דיירות מוגנת מכוח דיני שליחות

התובעים טוענים כי אין לראות באמה המנוחה של הנתבעת דיירת מקורית, שכן אינה חתומה על הסכם השכירות המקורי, ולכן יש לראותה כדיירת נגזרת, אשר מעמדה כדיירת נקבע לאור הוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

ביהמ"ש העליון קבע כי אין להחיל את הלכת השיתוף על זכויות דיירות מוגנת.

האם מכוח דיני שליחות ניתן לראות את החותם על הסכם השכירות כשלוח של בן זוגו ?

להלן פסק דין בנושא דיירות מוגנת מכוח דיני שליחות:

פסק דין

בפני תביעה לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת מדירה המצויה ברחוב שטנד 4 תל אביב, והידועה כחלק מחלקה 153/3 בגוש 6903, (להלן: "הדירה").

בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, נשמעו מטעם התובעים שלוש עדות ומטעם הנתבעת נשמעו שבעה עדים.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ופסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו וקבלת סיכומי הצדדים.

מבוא:

אין מחלוקת כי התובעים זכאים להירשם כבעלים של הדירה.

אין מחלוקת כי מר שמואל פלדמן ז"ל, אביה המנוח של הנתבעת, היה דייר מוגן בדירה מכוח הסכם שנחתם מיום 1.12.1946, (להלן: "הדייר המקורי").

אין מחלוקת כי המנוח נפטר ביום 24.11.96, וכי לאחר פטירתו המשיכה אמה המנוחה של הנתבעת, הגב' שרה פלדמן ז"ל, להתגורר בדירה עד ליום פטירתה ביום 4.11.02.
טענות התובעים:

התובעים טוענים כי המנוח היה הדייר המקורי וכי האם המנוחה הייתה דיירת נגזרת.

התובעים טוענים כי קמה להם עילת פינוי כנגד הנתבעת בשל מספר עילות:

א.     לטענת התובעים הנתבעת לא התגוררה עם אביה המנוח, הדייר המקורי, ששה חודשים עובר לפטירתו.
ב.     הנתבעת לא התגוררה בדירה ששה חודשים עובר לפטירת אמה המנוחה, שכן שכרה דירה אחרת.
ג.     הנתבעת אינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה הואיל ובמועד פטירת אמה, הדיירת הנגזרת, הייתה בבעלותה דירת מגורים אחרת.
ד.     הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות באופן שנותקה רציפות התשלומים.
ה.     עוד נטען כי לתובעים קמה עילת פינוי כנגד הנתבעת מכוח הוראות סעיף 131 (5) לחוק הגנת הדייר, בהיות התנהגותה מטרידה ומרגיזה את הבעלים.

התובעים טוענים כי אין לראות באמה המנוחה של הנתבעת דיירת מקורית, שכן אינה חתומה על הסכם השכירות המקורי, ולכן יש לראותה כדיירת נגזרת, אשר מעמדה כדיירת נקבע לאור הוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

הואיל ולאחר פטירת אמה המנוחה, ירשה הנתבעת דירת מגורים אחרת הרי הנתבעת אינה עומדת בכללים שנקבעו בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר ולכן אינה יכולה להיות דיירת מוגנת.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא התגוררה בדירה בששת החודשים האחרונים לחייה של אמה המנוחה, שכן שכרה דירה אחרת ברחוב פרישמן 90 תל אביב.

אשר על כן עותרים התובעים להורות על פינוי הנתבעת מהדירה.



טענות הנתבעת:

הנתבעת טוענת כי הוריה - שניהם היו דיירים מוגנים בדירה.

הנתבעת טוענת כי אומנם רק אביה המנוח חתם על הסכם השכירות ואולם מכוח יחסי השיתוף בין הוריה, שחיו במשק בית משותף במשך כל שנות נישואיהם, האם המנוחה הייתה דיירת מוגנת מכוח הילכת השיתוף ולחילופין, אביה המנוח חתם על הסכם השכירות כשלוחה של אמה המנוחה.

הנתבעת טוענת כי הוריה הפכו לדיירים מוגנים מכוח חוק הגנת הדייר.

הנתבעת טוענת כי בעלי הבית דאז ראו בשני הוריה כדיירים מוגנים.

הנתבעת טוענת כי מעולם לא עזבה את הדירה בה היא מתגוררת כל חייה.

ביחס להשכרת הדירה ברחוב פרישמן על ידי הנתבעת טוענת הנתבעת, כי דירה זו הושכרה על ידה בעבור חברה לחיים דאז, מר מויאל ולא בעבורה והיא מעולם לא התגוררה בדירה המושכרת.

הנתבעת טוענת כי כאשר ביקשה לשלם את דמי השכירות הודע לה כי בנק הפועלים הפסיק את הנוהג של השלשת דמי שכירות, וסרבו לקבל ממנה את דמי השכירות.

הנתבעת טוענת כי מעולם לא הטרידה והרגיזה את מי מבעלי הבית וטענת זו הינה טענת סרק, ולא היו דברים מעולם.





דיון:

שתי מחלוקות עיקריות בפני:

האם אמה המנוחה של הנתבעת הייתה דיירת מוגנת מקורית בדירה או דיירת נגזרת מכוח בעלה המנוח.

האם הנתבעת התגוררה בדירה ששה חודשים עובר לפטירת אמה המנוחה.

אומנם קיימות מחלוקות נוספות בהן אדון להלן ואולם אלו המחלוקות העיקריות שעליהן נסב רובו של הדיון ולכן אפתח בהן.

האם המנוחה, שרה פלדמן הייתה דיירת מוגנת מקורית אם לאו;

המחלוקת נוגעת לשאלה מהו הסעיף בחוק הגנת הדייר החל בעניינה של הנתבעת, האם הוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר או הוראות סעיף 27 לחוק.

סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, (להלן: "החוק"), קובע כי:

" דייר של דירה שנפטר

(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.


התנאי היחידי הדרוש לצורך המשכת זכות הדיירות הינו מגורים עם הדייר המקורי המנוח.

סעיף 27 לחוק קובע כי:

"היה אדם לדייר לפי סעיפים 20עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם -

(1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; "

במקרה כזה קיים תנאי נוסף משמעותי והוא כי לדייר הממשיך לא תהיה דירה אחרת.

בענייננו, אין מחלוקת כי אמה המנוחה של הנתבעת לא חתומה על הסכם השכירות המקורי, וכי רק אביה המנוח חתום עליו.

השאלה אם כן הינה האם למרות שהמנוחה אינה חתומה על הסכם השכירות יש כדיירת מוגנת מכוח הילכת השיתוף ו/או מכוח דיני השליחות?

עניין דומה עלה בפס"ד ברע"א 1711/98 - דוד שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי . פ"ד נד(1), 394 ,עמ' 409-410, (להלן: "הלכת שפי"), וכך קובעת כב' השופטת ביניש:

"במחלוקת שנפלה בין חברי מצרפת אני את דעתי לדעתו של הנשיא ברק ולנימוקיו. גם אני סבורה כי החלת דיני השליחות במקרה כגון זה שבפנינו, מרחיבה מעבר לנדרש את תחולת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 ואת היקף ההגנה המוקנית על-פיו. הרחבה זו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית הזהירה והמצמצמת ביחס לדיני הגנת הדייר, עליה עמד בית-משפט זה לא אחת; מגמה המתחשבת בשינויים המהותיים שחלו במציאות החברתית והכלכלית שעמדה ברקע של חקיקת דינים אלה (ראו: ע"א 99/75 הימנותא בע"מ ואח' נ' יוסף בדיחי, פ"ד ל(425 ,421 (2; ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עו"ד נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(118 - 119 ,111(5; רע"א 6842/96 רות שוס ואח' נ' קלמן אריה ואח' (טרם פורסם), בפסקה 10 לפסק-הדין; רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנען ואח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי (טרם פורסם), בפסקה 11 לפסק -הדין). כאמור בפסק-דינו של הנשיא, אין באמור לעיל כדי לשלול אפשרות להכיר ביחסי שליחות בין בני זוג בנסיבות ובהקשרים משפטיים מתאימים."

ביהמ"ש העליון בהלכת שפי קובע כי אין להחיל את הילכת השיתוף על זכויות של דיירות מוגנת.

בע"א 2280/91 - רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף . פ"ד מז(5), 596 ,עמ' 604-605 קובע ביהמ"ש כי:

"...אכן, זכות הדיירות המוגנת הינה זכות אישית, אשר דרכי העברתה מוגבלות ומנויות בחוק. ואמנם, כלפי בעל הנכס יש לראות במערער הבעלים הבלעדי של הזכות. המערער לא יכול היה להעביר לאשתו את הבעלות במחצית הזכות מכוח הילכת השיתוף, כפי שאין הוא יכול להעבירה לכל צד שלישי אחר, מבלי שבעל הנכס יזכה בשליש משווי דמי המפתח.

בהלכת שפי דנו שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה האם מכוח דיני שליחות ניתן לראות את החותם על הסכם השכירות כשלוח של בן זוגו. בעניין זה כאמור לעיל קובע ביהמ"ש העליון כי שאלה זו טעונה הוכחה והבאת ראיות לעניין יחסי השליחות בין בני הזוג.

האם הונחה בפני ביהמ"ש התשתית הראייתית הנוגעת ליחסי שיתוף ו/או השליחות בין בני הזוג, המנוחים, הוריה של הנתבעת?

ביהמ"ש חייב להשיב בנקודה זו בשלילה.

היסוד הראשוני בעובדות הטעונות הבהרה על ידי הנתבעת, אשר עותרת לקבלת הסעד של הכרתה כדיירת מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק, הינו מתן פירוט עובדתי הנוגע למועד נישואיהם של הוריה המנוחים.

הנתבעת בתיק זה הגישה ארבעה תצהירים, שסומנו בדיון שנערך ביום 9.2.05 א' עד ד'.

הנתבעת טוענת כי הוריה נישאו בשנת 1946, מתי אינה מפרטת, ומועד נישואיהם אינו יכול להיות מועד עלום, או בלתי ידוע.

חשיבות העניין ברורה, אם חתם אביה המנוח של הנתבעת על ההסכם לאחר נישואיו לאמה, תעלה השאלה שעל הנתבעת יהא להידרש לה מדוע לא חתמה אמה, אם לפני הרי בודאי לא ברור כיצד תתיישב עובדה זו עם טענת השליחות.

יותר מכך, לא הובאו ראיות הנוגעות לחייהם של בני הזוג בכל הנוגע ליחסי שליחות ביניהם, לא הוצגו חשבונות בנק, לא הוצגו הסכמים אחרים שנערכו על ידי ההורים המנוחים, לא הוצגה כל אסמכתא כי המנוח, מר פלדמן שמואל ז"ל היה נוהג לחתום על הסכמים בשמה של אשתו המנוחה הגב' שרה פלדמן ז"ל, ואף אחותה של הנתבעת, לא הגיעה להעיד בפני על יחסי השיתוף או השליחות שבין הוריה.

גם הנתבעת בכל ארבעת תצהירה אינה מפרטת את השליחות הנטענת על ידה .

לכן אני סבורה כי לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית ממנה ביהמ"ש יכול להסיק כי בין הוריה של הנתבעת התקיימו יחסי שליחות.

גם בהנחה שהיו מתקיימים יחסי שליחות בין הורי הנתבעת, עדיין אני סבורה כי לאור הלכת שפי הנ"ל אין מקום להרחיב את תחולת הגנת החוק בנסיבות שבפני, כאשר מדובר בהסכם שכירות משנת 1946, דהיינו, הורי הנתבעת והנתבעת התגוררו הדירה למעלה מחמישים שנה, למנוחים ולנתבעת היה רכוש נוסף, דירות, מגרשים כספים ולא ברור אם שולמו דמי מפתח.

עוד יש לציין כי חוזה השכירות אינו מציין קיומם של בני משפחה, ובמטרת השכירות צוין בפשטות : "לגור", ללא רמז כי זכות הדיירות מוענקת למנוח ולבני משפחתו, וגם בכך יש כדי לתמוך שטענת התובעים.

מסקנתי היא כי הגב' שרה פלדמן ז"ל, אמה המנוחה של הנתבעת הייתה דיירת נגזרת ולא דיירת מוגנת מקורית.

על הנתבעת לעמוד בתנאים מחמירים יותר אם היא עותרת לקבל את הגנת החוק.

בפס"ד שפי הנ"ל פרש כב' השופט אנגלרד את הוראות החוק בעניין זה, פרשנות שהייתה מקובלת על כל שופטי ההרכב, וכך הוא אומר:

"...הוראת סעיף 27 (1) לחוק דורשת מצד הבת, המבקשת לחסות בצל הדיירות המוגנת, את מילוי התנאים הבאים:
(1) היא התגוררה בבית הוריה עם אביה המנוח לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.

(2) בעת פטירת המנוח לא הייתה לבת דירה אחרת למגוריה.

(3) היא המשיכה להתגורר בדירה מאז פטירת אביה המנוח ועד לפטירת אמה המנוחה.

(4) בעת פטירת אמה המנוחה לא הייתה לבת דירה אחרת למגוריה.

7. הדרישה לקיום תנאים אלה היא תוצאה של שילוב ההוראות של סעיף 20 ושל סעיף 1)27) לחוק. המהלך הפרשני הוא הבא: סעיף 1)27) פותח במילים "מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20או 22" וקובע בהמשך "ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר". מן האמור עולה כי על האדם הטוען לדיירות מוגנת נגזרת לעמוד בשתי מערכות של תנאים והן, במקרה שלנו, הדרישות של סעיף 20(ב) והתנאים הנוספים המנויים בסעיף 1)27). השילוב בין שתי המערכות מעמיד את הדרישה לקיום ארבע התנאים הנזכרים לעיל."

האם הנתבעת עומדת בתנאים הנ"ל?

תנאי ראשון - מגורים בדירה לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו של אביה?

אין מחלוקת כי אביה המנוח של הנתבעת נפטר ביום 24.11.96.

אין מחלוקת כי בתקופה שבין 19.8.96 ועד 12.11.96 , למעלה משלושה חודשים סמוך לפטירתו של אביה המנוח, שהתה הנתבעת בחו"ל, ושבה ארצה עשרה ימים לפני פטירתו.

אינני סבורה כי טיול לחו"ל, גם אם הוא ממושך מפקיע מגוריה של הנתבעת.

הנתבעת טענה כי נסעה לטיול לחו"ל, הדבר אינו בלתי רגיל, כל חייה עד למועד זה התגוררה בדירה.

התובעים טענו כי הנתבעת לא נסעה לטיול לחו"ל וטענתה בעניין זה מעוררת תמיהה.

מקום מגורים של אדם, הינו מקום מגוריו גם אם נסע לטיול ארוך בחו"ל, עצם עובדת הנסיעה אינו שולל עובדת מגוריה עם אביה המנוח, לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את גרסתה של הנתבעת בעניין זה, ואני סבורה כי לא נותק הקשר שבין הנתבעת למקום מגוריה רק עקב כך שיצאה לטיול בחו"ל.

אני סבורה כי הנתבעת עומדת בתנאי הראשון הנדרש .

תנאי שני - במועד פטירת אביה המנוח לא הייתה לה דירה אחרת למגוריה:

המנוח, כאמור לעיל נפטר בשנת 1996.

המנוח הותיר אחריו צוואה, על פיה הותיר את כל רכושו לאשתו.

לא הוגש כל מסמך ממנו ניתן להסיק כי במועד פטירתו של אביה המנוח הייתה בבעלות הנתבעת דירה אחרת למגוריה.

אני סבורה כי הנתבעת עומדת בתנאי השני.

תנאי שלישי - במועד פטירת אמה של הנתבעת, הנתבעת התגוררה עמה למשך ששה חודשים לפחות:

זוהי אחת המחלוקות העיקריות בתיק שבפני.

התובעים הציגו הסכם שכירות, על פיו שכרה הנתבעת ביום 10.3.02 דירה מגב' פלט ברחוב פרישמן 90 תל אביב.

הנתבעת טענה כי המדובר בהסכם פיקטיבי, שכן שכרה את הדירה בעבור חברה לחיים מר מויאל, אשר ניצל את מצוקתה הרגשית, והותיר אותה שקועה בחובות עד צוואר.

הנתבעת טוענת כי לא עברה להתגורר עם מר מויאל וילדיו.

על מנת להוכיח כי הנתבעת אכן לא עברה להתגורר עם מר מויאל הביאה הנתבעת מספר עדים לרבות מר מויאל ובנו.

עדותו של מר מויאל תמכה בטענת הנתבעת במובן זה שהתרשמתי כי המדובר באדם שניצל את רצונה העז של הנתבעת בקשרי זוגיות, ותוך הולכתה שולל ניצל את תמימותה ואהבתה לשם הוצאת כספה.

אני סבורה כי הנתבעת לא סיפרה את האמת לגב' פלט, העמידה פנים כי הדירה הינה בעבורה כאשר שכרה את הדירה בעבור מר מויאל אשר חשבונו הוגבל, ולאחר שמיצה זה את כספה הותירה עירום ועריה מסובכת בחובות שייצר.

צריך רק לעיין בעדותו של בנו של מר מויאל אשר סיפר כי הוא והנתבעת יושבים יחדיו בבתי קפה, ולחזות בנתבעת, בהבדלי הגיל, בעובדה כי מיד לאחר שאזלו מקורותיה הכספיים של הנתבעת נטש אותה מר מויאל, כמובן, ונשא אישה אחרת על פניה, כדי להבין כי הנתבעת הלכה שולל אחריו ואחרי מתק שפתיו.

מסקנה זו הינה קשה, שכן היא עשויה להוביל למחשבה כי ביהמ"ש נותן אישור והכשר לפעולות הטעיה והסתרה כלפי צדדים שלישיים תמימים, כגון בעלת הבית הגב' פלט, כלפיה הציגה הנתבעת מצג על פיו היא שכרה את הדירה, ומר מויאל הינו ערב בלבד, והיא אף שלחה לגב' פלט מכתב בו היא מודיעה כי היא מפנה את הדירה (ראה ב'4 לתצהירה של הגב' פלט).

אין מילים כדי להביע את שאט הנפש מהתנהגות זו של יצירת הסכמים פיקטיביים ואולם לא מערכת היחסים בין הצדדים להסכם בפני, היא נושא דיוני בפסק דין זה, אלא שאלה עובדתית והיא האם הנתבעת התגוררה בפועל בדירה המושכרת או בדירה נשוא דיוננו.

כלומר, אני סבורה כי הנתבעת אכן שכרה את הדירה ברחוב פרישמן 90 מהגב' פלט, ואולם לא לצרכיה היא שכרה דירה זו, אלא בעבור מי שחשבה שהוא חברה לחיים ולא השכילה לראות כי המדובר בניצולה.

ב"כ התובעים האריכה בעניין זה, מהפאן העובדתי אני קובעת כי הנתבעת לא התגוררה בדירה ששכרה וכי דירה זו נשכרה בעבור מר מויאל וילדיו, וכי התנהגותה כלפי הגב' פלט הייתה הטעיתה של הגב' פלט.

שאלה אחרת היא האם הנתבעת יכולה להעלות טענה מסוג זה? האם אינה מנועה מלטעון כי הסכם השכירות שעליו חתמה הינו פיקטיבי? האם אין בקביעה כי המדובר בהסכם פיקטיבי משום עידוד והכשר לאנשים לבצע הסכמים כאלה, כאשר יוכלו בדיעבד, כשהדבר אינו תואם את רצונם לטעון : שם שיקרתי.

אני סבורה כי הנתבעת מנועה מלהעלות טענה זו בפני.
כלומר, הנתבעת אינה יכולה להעלות טענה כי הדירה ששכרה לא הייתה בעבורה לאחר שחתמה על הסכם שכירות, שילמה דמי שכירות, הציגה פני הגב' פלט מצג על פיו היא מתגוררת בדירה, כאשר הגב' פלט הגיעה לדירה, ואף כתבה לה מכתב בעניין פינוי הדירה, כל אלו מונעים את הנתבעת כע להתכחש למעשיה, ולהעלות בפני טענה כי היא לא התגוררה בדירה, שכן המדובר בטענה חסרת תום לב.

יחד עם זאת, לאור מסקנתי הסופית אני סבורה כי אין אני צריכה להידרש לכך ולצורך המשך הדיון אניח כי הנתבעת עומדת בתנאי השלישי הנדרש.

התנאי הרביעי - העדרה של דירה בבעלות הנתבעת:

בתנאי זה הנתבעת אינה עומדת.

הנתבעת קיבלה בירושה מאמה המנוחה דירה, (ראה צוואת האם המנוחה והסכם חלוקת עזבון
ת/8.

הנתבעת ניסתה לטעון בעדותה כי קבלת חלקה בעיזבון הייתה מותנית בתשלום חוב שהיה לה כלפי אחותה, אף היא יורשת עלפי הצוואה, ואולם בסופו של דבר אישרה כי קיבלה בירושה מאמה המנוחה דירה אותה מכרה למשפחת ליאור. (ראה עדותה בפרוטוקול מיום 9.2.05 עמוד 8 , ו-ת/9).

ב"כ הנתבעת ניסה לטעון כי התנאי המופיע בסעיף 27 לחוק אינו כולל דירות שהנתבעת קיבלה לאחר מות המנוחה אלא כדי שתישלל זכותה של הנתבעת על פי סעיף 27 הנ"ל, עליה להיות בעלת דירה במועד מותה של המנוחה.

אינני יכולה לקבל פרשנות דחוקה זו.

הנתבעת ירשה מאמה המנוחה, דירה, חלק במגרש מקרקעין וכספים, האופן בו היא החליטה לחלק את הנכסים עם אחותה היורשת הנוספת אינו רלוונטי, אינני מוכנה לקבל אפשרות כי יורש שיקבל דירה יעבירה על שם צד שלישי במסגרת הסכם חלוקת עיזבון על מנת שיוכל לטעון כי אין בבעלותו דירה.

יותר מכך, גם על פי חלוקת העיזבון נותרה דירה בבעלות הנתבעת.

זאת ועוד, ב"כ הנתבעת טען כי הואיל ובמועד פטירת אמה המנוחה של הנתבעת התגורר דייר בדירה הנוספת שהנתבעת ירשה לא הייתה לה דירה במובן סעיף 27 לחוק, טענה זו לאו טענה היא.

סעיף 27 אינו דורש קיומה של דירה פנוייה, אלא קיומה של דירה, והעובדה כי היה שוכר אחר בנכס אינה מעלה ואינה מורידה שכן הנתבעת יכלה לעבור לדירה זו עם תום תקופת השכירות, שהינה שכירות חופשית.

לפיכך, הנתבעת אינה עומדת בתנאי הרביעי.


האם המנוחה, הגב' שרה פלדמן ז"ל הייתה דיירת מקורית מכוח החוק.

הנתבעת טענה כי גם אם יקבע כי אמה המנוחה לא היית הדיירת מקורית מכוח הסכם השכירות, שכן כאמור לעיל, אין מחלוקת כי אביה המנוח הוא שחתום על הסכם השכירות, הרי הואיל והמנוחה התגוררה בדירה עוד משנת 1946 קמה לה זכות עצמאית מכוח החוק, והיא דיירת מוגנת.

עוד נטען בעניין זה כי התובעים, (למעשה הבעלים המקוריים),ראו במנוחה דיירת מוגנת לאורך כל השנים, ואף הוצגו מסמכים שונים בעניין זה כגון פניות להורי הנתבעת במשותף וכד'.

הנתבעת מבקשת מביהמ"ש לקבוע כי הואיל ואמה המנוחה החזיקה בדירה כדיירת במועד כניסת חוק הגנת הדייר לתוקף הרי היא דיירת מוגנת מכוח החוק ולא מכוח החזקתו של בעלה המנוח בדירה.

מדובר בטענה טאוטולוגית, שכן הגדרת דייר בחוק הגנת הדייר מונעת אפשרות פרשנות כזו:

"דייר", לגבי בעל בית - מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה, ולגבי דייר משנה - מי שהשכיר נכס בשכירות משנה, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור; "

כלומר, על מנת שהאמה המנוחה של הנתבעת, הגב' פלדמן ז"ל תחשב כדיירת מוגנת על פי החוק הייתה אמורה היא להיות המחזיקה מכוח הסכם שכירות, והסכם כזה כזכור לא נחתם עימה אלא עם מר פלדמן שמואל ז"ל.

אני דוחה טענה זו.

הנתבעת הצגיה מסמכים רבים מהם היא בקשת כי ביהמ"ש יסיק שהאמה המנוחה הייתה דיירת מוגנת, וכך התייחסו בעלי הדירה אליה.

אומנם קיימים מסמכים בהם פונים בעלי הדירה אל שני בני הזוג פלדמן ז"ל, במשותף, אף קיימים מסמכים רבים אחרים בהם פונה מר פלדמן באופן עצמאי לבעל הדירה, ומכתבים ומסמכים בהם פונים בעלי הדירה למר פלדמן בלבד.

לכן אינני מוכנה להסיק ולקבוע על יסוד פניות של בעלי הדירה לגב' פלדמן ז"ל כי יש בכך כדי לשנות את מעמדה המשפטי, ולהפכה מדיירת מוגנת נגזרת לדיירת מוגנת מקורית.

כמו כן, הואיל ושני בני הזוג חיו יחדיו בדירה, אך טבעי הוא כי תהיינה פניות לשניהם בלא שהדבר יגדיר את מעמדו המשפטי המדוייק של כל אחד מהם.

דרישה כזו, הבחנה בין מעמדה של הגב' פלדמן שרה ז"ל, כדיירת מוגנת מכוח זכויותיו של בעלה לבין מעמדה כדיירת מוגנת עצמאית הוא הבחנה שאין לדרוש במסגרת שליחת מכתבים או מסמכים הנוגעים לניהול הדירה, התקנת מעלית, או הסדרת תשלומים.

לכן אני סבורה כי הגב' שרה פלדמן ז"ל לא הייתה דיירת מקורית לא מכוח החוק ולא מכוח התנהגות הצדדים.

טענת אי תשלום דמי שכירות:

התובעים טענו כי במידה וביהמ"ש ידחה טענותיהם הנ"ל, הרי קמה להם עילת פינוי לאור אי תשלום דמי שכירות.

אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה דמי שכירות מיום 15.6.02.

בתקופה זו המנוחה עדיין הייתה בחיים אלא שהייתה חולה ומאושפזת בבית רבקה, הנתבעת העידה כי ביקשה לשלם את דמי השכירות לטענתה בבנק הפועלים סרבו קבל ממנה את דמי השכירות, לאור שינוי מדיניות של בנק הפועלים שסרב למתכונת של השלשת דמי שכירות.

המנוחה נפטרה ביום 4.11.02, והנתבעת החלה לשלם דמי שכירות ביום 9.2.03, לאחר הגשת כתב התביעה.

גם אם כל טענות התובעים בעניין זה תתקבלנה, אין בכך כדי להוביל לעילת פינוי, אי תשלום של חודשים ספורים אינו יכול לבסס את ניתוק רצף התשלומים, במיוחד כאשר מדובר בתקופה קצרה לפני פטירת המנוחה.

לכן דין טענה זו להידחות.


הטענת הרגזה:

התובעים טענו כי קמה להם עילת פינוי על פי הוראות סעיף 131 (5) לחוק, הואיל והן הנתבעת והן המנוחה נהגו להרגיז ולהטריד את התובעים.

בתא 96 / 4664 פבלו פינקלשטיין נ' חווה גינדי נט (3) 688, עמוד 697, אומר ביהמ"ש:

"עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק קמה לבעל בית כנגד הדייר רק אם מוכח כי דרכו של הדייר להטריד ולהרגיז את בעל הבית היא התנהגות בעלת אופי מתמיד וקבוע המכבידה במידה ניכרת על קיום יחסי שכירות תקינים, ואין די במקרים בודדים של הטרדה (ראו: ע"א 162/47 זלדמן נ' שרייבמן [8], בעמ' 234; ע"א 415/54 שור נ' מאיר [9], בעמ' 774; ע"א (ת"א) 144/67 נעים נ' כרים [17], בעמ' 240; ת"א (י - ם) 7131/93 שמואלי נ' טופרשטין [18]; ד' בר-אופיר בספרו הנ"ל [19], בעמ' 82/א)."

במקרה שבפני, אינני סבורה כי התובעים הוכיחו את טענתם.

התובעים רגזו על הוריה של הנתבעת, במיוחד על התנגדותו של מר שמואל פלדמן ז"ל אשר סרב להתקנת מעלית בבניין.

מר שמואל פלדמן המנוח נפטר בשנת 1996, אין לדון במעשיו כעת.

התובעים טענו כי הנתבעת תקפה את אשת התובע מס' 1.

גם התקיים אירוע תקיפה כזה, הרי אשת התובע מס' 1 אינה צד לתיק ואינה הבעלים לכן אין מקום כלל לדון באירוע התקיפה הנטען.

דין טענה זו להידחות.

סיכום:

קבעתי כי המנוחה, הגב' שרה פלדמן ז"ל הייתה דיירת נגזרת, דיירת נדחית מכוח זכות הדיירות המוגנת של בעלה המנוח מר שמואל פלדמן ז"ל.

קבעתי כי הנתבעת אינה עומדת בתנאי סעיף 27 לחוק בהיותה בעלת דירה אחרת במועד פטירתה של המנוחה, הגב' פלדמן ז"ל.

לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת אינה זכאית ליהנות מהגנת החוק ואינה יכולה להיחשב כדיירת מוגנת.

אשר על כן אני מורה על פינוי הנתבעת מהדירה ברחוב שטנד 4 תל אביב.

הנתבעת תשלום הוצאות הדיון, (אגרה ושכ"ט עדים).

הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון