ביטול העברת זכויות חכירה

להלן פסק דין בנושא בקשת ביטול העברת זכויות חכירה: פסק דין ההליך 1. מהות תביעתם של התובעים היא למתן פסק-דין הצהרתי כך שיוצהר ובנוסח הסעדים, אשר פורטו בכתב תביעתם המתוקן מיום 17.1.99: ”30. לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי כי העברת זכויותיהם של הקטינים למנוחה בשנת 1965, ע"י המנוח הינה עיסקה בטלה, וכי העברת זכויותיה של המנוחה לנתבעת מס' 2 הינה עסקה בטלה, וכי חלקו היחסי של כל מבקש בבית הינו 7/32 וחלקה היחסי של נתבעת מס' 2 הינו 4/32. 31. בית המשפט מתבקש להורות על תיקון פנקס בתים משותפים כך שירשמו על שם כל מבקש 7/32 מהזכויות בבית. וכן לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 150,000 ₪ בגין דמי השכירות ....” 2. הסעדים המבוקשים בתביעה הם שלושה: האחד, ביטול העברות במקרקעין (כפי שיפורט בהמשך). השני, תשלום דמי שכירות ראויים לתובעים, בסך של 296,520 ₪ למועד הגשת התביעה (12.11.97), אשר לצרכי תשלום האגרה הועמד על הסך של 150,000 ₪. הסעד השלישי, פיצול סעדים כך שכשיתקבלו אצל התובעים החשבונות החסרים, יהיו זכאים לתבוע את חלקם בכספי עזבון אביהם, אשר הלך לבית עולמו בשנת 1981. העובדות העולות מניהול ההליכים 3. התובעים הינם ארבעת ילדיהם הבגירים של המנוח, ג.ו ז"ל, אשר הלך לבית עולמו בשנת 1981, והגב' א.ד תבל"א. הנתבעת מס' 2 היא יורשתה של הנתבעת מס' 1 (אשר מן הראוי היה כי ב"כ התובעים יתקן את הכותרת, ומשהוצא צו קיום צוואה אחר עזבונה של הנתבעת מס' 1, ביום 25.5.98). 4. בשנת 1961 התגרשו הורי התובעים זמ"ז כדמו"י בבית הדין הרבני האזורי ברחובות, כאשר קודם לאמור אישרו הסכם גירושין ביום 19.3.61, אשר עותק הימנו צירפו התובעים לכתב תביעתם המתוקן, והנתבעת מס' 2 (להלן תכונה "הנתבעת") לכתב ההגנה המתוקן; ההבדל בין הנוסחים נעוץ בפסקה הבאה: ”האשה מוותרת על כתובתה ועל חלקה בשכון הגרים בה בהתאם דלעיל (הדירה הנמצאת ברח' בורכוב מס' 21) הדירה תעבור אחר הגירושין לרשות הבעל בלבד...” הנוסח דלעיל נטען על ידי הנתבעת, בעוד התובעים הציגו נוסח של הסכם גירושין עם המילה "וילדיו" בין המילים "הבעל" והמילה "בלבד" (ולגרסתם, ולטענתם לעניין זה בהמשך). 5. בפני כב' הרשמת קראוס, במהלך בירור הבקשה אשר הגישה הנתבעת לבטל את צו המניעה (איסור דיספוזיציה לגבי נכס המקרקעין כפי שיובהר), אשר ניתן בהסכמה בתחילת ניהול ההליכים, הסכימו הצדדים, למינוי מומחה בתחום הגרפולוגיה לבדיקת טענת הזיוף, אשר נטענה על-ידי הנתבעת, ובדבר הוספת המילה "וילדיו" בהסכם הגירושין, אשר אושר בין הורי התובעים עוד בשנת 1961. 6. כב' הרשמת קראוס, מינתה ביום 28.10.98, את מכון נפתלי מרח' הבושם 93 תל-אביב, לצורך בדיקה גרפולוגית של המסמכים האחד ללא המילה "וילדיו", השני בתוספת מילה זו. 7. חוות הדעת מיום 27.12.98 הוגשה לבית המשפט, וכך דווח: הסכם א' אשר בו אחזה הנתבעת ללא המילה "וילדיו" נבדק על-ידי המומחה מול המקור כפי שנמצא בארכיב בית הדין הרבני האזורי ברחובות וביום 24.12.98, ומסקנת המומחה לאחר ביצוע הבדיקה הגרפולוגית והבדיקה מול המקור: ”קרוב לוודאי שכותב הסכם הגירושין לא כתב את המילה "ילדיו"” 8. מיד ובסמוך לאחר גירושיהם של הורי התובעים, נרשמו זכויות החכירה בבית, אשר ברחוב בורוכוב 21 ברחובות (להלן: "הנכס"), ואשר שימש את מגורי המשפחה על-שמו של המנוח, ג.ו ז"ל, אביהם של התובעים (להלן יכונה "המנוח"), וכפי שהצדדים להסכם הגירושין, הסכימו ומכוחו אף התגרשו. בתמורה קיבלה לידיה אם התובעים את הסכום הכספי כפי שאושר והותנה על-ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות. 9. התובעים שהיו רכים בשנים באותה עת עברו מסכת חיים קשה ביותר, כאשר אמם לא היתה מסוגלת לטפל בהם. הם נותרו במשמורת המנוח, אולם שהו במוסדות, וזאת כעולה מתצהיריהם והרקע אשר הובא בכתבי בי-דין. 10. המנוח נשא אישה שנייה את ח.ו ז"ל (אשר תכונה "המנוחה"), בשנת 1962. 11. בשנת 1965 הועברו מחצית זכויות הנכס משמו של המנוח לשמה של המנוחה באמצעות שטר העברת זכויות חכירה, וכמפורט בנסח לשכת רישום המקרקעין ברחובות, אשר צורף על-ידי הנתבעת. אין מחלוקת, כי הרישום הושלם, וכאמור עוד בשנת 1965. 12. המנוח והמנוחה אשר נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1962, חיו בהרמוניה במהלך 19 שנים עד לפטירתו של המנוח בשנת 1981. המנוח לא הותיר צוואה, וצו ירושה הוצא בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום 18.3.84 (נ/4) על-פיו הוצהר, כי היורשים וחלקיהם בעיזבון המנוחה הינם: ח.ו (המנוחה - ט.ס.) בעלת 4/16 מהעיזבון. ז.ו (התובע מס' 1 - ט.ס.) בעל 3/16 מהעיזבון. ז.ו (התובע מס' 2 - ט.ס.) בעל 3/16 מהעיזבון. י.ס (התובעת מס' 3 - ט.ס.) בעלת 3/16 מהעיזבון. ר.א (התובעת מס' 4 - ט.ס.) בעלת 3/16 מהעיזבון. ויוער, המנוחה, ועוד משנת 1965 היתה בעלת מחצית (50%) הזכויות בנכס, וכמפורט בסעיף 11 לעיל. 13. המנוחה האריכה ימים אחר פטירת המנוח, ומרבית שנותיה התגוררה בנכס, וביום 10.11.96 העבירה את זכויותה בנכס (5/8) לאחותה, הנתבעת. הזכויות המועברות: שכירות חלקית לתקופה של 49 שנים, כעולה מ-נ/8, אשר צורף לתצהיר הנתבעת. 14. המנוחה נפטרה ביום 28.9.97. 15. התביעה ליתן פסק דין הצהרתי (כמפורט בסעיף 1 לפסה"ד), הוגשה ביום 12.11.97. 16. ביום 25.5.98, ניתן צו קיום צוואה אחר עיזבון המנוחה, בת"ע 8421/97, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כאשר קודם לאמור הוגשה התנגדות מטעמם של התובעים, והם חזרו בהם מהתנגדותם ביום 18.5.98. 17. כב' הרשמת קראוס, אשר דנה בבקשת הנתבעת לביטול צו המניעה, אשר הוצא בהסכמה בבש"א 60745/97, החליטה ביום 13.6.99 על ביטול הצו, לאור השיהוי הרב בו השתהו התובעים בהגשת תביעתם נשוא פסק-דין זה. 18. טענותיהם של התובעים: א. לגבי זכויותיהם בנכס, גרסתם היא, כי מאחר ואמם ויתרה על חלקה בנכס לטובתם, במועד אישור ההסכם בינה לבין אביהם המנוח, הרי שבמועד ביצוע העברת זכויותיה לאביהם המנוח, הפכו הם לבעלי הזכויות בנכס (50%) ואביהם המנוח החזיק בעבורם כל השנים עד שבגרו את הזכויות כנאמן, לפיכך, לטענתם, לא יכול היה בשנת 1965 להעביר זכויות אלה למנוחה, או לחילופין באותו מועד העביר את זכויותיו (50%) למנוחה, וזכויותיהם בנכס נשמרו להם במהלך כל השנים. ב. לגרסתם, לא עמדו הם על ממוש זכויותיהם בנכס בחייה של המנוחה, מפאת התחשבותם במנוחה, ומאחר והובטח להם כל השנים, כי לאחר פטירתם (של המנוח והמנוחה) תועברנה להם הזכויות בנכס. ג. משנדהמו להבין לאחר פטירת המנוחה, כי זכויותיה בנכס הועברו עוד בטרם פטירתה (בשנת 1996) לנתבעת , הרי מכאן הם עותרים כי ינתן פס"ד הצהרתי על פיו: 1. בטלה העברת הזכויות מהמנוח למנוחה אשר בוצעה בשנת 1965 ונרשמה, ומכוח האמור בטלה גם העברת הזכויות מהמנוחה לנתבעת, אשר בוצעה בשנת 1996 ונרשמה, וכפועל יוצא מהאמור, להורות ולהצהיר כי חלקו של כל אחד מהתובעים בנכס הינו 7/32, וחלקה של הנתבעת 4/32. 2. לחייב את הנתבעת עזבונה של המנוחה לשלם בעבור דמי השמוש אשר עשתה המנוחה "בחלקם" של התובעים (כפי שיוצהר) בנכס, ממועד פטירת המנוח, ועד למועד פטירת המנוחה, ובעבור 16 שנים, את הסך של 237,216 ₪, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. 19. טענותיה של הנתבעת: א. ראשית יש לדחות את התביעה לאור השיהוי הרב בו נקטו התובעים, כאשר לגרסתה של הנתבעת הישהו התובעים א תביעתם במתכוון עד לאחר פטירתה של המנוחה, משלא היו מסוגלים להתמודד עמה בחייה, מאחר והיוותה עבורם כאם, דאגה להם לבית חם, בעיקר כאשר שבו מהמוסדות בהם שהו ולאחר שנזנחו על-יד אמם. ב. גם מן הטעם שהוסיפו התובעים או מי מהם את המילה "ילדיו" להסכם הגירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית הדין הרבני כדי לאשש את טענתם בדבר היקף עזבון המנוח המגיע להם, ככל שהאמור מתייחס לנכס - גם ולו מן הטעם הזה, וכפי שעולה מחוות הדעת של "מכון נפתלי", יש לדחות את התביעה. ג. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי בנטל הראיה אשר נדרש מהם בתביעה נגד עזבון, אשר על פי הפסיקה גבוה מזה הנדרש בהליך אזרחי - לא עמדו התובעים. ד. בטענת התובעים, כי המנוחה התחייבה באוזניהם לא אחת כי תוריש להם את זכויותיה בנכס אין ממש, מאחר וכלל יסודי בשיטתנו הוא: חופש ההורשה, כך שטענה זו מטעם התובעים לא יכולה להואיל להם. ה. מוסיפה הנתבעת ומציינת, כי גם ללא שהיה מעביר המנוח למנוחה את מחצית הזכויות בנכס, כפי שעשה בשנת 1965 (לאור הטענה, כי ביקש לדאוג לעתידה) היתה היא בלאו הכי זכאית למחצית הזכויות בנכס, מכוח חזקת השיתוף, (המנוח והמנוחה היו נשואים משנת 1962) יציר פסיקתו של בית המשפט העליון, ומשהמנוח והמנוחה היו נשואים זל"ז 19 שנה, במועד פטירת המנוח. כך, שאין כל נפקות לכך שמחצית הזכויות בנכס הועברו מהמנוח למנוחה, במועד אשר הועברו. (בשנת 1965). ו. לטענת השיהוי כפי שפורט לעיל, מוסיפה הנתבעת את טענת ההתיישנות. את טענת ההתישנות מעלה הנתבעת לגרסתה, בעיקר לתביעת התובעים ככל שהיא נוגעת לפסיקת דמי שימוש ראויים. ז. עוד מציינת הנתבעת כי לא זו בלבד שהתביעה מחוסרת עילה, אלא שרובה של מסכת הראיות אשר הובאה על-יד התובעים כלל אינה רלוונטית לעילת התביעה אותה ניסו לטעון "בשפה רפה". 20. בנוסף, טענו התובעים בכתב התביעה בתצהיריהם (בחלקם) ובסכומיהם, כי על הנתבעת להשיב להם כספים אשר התקבלו לידי המנוחה לאחר פטירת המנוח, מכוח היותה אלמנתו, על-פי חלקם היחסי בעיזבון אביהם (ראה לעניין זה חישוביהם בסעיף 6.14 עד 6.16 לסכומים) אולם, היה על התובעים להגיש בגין האמור תביעה נפרדת, ולשלם אגרה מתאימה, אשר לא שולמה על-ידם, וראה לענין זה: תקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. דיון: 21. עוד בדיונים המוקדמים אשר התקיימו בפני, ניסיתי לכוון את הצדדים לגבש הסכם בין יורשים, (ככל שהדבר נוגע לעזבון המנוח) והרי גם אם היתה מתקבלת תביעתם זו, הסכסוך נותר היה מאחר ומכל מקום הינם יורשים ושותפים בנכס המקרקעין נשוא פסק-דין זה. 22. גם לאחר שהגיעה חוות הדעת מטעם מכון נפתלי, על קבלתה הסכימו הצדדים, ומשהוברר כי מטעמם של התובעים זוייף הסכם הגירושין, על פרשנותו הסתמכו התובעים, ומהתוספת "ילדיו" ניסו ללמוד כי אין הבדל בין זכויות בדין, לבין מצב שבו אף אם תתקבל פרשנותם לא יואיל להם מבחינת זכויותיהם בנכס, גם לאחר כל זאת, לא ניתן היה לקרב בין הצדדים, ולהביאם להסדר. 23. גם לאחר שבוטל צוו המניעה (לאי דיספוזיציה) אשר ניתן על-ידי כב' הרשמת במועד קרוב וסמוך להגשת התביעה, וביום 13.6.99, עמדו התובעים על ניהול תביעתם. 24. בתום הבאת מסכת הראיות, נראה היה כי אולי לאחר שפרסו התובעים את מסכת חייהם העגומה והקשה מהמועד שהושמו במוסדות, והסדרים חוץ ביתים, ועד שבגרו, נראה היה כי אולי ניתן יהיה להביא את הצדדים להסכם, ובקשר לנכס, אלא שאז הוברר כי הפער עדיין קיים הן לגבי החלוקה (ביחס להיקף הזכויות בנכס, אשר במחלוקת) והן לגבי שווי הנכס, כאשר כל צד הביא נתונים בהתאם לשיקולי קונה / מוכר ולאור ובשל הפערים, כאשר בנוסף קיים סכום לא מבוטל של חוב הרובץ על הנכס (מיסים וכו') ומשלא ניתן היה לגשר בין הפער, אין מנוס אלא להכריע בתובענה זו. 25. דינה של התביעה להדחות. הסעדים המבוקשים: 26. התובעים עתרו למתן פסק-דין הצהרתי (ראה סעיף 1 לפסק הדין): מקורו של הסעד בתורת דיני היושר, וכתנאי מהותי, בין היתר נדרש היה מהתובעים קיום ושמירה על נקיון כפיים. (ראה: ע"א 350/73 "גד" חברה להפצה בע"מ נ. כהן פד"י כח(2) 413). העתרות לסעד זה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, במסגרת שיקוליו יתן דעתו לשיקולי יושר וצדק, כאשר באחד מפסקי הדין (ע"א 656/79 גרינפלד נ. קירשן פד"י לו(2) 309) קבע בית המשפט כי המבקש לא "חטא" באי-נקיון כפיים ובשיהוי. בפסיקה נוספת שם טענו הנתבעים כי היה מקום לדחות את התביעה מהטעמים של שיהוי, חוסר תום לב והעדר נקיון כפיים, לאור התנהגות התובעים, (בנוסף לנימוקים לגופו של עניין) נפסק, כי אכן מקורו של סעד זה בדיני היושר, ועל כן בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע אשר התנהגותו בנושא המשפט נגועה בפגמים אשר פורטו (שיהוי, חוסר תום לב, והעדר נקיון כפיים), אולם במקרה דנן לא נמצאו התובעים לוקים בפגמים אלה. (ראה: ע"א 132/81 גי.בי. טורס בע"מ נ' האייק, פד"י לח(2) 425, 430). 27. לעניין השאלה אם חלים כללי דיני ההתיישנות (כפי שנטען בין השאר על-יד הנתבעת) על תובענה לסעד הצהרתי, כמו בענייננו. שאלה זו נדונה בין השאר בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פד"י מה(5) 365, וחזרה גם בע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י מז(4) 846 ושם נקבע כי יש להגביל את מתן הסעד ההצהרתי בדיני ההתיישנות, וכי ניתן יהיה להחיל את דיני ההתיישנות במסגרת סעד זה בכפוף לבדיקה אם שונה מצבו של הצד השני לרעה, אם לאו. ובענייננו, אין ספק, וביתר שאת לאחר קבלת חוות הדעת מטעם המומחה אשר מונה בהסכמת הצדדים מכון נפתלי לבדיקת טענת הזיוף אשר טענה לה הנתבעת, כי ידיהם של התובעים לא היו "נקיות" בבואם לתבוע את סעדם - הסעד ההצהרתי. לא זו בלבד, וכפי שיובהר בהמשך, כי הזיוף מטעמם, בתוספת המילה "ילדיו" להסכם הגירושין, לא היתה מועילה לתובעים, על מנת שיזכו בתביעתם, אלא שבכך כי מצאו לנקוט בצעד שכולו חוסר תום לב, "וידים לא נקיות" לא צעדו ואף לא בפתחה של הזכות הלכאורית למתן הסעד ההצהרתי. כב' הרשמת קראוס, ביטלה, כאמור, את צו המניעה אשר ניתן בהסכמת הנתבעת עם הגשת התביעה, על החלטת כב' הרשמת מיום 13.6.99 לא הוגש ערעור. לעניין ההתיישנות והשיהוי: יש מקום לקבל את טענת הנתבעת כי התובעים הישהו במתכוון את תביעתם עד לאחר פטירת המנוחה, כך, שאולי משלא ניתן יהיה לברר ולשמוע את גרסתה (בעודה בחייה) יגברו סיכוייהם, בהוכחת תביעתם. בחקירתו של התובע מס' 1, ובתצהירו (בסעיף 21) מודה בין השאר כך: ”לא דרשנו מחנה (המנוחה - ט.ס.) כספים ולא פיצוי על כך שחנה גרה בבית, מתוך כבוד לאבינו ז"ל...” לעניין השיהוי וכמו בענייננו, נפסק בין השאר, בפסיקתו של בית המשפט העליון: ההלכה קובעת שטענת השיהוי לא תועיל לטוען אותה, אלא אם מצליח הוא להוכיח שני אלמנטים אלה: כי יש לראות בשהוי משום ביטוי לויתור על הזכות הנטענת, וכי עקב השיהוי הורע מצבו של הצד השני. (ראה: ע"א 554/84 החברה לשיכון עמיתי בע"מ נגד מימון, פד"י מ(2), 810). אין ספק, כי בעניננו השתהו התובעים מטעמם: לגרסתם הובטח להם ועל-ידי המנוחה, כי הזכויות בנכס תועברנה אליהם, לאחר אחרית ימיה. מתוך הראיות אשר נשמעו מטעמם של התובעים עלתה תמונה, כי בעוד המנוח היה בחיים ולאחר שנשא את המנוחה לאשה, זכו התובעים בילדותם, לפחות בחופשות מהמוסדות בהם שהו, לתחושת בית חם, ולכך תרמה ללא כל ספק המנוחה. יחד עם זאת, גם עלה מתוך מסכת הראיות, כי לאחר פטירת המנוח, ואזי כבר ידעו התובעים על היקף זכויותיהם בנכס(על-פי צו הירושה, אשר הוצא אחר עיזבון המנוח), הלך הקשר מטעמם עם המנוחה ונותק. התובעים ידעו על זכויותיהם בנכס על-פי צו הירושה אשר הוצא אחר עיזבון אביהם, למרות טענתם, כי המנוחה היא אשר הגישה את בקשתה להוצאת הצו, וכי נודע להם על כך רק לאחר פטירתה, לא ניתן לקבל טעון זה מכמה טעמים, ובין השאר: התובע מס' 1 העיד, כי הוא זה אשר טיפל בקבלת הזכויות אשר הגיעו למנוחה, כאלמנתו של המנוח (בסמוך לפטירת המנוח) וכן, צרפו התובעים טיוטת הסכם אשר לא הגיע לכדי מימוש, אשר נערך על-ידי בא כוחה של המנוחה, דאז, ובסמוך לפטירת המנוח, ומשמצאו עצמם התובעים והמנוחה שותפים בנכס. 28. המתווה המשפטי: א. התובעים עתרו לביטול עסקאות במקרקעין (העברת זכויות חכירה) אשר הושלמו: האחת, בין המנוח למנוחה בשנת 1965, כאשר הועברו על-ידו מחצית הזכויות בנכס, אשר היו רשומות באותה עת על שמו, למנוחה (ראה: נסח היסטורי, נ/7). השניה, העברת זכויותיה של המנוחה לנתבעת בשנת 1996. אין מחלוקת כי שתי העסקאות בוצעו, הושלמו, ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין ברחובות (ראה נ/8). לטענתם של התובעים, בסיס זכותם זו, נעוץ בכך, כי אמם העבירה את זכויותיה למנוח בהסכם הגירושין מכוחו התגרשו בשנת 1961 הוריהם, רק מתוך ידיעה, כי זכויותיה בנכס יוחזקו עבור התובעים על-ידי המנוח עד להגיעם לבגרות. ב. בדיני משפחה / גירושין, לא מוכרת עילה בדין המאפשרת שינוי תניה ממונית שבהסכם אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין, וכפי שארע בענייננו. בעניינם של המנוח ואם התובעים, אושר הסכם על-ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות ביום 19.3.61 וניתן לו תוקף של פסק-דין, במסגרת ההסכם התחייבה האם להעביר זכויותיה ב נכס לאב, והאב התחייב ליתן לה כדמי מדור 1,000 ל"י, תוך שההתניה היתה כי רק לאחר העברת זכויותיה בנכס למנוח, ועל-שמו, ישוחרר הסך של 1,000 ל"י לזכותה, סכום אשר היה מופקד בכספת בית הדין האזורי, כאמור בענייני רכוש (ויתור זכויות בנכס מטעם האם לזכות המנוח) לא ניתן לקרוא בהסכם הגירושין תנאי מכללא המאפשר פתיחת הדיון מחדש עקב שינוי נסיבות לאחר הגירושין, אשר בעניננו בוצעו עוד בשנת 1961 וזאת, מאחר והסדרי רכוש בהסכמי גירושין נועדו מטיבם להסדיר באופן סופי את עניני הרכוש עובר לגירושין, ועיקרון סופיות הדיון שולט בהם. ג. לא הוכח, כי אמם של התובעים פנתה ממועד מתן פסק-הדין (שנת 1961) ועד למועד הגשת התביעה, (1997) לביטול פסק-הדין אשר מאשר את הסכם הגירושין. ד. כעולה מהאמור מעלה, העביר המנוח למנוחה 50% (מחצית) מזכויותיו בנכס בשנת 1965, כאשר באותה עת, ובטרם העברה, היה הוא הבעלים של זכויות הנכס כולן. (ראה גם נסח היסטורי - נ/7). ה. מכאן, שעל-פי צוו הירושה אשר הוצא לאחר עזבון המנוח, היו בידי המנוחה מחצית הזכויות בנכס (מכוח העברה כמפורט בס"ק ד' לעיל) ובנוסף וכיורשת החלק היחסי מתוך זכויות המנוח בנכס, ובסה"כ 5/8. ו. המנוחה כאמור העבירה את זכויותיה בנכס לנתבעת, בשנת 1996, (ודוק!) זכויותיה בלבד, ולא זכויות מי מהתובעים. ז. למרות המסכת העגומה אשר נפרשה ועלתה מעדות התובעים, על - ילדותם כי אבדה, הרי על-פי חוק, יש לדחות את טענותיהם לביטול הרישום. סעיף 125 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 מורה לומר: ”125. כוח ההוכחה של רישום. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מסודרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו...” 29. דמי שימוש ראויים: א. גם דינה של טענה זו להדחות. על פי שנחקרו התובעים, ובעיקר התובעים 1 ו- 2 ומטעמם, ויתרו הם על טענתם זו, במהלך 16 שנים, ממועד פטירתו של המנוח, ועד למועד פטירתה של המנוחה. ב. יש לראות כאמור ויתור על זכותם של התובעים או מי מהם, על טענה זו, וכפי שנפסק בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תקדין עליון 93(1) 258, יש לראות בתובעים כמי שהסכימו בדיעבד לשימוש בלעדי של המנוחה בנכס ובמטלטלין. ג. יוער, גם את התביעה לדמי שימוש או התביעה הכספית כפי שכונתה על-ידי התובעים, היה עליהם להגיש בתביעה נפרדת כמצוות תקנה 258ז' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. ד. לעניין כספי המנוחה, אשר התקבלו לידיה לאחר פטירת המנוח, אין מקום כלל להתייחס, לאור השיהוי, לאור שפרטתי בסעיף 19 לפסק הדין, ומשלא הוכחה כל זכות. כאמור, המנוחה בצוואתה הורישה את יתרת זכויותיה לנתבעת, לאחר שזכויותיה בנכס הועברו על-ידה בחייה לנתבעת בשנת 1996. צוואת המנוחה קוימה ביום 25.5.98 בת"ע 8421/97, ובבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לא יכולה להתקבל טענתם של התובעים, כי המנוחה חזרה מספר פעמים בחייה על כך, כי זכויותיה בנכס ובכספים יועברו לתובעים לאחר אחרית ימיה, ואין לאמור כל נפקות משפטית. את אחד מיסודות האושיות בדיני ירושה, ניתן למצוא בסעיף 27 לחוק הירושה התשכ"ה- 1965, אשר זה לשונו: ”27.(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת. (ב) הוראות צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה” וכן, בסעיף 28 לחוק: ”28. (א) אין צוואה נעשת אלא על-ידי המצווה עצמו ...” לעניינינו, אביא מדבריו של השופט ש. ז. חשין, כפי שהובאו בספרו דמויות מבית המשפט 144 (תשי"ג); ”אני חייב להודות, כי בכל פעם שצוואה באה לידי, זע משהו בתוך לבי. בצוואתו של אדם גלומים לעתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגומה, כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הוויתו, מכל עצמיותו, נשתיירו רק גליונות נייר אלה. ואתה - שהנך זר למנוח, ולא עמדת מקרוב על ארחות חייו ועל מאווי לבו, אתה מצווה להחליט ולקבוע אם יקומו ויהיו דברי המת, ואם יהיו כלא היו” (לקוח מתוך ספרו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך חמישי, פרשנות צוואה בהוצאות נבו, מעמ' 32). 30. עוד ובטרם סיום, למרות וכפי שציינתי, מסכת חייהם העגומה של התובעים בילדותם, וכפי שהוקירו למנוחה תודה בעוד אביהם המנוח היה בין החיים, ולמרות ציפיותיהם אשר לא התגשמו (בבחינת היקף זכויותיהם בנכס) ולאור הכלל הבסיסי והחשוב בשיטת משפטנו, גם אם השתמע בעת כזו או אחרת מדברי המנוחה (בעודה בין החיים) כי את זכויותיה בנכס תצווה ותוריש לתובעים, לא היה מקום להגיש תביעה זו. 31. סוף דבר א. התביעה נדחית. ב. התובעים יישאו בשכר-טרחת עוה"ד של הנתבעת בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום יהא צמוד, וישא הפרשי ריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. העברת זכויותחכירה