להלן פסק דין בנושא היתר בניית דיר צאן: פסק דין הרקע לעתירה וטענות הצדדים: בפני עתירה מנהלית במסגרתה מתבקש ביהמ"ש להורות למשיבות ליתן טעם מדוע לא יינתן לעותרים היתר לבניית דיר צאן על פי בקשת היתר מס' 20070245 שהוגשה אצל המשיבה 2 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב. לחילופין מתבקש ביהמ"ש להורות למשיבות ליתן טעם מדוע לא ימונה מומחה נוף בטרם בירור בקשתם של העותרים להיתר כאמור. העותר מס' 1 - מגיש הבקשה להיתר - הינו בנו של העותר מס' 2 שהינו בעל הזכויות בחלקה שבנדון הנמצאת בסמוך לכפר דיר אל אסד ובתחום שיפוטה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה משגב. העותר 1 הגיש למשיבה 2 בקשת היתר לבניית דיר צאן. המשיבה 2 דחתה בקשה זו בהחלטתה מיום 17.4.07. בהחלטה נקבע כי לפי תוכנית מתאר מחוזית תמ"מ 2 מוגדר השטח נשוא הבקשה כשמורת נוף. כן נקבע כי גם שינוי מס' 9 לתוכנית תמ"מ 2 מגדיר את השטח כשמורת נוף וכשטח מוגן מפיתוח. צוין כי תוכנית מתאר ארצית תמ"א 35 מגדירה את המקרקעין כשמורות וגנים והתוכנית ג/6540, עליה מתבססת הבקשה להיתר, אינה חלה על המקרקעין היות וייעודו אינו חקלאי לפי תמ"מ 2. נקבע כי תוכניות המתאר המחוזיות והארציות מצביעות על ערכו הגבוה של השטח מבחינה נופית וסביבתית וכי מאחר שהשטח נצפה מרחוק ונמצא בלב איזור חקלאי ללא בינוי אשר מהווה מכלול נופי חשוב, סבורה הוועדה כי בהתחשב ברגישותו של השטח וערכו הנופי לא ניתן היה להתיר את הבקשה שמהווה מפגע ומטרד נופי וסביבתי. העותרים הגישו ערר כנגד ההחלטה. ביום 24.7.07 התקיים דיון בפני המשיבה 1 במסגרתו ניתנה לעותרים האפשרות להמציא בתוך 30 ימים אישור כי הקרקע הינה מוגדרת כקרקע חקלאית בתוכנית מתאר פרט לתוכנית ג/6450. תכנית זו קובעת שימושים בקרקע המוגדרת כקרקע חקלאית אך לא עוסקת בהגדרתם של קרקעות כאמור. העותרים הגישו למשיבה 1 חוו"ד שנערכה על ידי שמאי מקרקעין במסגרתה פירט השמאי מדוע יש להיעתר לבקשה להיתר תוך פירוט מצב החלקה, סביבתה, דירי הצאן הממוקמים בקרבתה והמצב התכנוני התקף למיטב שיקול דעתו. בחוות הדעת נכתב כי תוכנית ג/6540 חלה על המקרקעין ולכן המקרקעין מוכרז כקרקע חקלאית. ביום 9.10.07 החליטה המשיבה 2 לדחות את הערר בהיעדר תוכנית מפורטת הכוללת את כל ההוראות הנוגעות להגנה על ערכי הטבע והנוף ואשר רק בקיומה ניתן ליתן היתר בניה בשטח של שמורת נוף. הוועדה ציינה כי תוכנית ג/6540 אשר אינה מתייחסת כלל לשמורות נוף אינה עונה על ההגדרה הנ"ל. לכן הוצאת היתר במקום בו לא קיימת תוכנית תהווה סטייה ניכרת מהוראות התמ"מ על פי תקנה 2(17) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתוכנית), התשס"ב - 2002. העותרים טוענים כי החלקה נמצאת בקרבת הכביש המוביל מכרמיאל לכיוון איזור תעשייה תפן וממוקמת בשטח נמוך טופוגרפית מיתר הגבעות מסביבו ולא נצפית משום מקום. עוד טוענים העותרים כי בסביבת החלקה ובמרחקים של עד כ- 500 מ"ר מצויים דירי צאן אחרים. העותרים טוענים כי החלטת ועדת הערר הומצאה לעותר 1 ביום 24.3.08 ולא הומצאה מעולם לעותר 2. כן טוענים הם כי המשיבות לא נזקקו בטרם החלטותיהן לחוות דעת מקצועית של מומחה נוף מטעמם ו/או תסקיר השפעה על הסביבה על פי תקנה 4 לתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג - 2003. העותרים סומכים טענותיהם על ההנחה שתוכנית ג/6450 חלה על החלקה ואילו המשיבות סמכו החלטותיהן על תמ"מ 2 ועל הצורך בתוכנית מפורטת המתייחסת לשמורות נוף. לטענת העותרים, תמ"מ 2 ותיקון מספר 9 לתמ"מ 2 הינן תוכניות שאושרו לפני אישור תמ"א 35 ולכן אינן רלוונטיות כיום. כמו כן, טוענים העותרים כי תוכניות אלה הינן תוכניות מתאר מחוזיות ואין בהן כדי לקבוע ערכי נוף מכיוון שהדבר ניתן רק בתוכניות מתאר ארציות. לטענת העותרים, המשיבות לא החילו את תוכנית ג/6540 שלא כדין ובמקרים אחרים דומים כן החילו תוכנית זו. בנוסף, טוענים העותרים כי גם אם התוכניות המחוזיות חלות הרי שלא היה בהן כדי למנוע מתן היתר ללא תוכנית מפורטת. העותרים טוענים כי אין בעניינם כל מטרד נופי בשל היות החלקה מוסתרת בהיותה במקום נמוך טופוגרפית וכן לאור החלטת המשיבה 1 לאשר דירי צאן נוספים המצויים באיזור. לטענת העותרים, החלטות המשיבות היו שרירותיות, נגועות באפליה, לא מידתיות ואף לוקות בחוסר סבירות קיצונית משאפשרו לאחרים להקים דירי צאן ומשלא טרחו להיוועץ עם אנשי מקצוע ומומחים בכדי לברר את שאלת המטרד הנופי. המשיבה 1 טוענת כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. החלטת ועדת הערר ניתנה כבר ביום 9.10.07, דהיינו 7 חודשים לפני מועד הגשת העתירה והחלטת הוועדה המקומית נשוא הערר ניתנה עוד באפריל 2007. על כן, מאחר שהעתירה הוגשה ביום 7.5.08, טוענת המשיבה 1 כי העותרים החמיצו את המועד להגשת העתירה. לטענת המשיבה 1 העותרים לא נימקו מדוע לא הגישו את העתירה במועד ו/או מדוע לא מצאו לנכון להגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת העתירה. בנסיבות אלו, כאשר חלף זמן רב ממועד מתן ההחלטות וכאשר אין כל שינוי נסיבות ממשי המצדיק שינוי כלשהו, טוענת המשיבה 1 כי יש לדבוק בעיקרון סופיות המעשה המינהלי. עוד טוענת המשיבה 1 כי מדובר בהחלטה תכנונית טהורה שאינה נגועה באי סבירות ו/או שיקולים זרים, אלא ניתנה מכוח שיקולים תכנוניים טהורים ורלוונטיים ולכן אין להתערב בהחלטת הוועדה. לטענת המשיבה 1 תמ"מ 2, לרבות שינוי 9 לתמ"מ 2 היא יותר רלוונטית מתמ"א 35 ויותר ספציפית לעניין שמורות נוף. המשיבה 2 טוענת גם היא כי יש לסלק את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה. לגופו של עניין טוענת המשיבה 2 כי במסגרת הבקשה להיתר התקבלה עמדת מחלקת איכות הסביבה אשר קבעה כי ראוי שהאזור שבנדון יישאר כשטח חקלאי פתוח ללא בניה מהסוג המבוקש ואישור התוכנית המבוקשת יגרום למפגע נופי חמור במקום. נקבע גם כי באזור לא קיימות התשתיות הדרושות לצורך גידול אינטנסיבי של בעלי חיים ואישור התוכנית עלול לגרום למפגעים סביבתיים ולזיהום של ערוץ נחל העמק ושמורת הטבע במורדו וכי אישור התוכנית המבוקשת עלול להוות תקדים להקמת מבנים נוספים לגידול בעלי חיים בסמיכות ובכך להעצים את המפגעים המתוארים. עוד טוענת המשיבה 2 כי במקרה הנדון לא יכולה להיות מחלוקת על פגיעה נופית ואין צורך במינוי מומחה מאחר שהשטח מוכרז בתוכנית המתאר המחוזית כשמורת נוף ובתוכנית מתאר ארצית כשמורות וגנים. לטענת המשיבה 2, העותרים לא המציאו לוועדת הערר תוכנית מתאר מקומית הקובעת כי השטח מהווה שטח חקלאי ולא שטח המיועד לשמירת נוף ודבקו בגרסתם כי על פי תוכנית ג/6540 מותר לבצע בחלקה בניה למטרה חקלאית, זאת למרות שנקבע בהחלטת ועדת הערר כי תוכנית זו אינה מגדירה קרקע חקלאית אלא רק קובעת את השימושים המותרים בקרקע שהוגדרה כזו. המשיבה 2 טוענת כי החלטות הוועדות התקבלו בהתאם לתוכניות החלות על האזור בו התבקש היתר הבניה ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה להן בתוכניות אלה משיקולים ענייניים וסבירים ומשכך לא נפל בהן כל פגם המגלה עילה להתערבות ביהמ"ש בהן. לטענת המשיבה 2 במסגרת התוכניות החלות ניתן לוועדות שיקול דעת רחב שלא להתיר הקמת מבנה חקלאי העלול להיות מטרד נופי או אקולוגי סביבתי וכו' ואין להתערב בשיקול דעתן. המשיבה 2 טוענת כי על פי תוכנית המתאר הארצית תמ"א 35 המקרקעין מוגדרים כשמורות וגנים ועל פי תוכנית המתאר המקומית תמ"א 2 לרבות שינוי 9 לאותה תמ"א מוגדרים המקרקעין כשמורת נוף וכשטח מוגן מפיתוח. על מנת להוציא היתרי בניה בשטח המוגדר כשמורת נוף נדרשת תוכנית מתאר מקומית או מפורטת הכוללת אמצעים לשימור הנוף ותוכנית ג/6540, אשר אינה מתייחסת כלל לשמורות נוף, אינה עונה על ההגדרה הנ"ל. לכן, לטענת המשיבה 2, הוצאת היתר במקום בו לא קיימת תוכנית תהווה סטייה ניכרת מהוראות התמ"מ. באשר לטענת העותרים כי קיימים דירים בסמוך למקרקעין שבנדון טוענת המשיבה 2 כי מדובר במרחב תכנון ועדה מקומית אחרת ולא ידוע אם דירים אלה בנויים בהיתר בניה וכן כי אין מה להשוות בין קרקעות אלה לקרקע שהינה שמורת נוף. המשיבה 2 טוענת גם כי העותרים פונים לביהמ"ש בחוסר ניקיון כפיים מאחר שבחלקה נשוא העתירה בנו והניחו מכולה ללא היתר בניה. על כן, יש לדחות את העתירה מטעם זה. העותרים מכחישים טענה זו. דיון ומסקנות: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה הן בשל שיהוי בהגשתה והן לגופו של עניין מאחר שסבורני כי לא נפל פגם בהחלטות המשיבות המצדיק התערבות ביהמ"ש לעניינים מנהליים. העתירה הוגשה בשיהוי רב לאחר מתן החלטת ועדת הערר. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, קובעת כי עתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". לא ניתן לקבל את טענת העותרים, שנטענה בעלמא, כי לא קיבלו את החלטת ועדת הערר במשך זמן כה רב. העותרים היו מיוצגים בהליך שהתנהל בפני ועדת הערר והמשיבה 1 טוענת כי ההחלטה נשלחה בסמוך לנתינתה לב"כ העותרים. העותרים לא סתרו טענה זו ובעניין זה חלה חזקת תקינות ההליך המנהלי שלא הופרכה. בנוסף, העותרים היו מודעים לכך שוועדת הערר העניקה להם הזדמנות להגיש את התוכנית החלה במקום לטענתם וזאת תוך 30 יום מיום הדיון בפני הוועדה ושמלא עשו כן והוגשה רק חוות הדעת, שאין בה כדי לענות על הדרישה של ועדת הערר בהחלטתה, היו צריכים להניח כי ניתנה החלטה בעניינם ואין לקבל טענתם כי לא נודע להם על קיומה של ההחלטה במשך זמן כה רב. על כן, אין לקבל את טענת העותרים כי השיהוי בהגשת העתירה הינו מוצדק ויש להורות על סילוק על הסף של העתירה כבר מהטעם שהוגשה בשיהוי. לעניין דחיית עתירה בשל הגשתה בשיהוי ראה: עע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מ"י (2002); בג"ץ 753/08 דוד טויטו נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר, לא פורסם (2008). גם לגופו של עניין סבורני כי אין ממש בטענות העותרים. על פי המסמכים שהוגשו ניתן לראות כי הוועדה המקומית התייעצה עם מחלקת איכות הסביבה טרם דחיית בקשת ההיתר. מהתוכניות החלות על המקרקעין ניתן לראות כי המקרקעין שבנדון מהווים שמורת נוף שלא ניתן ליתן בה היתר בנייה ללא תוכנית מקומית מפורטת הכוללת אמצעים לשימור הנוף. תוכנית שכזו לא הוצגה על ידי העותרים, למרות ההזדמנות שניתנה להם על ידי ועדת הערר. לא ניתן לקבל את טענת העותרים כי תמ"מ 2, לרבות שינוי 9 לתמ"מ 2 אינן רלוונטיות עוד לאחר אישורה של תמ"א 35. תמ"מ 2 היא יותר רלוונטית מתמ"א 35 ויותר ספציפית לעניין שמורות נוף ועל כן היא חלה על עניינם של העותרים ואין בתמ"א 35 כדי לפגוע בהוראות תמ"מ 2. על כן, סבורני כי אין להתערב בשיקול דעתן של המשיבות, אשר בחנו את עניינם של העותרים כדין ושקלו את השיקולים התכנוניים הרלוונטיים ולא נפלו בהחלטותיהן כל טעות או פגם שיש בהם כדי להביא להתערבות בהחלטות. כידוע, ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מעמיד את שיקול דעתו במקום שיקול דעתן של רשויות התכנון ואם החלטת הרשויות עומדת במבחן הסבירות במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות - לא יתערב בכך בית המשפט. ראה: בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (1991); בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3), 441; עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ואח', לא פורסם (2005). החלטת המשיבות כי הקמת דיר על ידי העותרים בנסיבות העניין תהווה מטרד נופי הינה החלטה תכנונית שעל ועדות התכנון להכריע בה במסגרת תפקידן תוך שקילת שיקולים מקצועיים שהינם בסמכותן ובידיעתן. ובעניין זה אינני סבור כי החלטת המשיבות מצדיקה התערבות, כאמור לעיל. מאותם טעמים גם אינני סבור כי יש להורות למשיבות למנות מומחה נוף שיבדוק את העניין. כאמור, הוועדה המקומית התייעצה עם מחלקת איכות הסביבה ואין להתערב בשיקול דעתה. בנוסף, מהוראות החוק אליהן מפנים העותרים לא ניתן להסיק כי הוועדה הייתה מחויבת להתייעץ עם מומחה נוף. תקנה 4 לתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג - 2003, אליה מפנים העותרים, עוסקת בהגשת תוכנית ולא בהגשת בקשה להיתר. לכן לא ניתן להסיק ממנה חובת הוועדה המקומית לשמוע את היועץ הסביבתי בעניין זה. על פי סעיף 15(2) לתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), תשס"ג - 2003, "מסמכותה של ועדה מקומית לדרוש עריכתה של חוות דעת סביבתית כתנאי למתן היתר בניה, לפי הוראות תקנה 16 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970;..". על פי סעיף 16(19) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970, הוועדה המקומית רשאית להתנות מתן היתר בניה בעריכת חוות דעת סביבתית. לא ניתן להסיק מהוראות התקנות כי הוועדה המקומית הייתה מחויבת להתייעץ עם מומחה נוף כטענת העותרים. החלטות המשיבות היו החלטות סבירות שניתנו לאחר שנשקלו השיקולים הרלוונטיים ולא נפל בהן כל פגם המצדיק התערבות ביהמ"ש לעניינים מנהליים. אין עילה להתערב בהחלטות שניתנו על ידי המשיבות גם בעניין זה. אין לקבל גם את טענת העותרים בדבר היתרים שניתנו לדירים קרובים מאחר שאין בהקמת דירים בסביבה הקרובה כדי להעיד על כך כי הדירים הוקמו בנסיבות זהות לעניין שבנדון ולטענת המשיבות הדירים הסמוכים הוקמו על מקרקעין שאינם מהווים שמורת נוף. על כן, לא ניתן לקבל את טענת ההפליה שנטענה על ידי העותרים. אוסיף עוד בשולי האמור לעיל כי דרכו של העותר להקמת דיר לא נחסמה. נדרש ממנו להכין תכנית מפורטת שתישקל ע"י הועדה לתכנון ובניה. העותר מבקש להימנע מהכנת התכנית משיקולים כלכליים. ואולם דרישת הועדות כי תוגש תכנית כאמור מעוגנת בחוק ובתכניות המתאר ואין עילה להתערב בה. סיכום: אשר על כן, בסיכומו של דבר ומהטעמים שפורטו, אני מורה על דחיית העתירה. העותר יישא בהוצאות המשיבות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 7,000 ₪ למשיבה מס' 1 ובסכום של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק למשיבה 2. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. בעלי חייםבניהדיריםצאן