן - "פסק דין שפי"), נדרש בית המשפט העליון למעמדה של בת הזוג, שעה שהבעל לבדו חתם על חוזה השכירות.
     דעת שופטי הרוב (כב' הנשיא ברק וסגן הנשיא כב' השופט בייניש) הייתה, כי אף במקרה בו הונחה תשתית ראייתית להחלתה של הלכת השיתוף בן בני זוג, אין מקום להחיל את דיני השליחות בכל הנוגע למעמדו של בן הזוג, אשר לא היה צד לחוזה [ראו: דברי הנשיא ברק, שם, עמ' 408].
     ברם, אף לדעת כב' השופט אלנגרד, אשר נותר בדעת מיעוט, אשר קבע כי "כאשר בני זוג נכנסים לדירה בצוותא חדא, יש לראות את בן הזוג כחותם על החוזה כשלוחה של בת זוגו", הטעם לכך הוא, כי באותם הימים (שנות ה-50 וה-60) הנוהג החברתי מסורתי היה שהבעל חותם בשם אשתו [ראו: שם, עמ' 406].
     בעניינו אנו, החוזה נחתם בשנות ה-80. ברי, כי לו בקשו הנתבעים לרכוש - יחדיו - זכויות של דיירות מוגנת בדירה, הייתה הנתבעת חותמת על החוזה כצד לו.
     הנה כי כן, לדעת הכל (הן שופטי הרוב והן שופט המיעוט בפסק הדין שפי) אין לראות את הנתבעת כדיירת מוגנת, בהעדר חתימתה על חוזה השכירות.

13.     התוצאה מהאמור לעיל היא, כי הנתבע לבדו הינו דייר מוגן בדירה, ואילו מעמדה של הנתבעת הינו של ברת רשות גרידא. זכותה נאצלת מזכותו שלו, כל זמן שהמושכר משמש לנתבע בית למגוריו [ראו לעניין זה: ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון פ"ד כ"ה (2) 717, 722].

הנתבעת דיירת מוגנת מכוח סעיף 22 (א) לחוק - האומנם?
14.     אף טענתם החילופית של הנתבעים - אשר נטענה בקול ענות חלושה - להיותה של הנתבעת דיירת מוגנת בדירה, עקב כך שהנתבע זנח את משפחתו - דינה להדחות על הסף.
     ראשית דבר, תמהני הכיצד זה טען ב"כ הנתבעים טענות עובדתיות חילופיות, הסותרות זו את זו.
     מחד, טענו הנתבעים בתצהיריהם, כי הנתבע לא נטש את הדירה כלל ועיקר ובשום אופן ופנים לא ויתר על זכויותיו בדירה [ראו סעיף 6 לנ/2 וסעיף 9 לנ/1].
     מאידך טוענים הנתבעים, לחילופין, כי הנתבע זנח את משפחתו כאמור בסעיף 22 (א) לחוק.
     ברי כי הטענה בדבר העדר נטישה וזו של זניחת המשפחה, מוציאות האחת את רעותה ואינן יכולות להטען יחדיו, אף לא לחילופין.
     שנית, לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת, לא הניחו הנתבעים תשתית ראייתית כלשהי להוכחת ההזנחה.
     
15.     הפועל היוצא מהאמור הוא כי הנתבעת לא רכשה זכויות של דיירות מוגנת בדירה, אף אם יוכח כי הנתבע נטש את הדירה, כטענת התובעת.

16.     משנוכחנו לדעת, כי אין לנתבעת זכות עצמאית כדיירת מוגנת בדירה וזכותה להתגורר בה הינה כברת רשות גרידא - הנאצלת מזכותו של הנתבע כדייר סטטוטורי - יש לדון בטענת התובעת בדבר קיומן של עילות הפינוי בגין נטישת המושכר, כמו גם מכוח הוראת סעיף 131 (2) לחוק.

נטישת המושכר.
17.     כידוע לכל, עילת הנטישה אינה מצויה בין עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק, אולם, ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר, איבד את הגנת החוק ומן הדין להורות על פינויו.
     על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי בגין נטישה, על זה האחרון להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים:
     האחד, עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את הדירה.
     השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלויה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראו: ע"א 997/91, 3505 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו (5) 758, 769].
     עוד יש להקדים ולהבהיר כי נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה ".... מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 116].
     נבחן, אפוא, על רקע הלכות אלו, האם השכילה התובעת, בנידון דידן, להרים נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת עילת הנטישה.

18.     שלא כדעת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו, סבורני כי התובעת השכילה להוכיח כי הנתבע אכן נטש את הדירה, בלא כוונה לשוב אליה עוד.
     אין חולק על כך כי בין בני הזוג נחתם הסכם פירוד, שבעקבותיו עזב הנתבע את הדירה לתקופה של שנתיים ימים, בהן לא התגורר כלל בדירה.
     חרף הצהרת הנתבע בתצהירו (סעיף 9 לנ/1) כי מעולם לא נטש את הדירה, נתברר בחקירה הנגדית כי לא כך היו פני הדברים.
     לשאלת ביהמ"ש (עמ' 7 לפרוטוקול) השיב הנתבע בהאי לישנא -
     "במשרדי לנתי סמוך לחתימת הסכם הפירוד, היו קשיים כאלה ואחרים, וגרתי שם במשרד עד שנאלצתי לפנותו בגלל קשיים כלכליים, במשרד לנתי עד סוף 2003 זה צריך להיות משהו כמו מעל שנתיים, ולאחר מכן לנתי חלק מהזמן בבית וחלק מהזמן לא בבית.... חזרתי לדירה בסוף 2003 וגם עוד לא חזרתי, היו לנו תקופות של הלוך ושוב, ורק בתחילת 2004 אפריל מרץ מאי, איני יודע להגיד במדויק, חזרתי לישון בחדר השינה שלי, לילה, לילה".
     מעדות זו של הנתבע - המהווה הודאת בע"ד - עולה ברורות, כי מעת בו נחתם הסכם הפירוד ומשך שנתיים תמימות, עזב הנתבע את הדירה בלא שהייתה לו כל כוונה לשוב אליה עוד.
אף אם אקבל כאמת את דברי הנתבע כי שב לדירה, חליפות, בסוף שנת 2003, אין בכך כדי לגלות על כוונה לשוב סופית לדירה ולהתגורר בה - בצוותא תדא - עם אשתו וילדיו.
אימתי שב הנתבע סופית להתגורר בדירה? על כך השיב הנתבע "....רק בתחילת 2004 אפריל מרץ מאי.....".
הנה כי כן, שובו של הנתבע לדירה, באורח מלא, היה אך לאחר הגשתה של התביעה ומתוך חשש כי העדר מגורים בה, יוביל לפינויו מהדירה וסילוק ידי הנתבעת הימנה.
אלמלא הוגשה התביעה דנן ספק רב בעיני - וזו בלשון המעטה - אם הנתבע היה שב להתגורר בדירה, כמקדם, טרם חתימת הסכם הפירוד.
למעשה, הנתבעת אומרת דברים אלה מפורשות, בחקירתה הנגדית:
"אם לא היה לי דירה בדמי מפתח, יכול להיות שהייתי שוקלת משפט גירושין, זה הדבר היחידי שיש לי, ואני אחיה עם בעלי עד סוף ימי רק בגלל הדירה הזו....." (עמ' 9 לפרוטוקול).
הגם שהתובעת לא השכילה להוכיח תוכנו של הסכם הפירוד והאם זה יצא אל הפועל אם לאו, ברי כי בעקבות כריתתו עזב הנתבע את הדירה לתקופה ארוכה, בלא שהייתה לו כל כוונה לשוב אליה עוד, אלמלא הוגשה התביעה.
משהוכיחה התובעת כי הנתבע נטש את הדירה, קמה לה עילה לפינויו הימנה, מחמת נטישה.
קבענו לעיל, כי לנתבעת אין מעמד עצמאי בדירה וזכותה להחזיק ולהתגורר בה, נאצלת מזכויותיו של הנתבע. משאיבד הנתבע את זכותו להמשיך ולהתגורר בדירה, ההרשאה שניתנה לנתבעת להתגורר בה, כברת רשות, אף היא פוקעת.
"אין צריך להאריך את הדיבור על כך, שכל עוד המושכר משמש לדייר בית מגורים, באין תנייה נוגדת בחוזה המחייבת את הדייר גם לאחר תום התקופה החוזית..... גם אחרים, כגון בני משפחה ואפילו זרים יכולים לדור בה.
אבל אלה הם בדרך כלל ברי רשות של הדייר וזכותם נאצלת מזכותו שלו, עם פקיעת זכותו של הדייר.... בר רשות כזה חייב אף הוא לפנותו" [ראו: ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון פ"ד כ"ה (2) 717, 722].

19.     משבאתי לכלל מסקנה, כי על הנתבע לפנות את הדירה עקב נטישתה, ממילא, הנתבעת אינה זכאית להמשיך ולהחזיק בה ויש להורות על סילוק ידה הימנה.

עילת פינוי עקב הפרת החוזה.
20.     כזכור, טענת התובעת היא (בנוסף לטענת הנטישה) כי קמה לה עילה לפינוי הנתבע מהדירה, הואיל וזה האחרון הפר את הוראת סעיף 15 (א) לחוזה השכירות.
     על מנת שתתגבש עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131 (2) לחוק, על בעל הבית להוכיח שלשה תנאים מצטברים -
     א.     תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר מעשה או מחדל.
     ב.     תנאי זה הופר על ידי הדייר.
     ג.     התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי.

21.     הפכתי פעם אחר פעם בהוראת סעיף 15 (א) לחוזה ולא מצאתי איזו הוראה, מאלו המפורטים בסעיף האמור, הופרה על ידי הנתבע.
     הגם שקבעתי לעיל כי הנתבע נטש את המושכר, לא מצאתי כי בנטישתו הפר הנתבע תנאי מפורש כלשהו, הקבוע בסעיף 15 (א) לחוזה.
     בסיכומי טענותיו טען ב"כ התובעת כדברים האלה "עזיבת הנתבע את הדירה מהווה הפרה מפורשת של סעיף 15 (א) לחוזה השכירות...."
     סתם ב"כ התובעת ולא פירש, במה הפר הנתבע את החוזה עת נטש את הדירה. האומנם קיימת הוראה כלשהי המחייבת אותו לבצע פעולה כלשהי, במקרה של נטישת המושכר? תמהני!
     כל שנאמר בסעיף 15 (א) הוא: "..... בכל מקרה של גירושין או פירוד או בכל מקרה בו השוכר יהא חייב לפנות את המושכר, תפנה אותו גם האשה".
     הוראה זו אינה מטילה על הנתבע - במקרה של פירוד או גירושין או נטישה - חובה כלשהי לפנות את בת זוגו מן הדירה. כל שנאמר הוא כי בת הזוג, תפנה אף היא את המושכר במקרה בו יהיה חייב הנתבע לפנותו - הא ותו לא.
     משנמצא כי אין בחוזה השכירות כל הוראה - בודאי לא מפורשת - אותה הפר הנתבע עת נטש את הדירה, הרי בהעדר תנאי שהופר, לא נתמלאו שני התנאים (הראשון והשני), הדרושים לביסוסה של עילת פינוי, מכוח הוראת סעיף 131 (א) לחוק.

22.     מסקנתי הינה, אפוא, כי הנתבע לא הפר את חוזה השכירות עת נטש את הדירה, ממילא לא קמה לה לתובעת עילת פינוי, בגין הפרת החוזה.

תוקפו של סעיף 15 לחוזה.
23.     בסיכומי טענותיו, טרח בא כוח הנתבעים לשכנע את בית המשפט לקבוע כי דין הוראות סעיפים 15 (א) ו- 15 (ב) לחוזה - להתבטל. לטענתו, ההוראות האמורות עומדות בסתירה להוראות חוק הגנת הדייר, נוגדות את תקנת הציבור, כמו גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
     סבורני כי לשווא טרח ב"כ הנתבעים לעניין זה, הואיל ואין אנו נדרשים בהליך הנוכחי להכריע בשאלת תוקפן של ההוראות האמורות, בהעדר פלוגתא המצריכה הכרעה בשאלה האמורה ולנוכח מסקנותיי דלעיל.
     נבהיר דברינו.
     כפי שקבעתי לעיל, מעמדה של הנתבעת בדירה הינו של ברת רשות גרידא. זכות הנתבעת להחזיק ולהתגורר בדירה נובעת אך מזכותו של הנתבע, כל אימת שזכותו כדייר לא פקעה והוא חוסה בצילו של החוק.
     משנמצא כי הנתבע לבדו הינו השוכר החוזי, הרי שעל פי הדין אין לנתבעת זכות עצמאית משלה. הנתבעת אף אינה זכאית לקבלת מחצית מן הזכויות מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג (להבדיל מהתמורה הכספית במקרה של העברת הזכויות לצד ג').
     "דיירות מוגנת היא זכות אישית אשר דרכי ההעברה מוגבלות ומנויות בחוק. ואומנם כלפי בעל הבית יש לראות את השוכר החוזי כבעלים בלעדי של זכות השכירות. אין השוכר יכול להעביר את הבעלות במחצית הזכויות מכוח הלכת השיתוף, כפי שאינו יכול להעביר לצד שלישי אחר, מבלי שבעל הנכס יזכה בשליש מדמי המפתח" [ראו: בר אופיר, שם, עמ' 232 ב'] [ההדגשה שלי - ח.ט.].
     הנה כי כן, הוראת סעיף 15 (א) לחוזה, הקובעת כי בת זוגו של הנתבע הינה ברת רשות בדירה וכי יהא עליה לפנותה עת יהיה הנתבע חייב לעשות כן, איננה עומדת בסתירה לאיזו שהיא הוראה בחוק הגנת הדייר.
     אדרבא, מהאמור לעיל עולה כי ההוראה האמורה תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה הדייר החוזי - לבדו - הוא בעל הזכויות במושכר ואין הוא רשאי להעבירה לבת זוגו - אף במקום בו הוכחה חזקת השיתוף בינותם [ראו גם: ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, המצוטט לעיל].

24.     מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו, כי ההוראה האחרת שבסעיף 15 (א) הקובעת כי בכל מקרה של גירושין או פירוד, בת זוגו של הנתבע תהא חייבת לפנות את הדירה - עומדת בסתירה להוראת סעיף 21 לחוק.
     אכן, סעיף 21 לחוק קובע כי העברת הזכויות במושכר לבת הזוג מותרת, אם זו קיבלה אותן (במלואם) לפי הסכם פירוד, או מכוחו של פסק דין על פיו נסתיימו תוקפם של הנישואין.
     ברי, אפוא, כי הוראת סעיף 15 (א) - השוללת מבת הזוג את הזכות האמורה - עומדת בסתירה להוראת סעיף 21 לחוק.
     דא עקא, כי אין אנו נדרשים, בהליך זה, להכריע בשאלת תוקפה של ההוראה האמורה והאם דינה להתבטל.
     הנתבעים לא טענו לתחולתו של סעיף 21 לחוק ואין צריך לומר שלא הוכיחו כזאת. אדרבא, הנתבעים טענו בפה מלא כי הסכם הפירוד לא יצא אל הפועל, הגם שנחתם כזה.
     אין אני סבור, בכל הכבוד, כי נכון יהא להיזקק לשאלת תוקפה וחוקיותה של ההוראה האמורה, אך כדי ל"הגדיל תורה ולהאדירה".
     במיוחד אמורים הדברים, נוכח קביעתי דלעיל כי לא קמה לה לתובעת עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131 (2) לחוק, הואיל ולא הוכח קיומו של תנאי מפורש, אשר הופר על ידי הנתבע.
     בהעדר פלוגתא אשר הונחה לפתחו של בית המשפט בהליך זה, הצריכה הכרעה, לא יידרש בית המשפט לשאלות תיאורטיות, שההכרעה בהן, לא תפקנה תוצאות אופרטיביות, בהליך המתנהל בפניו.

25.     באשר להוראת סעיף 15 (ב) רישא לחוזה השכירות, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו כי התובעת - והמנוחה לפניה - ויתרה על התנייה האמורה הואיל ומזה שנים רבות הנתבעת מתגוררת בדירה, בלא שהנתבעת נתבקשה לחתום על מסמך בנוסח האמור בסעיף הנ"ל, או בכל נוסח אחר.
     אוסיף ואומר כי בסיכומי טענותיו, זנח ב"כ התובעת הטענה האמורה ולא טען - אף לא ברמז - כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 15 (ב) לחוזה השכירות.
     משכך הם פני הדברים, אין אפוא צורך לדון ולהכריע בשאלת תוקפן של הוראות סעיף 15 לחוזה.

סעד מן הצדק.
26.     משבאתי לכלל מסקנה כי קמה לתובעים עילה לפינויו של הנתבע מן הדירה, וממילא לסילוק ידי הנתבעת הימנה, מצווים אנו לשקול - מכוח הוראת סעיף 132 (א) לחוק - האם, אם לאו, מן הראוי להעניק לנתבע, בנסיבות מקרה דנן, סעד מן הצדק.
     כידוע לכל, הסעד האמור מסור לשיקול דעתו של בית המשפט בהיותו סעד אקוויטבילי, הנגזר מדיני היושר.
     על בית המשפט ליתן דעתו לכלל הנסיבות הקשורות בשני הצדדים ועליו להימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת, ביחס להפרה הקונקרטית [ראו: ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום פ"ד ל"ד (2) 208].
     יודגש, כי הסעד האמור איננו סעד של רחמים, אלא שהוא בא לאזן בין הפרותיו של השוכר מחד, לבין תוצאות הפינוי מאידך - כשבתווך מצויות זכויותיו של בעל הבית, אשר עלו לרמה של זכות יסוד, לאחר חקיקתו של חוס יסוד: כבוד האדם וחירותו.

     אחר שבחנתי ושקלתי, שקול היטב, את מהותה של ההפרה, את התנהגות הצדדים טרם הגשת התביעה ואחריה, כמו גם את האינטרסים של שני בעלי הדין והפגיעה בכל אחד מהם - באתי לכלל מסקנה כי יש להעניק לנתבע, בנסיבות העניין, סעד מן הצדק.
     להלן נימוקיי.

27.     ראשית לכל, יש לזכור כי המדובר, במקרה דנן, בדירת מגורים - אשר ההלכה הפסוקה קבעה כי בית המשפט מקל יותר עם דייר של דירת מגורים מזה של בית עסק [ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נ' מזרחי פ"ד ל"ז (3) 309].
     בענייננו אנו, המדובר בנתבע אשר שילם דמי מפתח עת רכש את הזכויות בדירה, אין לו מקום אחר למגוריו ומצבו הבריאותי בכי רע (ר' נספח א' לנ/1).
     אין ספק כי פינויו של הנתבע מהדירה - בנסיבות האמורות - יפגע בו קשות ובלא כל יחס לעילה, שבגינה יש להורות על פינויו ממקום מגוריו.
     יתר על כן, כפי שהבהרנו לעיל, פינוי הנתבע מן הדירה, יגרור אחריו סילוק ידה של הנתבעת הימנה - יחד עם שני ילדיה - ויותיר אותה בלא קורת גג תחת ראשה.
     ויודגש, אין המדובר בנטישה של שנים רבות, אלא בעזיבה הדירה לתקופה של שנתיים בלבד.
     זאת ועוד, התובעת לא התריעה בפני הנתבע כי באם לא ישוב להתגורר בדירה ויתקן את המעוות - תוגש נגדו תביעה לפינויו ולסילוק ידי הנתבעת וילדיה מהדירה.
     עובדה היא, כי מיד עם שהוגשה התביעה שב הנתבע אליה והוא מתגורר בה, יחד עם הנתבעת ושני ילדיו.
     עם זאת אין להתעלם מכך שהנתבע אכן נטש את הדירה ואלמלא הוגשה התביעה, ספק רב, אם היה שב אליה, חרף מצבו הבריאותי.
     בשקלי את הנזק אשר יגרם לנתבע לעומת זה אשר נגרם לתובעת עקב נטישת המושכר, מאזן הצדק מוביל למסקנה, כי יש להימנע מפינויו של הנתבע מהדירה, זאת בכפוף לתשלום פיצוי נאות, אותו אני מעמיד על סך של 11,000 ₪.

התוצאה.
28.     סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל הנני קובע כדלקמן:
א.     אני מורה לנתבע לפנות את הדירה בת 3 חדרים המצויה בקומה ג' בבניין הבנוי ברח' באר טוביה 2, תל אביב, הידועה כחלקה 78/7 בגוש 6954 (להלן - "הדירה") ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמו.
     כפועל יוצא, מפינוי הנתבע מהדירה, הנני מורה על סילוק ידה של הנתבעת 2 - הימנה.
ב.     צו הפינוי וסילוק היד לא יכנס לתוקפו, באם ישלם הנתבע לתובעת, עד ליום 04.03.06, סך של 11,000 ₪.
ג.     הנני מחייב הנתבעים - יחד ולחוד - לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסכום כולל, של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון