אישור להקמת תחנת דלק

האם יש סמכות לוועדה המקומית לאשר בנית תחנות דלק ששטחן חורג מהשטח המיועד למטרות תדלוק בלבד ? להלן פסק דין בנושא סמכות אישור להקמת תחנת דלק: פסק - דין עתירה זו מופנית כנגד החלטתה של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז המרכז (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 3.5.2005 במסגרתה אושרה בתנאים תוכנית גז/מק/9/349 להקמת תחנת תדלוק (להלן: "התוכנית") אשר הוגשה על ידי העותרת. העותרת מבקשת להורות על ביטול ו/או שינוי חלק מהתנאים שנקבעו בהחלטת הועדה המחוזית בנימוק שנקבעו בחוסר סמכות, חוסר סבירות וכתוצאה מטעויות משפטיות ותכנוניות. הרקע העובדתי העותרת היא חברה בע"מ המצויה בשליטה מלאה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל ועוסקת בין היתר בניהול נכסי נדל"ן של המוסדות הלאומיים וגופים קשורים אליהם וכן בניהול נכסי נדל"ן של גורמים אחרים. המשיבות הינן הועדה המקומית לתכנון ובניה, "לודים", ועדת ערר מחוזית, מחוז מרכז והועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז המרכז. המקרקעין נשוא התוכנית, אשר שטחם כ-3 דונם, מצויים במתחם ששטחו כ-247 דונם המכונה "מחסני הסוכנות בצריפין" (להלן: "מתחם צריפין") אשר נמצא מצפון לכביש 44 (כביש צריפין - רמלה) והוא הוחכר בחכירה לדורות על ידי מינהל מקרקעי ישראל לסוכנות שמכרה את זכויותיה בו לקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י בע"מ. העותרת מנהלת את המתחם עבור קופת הפנסיה. העותרת יחד עם "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ יזמו את התוכנית להקמת תחנת תדלוק בשטח מתחם צריפין. במהלך הדיונים באישורה של התוכנית הופסקה ההתקשרות בין שני הגופים וכיום היוזמת של התוכנית הינה העותרת בלבד. מטרת התוכנית נשוא העתירה היא שינוי ייעוד המקרקעין משטח אחסנה ומלאכה למגרש לתחנת תידלוק ושירותי דרך המוגדרת כטיפוס ג' על פי תוכנית מתאר ארצית לתחנות תדלוק - תמ"א 18. בישיבתה מיום 30.3.2000 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה "לודים" (להלן: "הועדה המקומית" לאשר את התוכנית בכפוף לאישור שר הפנים וחתימת הסכם בין חברת "מהדרין" לבין העותרת (נספח ד' לעתירה). לאחר שלא עלה בידי העותרת להגיע להסכמות עם חברת "מהדרין" התכנסה הועדה המקומית פעם נוספת, לבקשת העותרת, בתאריך 24.7.2003 והחליטה לאשר את התוכנית בתנאים כדלקמן: הצגת אישור הרשות המקומית לגבי פתרון קצה לביוב. המצאת נספח תנועה. מסירת כתב ויתור ושיפוי לועדה שינוסח לשביעות רצונו של יועצה המשפטי לפיו מוותר היזם על כל תביעה ו/או טענה עקב סגירת כביש מספר 44 לכניסה ויציאה. בתנאים ובתיקוני מהנדס הועדה (נספח ה' לעתירה). על החלטה זו הגישה העותרת ערר שנדון בפני ועדת הערר המחוזית - מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר המחוזית"). בהחלטה מיום 15.4.2004 (ערר מס' 651/03) קיבלה ועדת הערר המחוזית באופן חלקי את טענות העותרת, אך הותירה על כנה את התנאי השלישי שעניינו כתב ויתור ושיפוי (נספח ו' לעתירה). העותרת אשר חלקה על סבירותו של התנאי המחייבה לחתום על כתב ויתור ושיפוי הגישה ערר (ברשות שהתקבלה מיו"ר ועדת הערר המחוזית) לוועדה המחוזית. במסגרתו התבקשה הועדה המחוזית לבטל את התנאי השלישי ולחילופין לשנותו. בתאריך 3.5.2005 נתנה החלטתה של ועדת המשנה לעררים של הועדה המחוזית שהינה נשוא עתירה זו. בהחלטתה, דחתה הועדה המחוזית את טענת העותרת לפיה דרישת החתימה על כתב הויתור והשיפוי אינה מוצדקת, אך סייגה אותו לתביעות בגין תחנת הדלק מאחר שלהשקפת הועדה אין הצדקה לדרוש, בנסיבות הענין, כתב ויתור ושיפוי בגין פגיעה במקרקעין סמוכים. הועדה המחוזית בחנה מיוזמתה את התאמת התוכנית למגמות התכנון של כביש מס' 44 ודרשה "לכלול בנספח התנועה של התוכנית שלב ביצוע עתידי המראה ביטול הנגישות הישירה מדרך 44 למתחם, ולכנות את שלב הביצוע הראשון שלב א'. יש לקבוע בהוראות כי הסדרי התנועה לשלב א' בנספח הינם זמניים". כמו כן הוסיפה דרישה להסדרת מערך התנועה במתחם "מחסני הסוכנות" בתחום תוכנית גז/5/342 בכללותו, תוך מתן פתרון סטוטורי באמצעות דרכים או זכויות מעבר למכלול השימושים. בנוסף בחנה הועדה המחוזית את סמכותה של הועדה המקומית לאשר הקמת תחנת תדלוק מטיפוס ג' בשטח של 110 מ"ר שטחים עיקריים וקבעה כי על פי הנחיות משרד הפנים מוסמכת הועדה המקומית לאשר הקמה של תחנת תדלוק הכוללת מבנים בשטח של כ-40 מ"ר בלבד ולפיכך, הורתה לתקן את מסמכי התוכנית ולקבוע בהם זכויות בנייה לגגון לאזור המשאבות בתוספת 40 מ"ר בלבד. העתירה שבפני מתמקדת בשלוש טענות. 1. חוסר סבירותו של סעיף 10 לכתב השיפוי שזו לשונו: "מבלי לגרוע ו/או למעט מאמור בכתב התחייבות זה אנו מצהירים כי הובא לידיעתנו כי נמצאת בהכנה תכנית ו/או יש כוונה להכין תכנית המשנה את סדרי התנועה ו/או את מערך הכבישים הגובל ו/או בסמוך לתכנית לרבות ומבלי למעט סגירת הכניסה למתחם ו/או לאזור בו מצויה התוכנית, מכביש 44 ו/או הגישה לשטח התכנית או שטחים סמוכים לו ואנו מוותרים כלפיכם מראש על כל נזק ו/או תביעה לפי סעיף 197 לחוק או מכוח כל עילה אחרת, בגין כל שינוי ו/או פגיעה בנו עקב תכנית כאמור". הרקע לדרישות המפורטות בכתב השיפוי ובעיקר בסעיף 10 הנ"ל נעוץ במיקומה של תחנת הדלק המתוכננת. על פי התוכנית המוצעת הכניסה לתחנה הינה מדרך המסתעפת מכביש 44 לתוך המתחם. דרך גישה זו עלולה להחסם בשל שתי תוכניות הנמצאות בשלבים שונים של ביצוע. תוכנית מח/198/א אשר הופקדה, והודעה על ההפקדה פורסמה בי"פ 5289 מיום 15.8.04, מבטלת את הפניות שמאלה למתחם ואילו תכנית מח/198, אשר אינה מאפשרת גישה ישירה לשימושי קרקע גובלים שלא באמצעות מחלפים או דרכי שרות, נמצאת בשלב דיונים ראשוניים בועדה המחוזית. לטענת המשיבות, אם יבוטל החיוב לחתום על כתב השיפוי והוויתור עלול להיווצר מצב לפיו בתקופת הביניים שעד לביצוע התוכניות תהנה העותרת מפירות התחנה ועם מימוש התוכניות או חלקן תהא זכאית לפיצויים, בעת שהתוכנית להקמת התחנה הוגשה ואושרה בידיעה כי דרכי הגישה לתחנה יעברו שינוי אשר עלול לפגוע ברווחיות התחנה. ועדת הערר אשר היתה מודעת לבעייתיות הצפויה בשל אישור התוכנית המבוקשת ציינה בהחלטתה כי לנוכח השינוי הצפוי בכביש 44 "קל ונוח יותר היה לוועדה המקומית לסרב לתכנית, וסירוב זה בהחלט יכול היה להיות מבוסס על נימוקים תכנונים טובים ונכונים. אלא שהוועדה המקומית הלכה צעד אחד לקראת העוררת והסכימה לאשר התכנית ובלבד שלא תהיה חשופה לטענות ותביעות בגין תכנון עתידי, אשר ברור כבר היום כי הוא מתגבש ויקרה במוקדם או במאוחר". בנסיבות המתוארות לעיל החליטה ועדת הערר לאזן בין אישורה של התוכנית, בטרם התגבש סופית מערך הדרכים, לבין החשש לתביעה העתידית על ידי חיובה של העותרת לחתום על כתב ויתור ושיפוי. גישה זו אושרה גם על ידי הועדה המחוזית (למעט הסייגים המצהירים כי הויתור מתייחס אך ורק לתחנה). העותרת תומכת יתדותיה בפסקי דין אשר מהם משתמע, לשיטתה, כי חיוב לחתום על כתב ויתור מהווה פגיעה בזכותה הקניינית. לאחר שבחנתי את השגותיה הגעתי למסקנה כי אין הדין עמה. בע"ש (חיפה) 5020/97 שליק לייב ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנין עיר - חדרה תק-מח 98 (1) 30734 נקבע ע"י כב' השופט (כתוארו אז) ד"ר ד' ביין: "סעיף 197 (לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ש.ד.) מעניק כאמור לבעל המקרקעין שמקרקעיו נפגעו שלא עקב הפקעה לקבל פיצויים מהועדה המקומית. תכלית סעיף זה הינה, בעיקר, לפצות את בעל המקרקעין על הפגיעה בזכותו הקניינית. הזכות הקניינית הינה זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי. לדעתי, כפועל יוצא מכך, זכותו של בעל המקרקעין לפיצוי בגין הפגיעה בזכות הקניין אף היא בבחינת זכות הראויה להגנה חוקתית. כך למשל חוק המבטל הפיצוי לפי סעיף 197 ייחשב לדעתי, בנסיבות מסוימות, כחוק הפוגע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו במובן זה שהפגיעה במקרקעין אינה במידה ראויה לאור ביטול הפיצוי". אלא שדבריו מאירי העיניים של כב' השופט ביין נאמרו בהתייחס לזכותו של בעל דין להשבת ההוצאות בהן נשא בהליך תביעת הפיצוי על פי סעיף 197 הנ"ל וכבסיס למסקנה לפיה לועדת הערר סמכות טבועה לפסוק הוצאות דיון. שונה המצב בענייננו, שכאן העותרת מבקשת להכניס עצמה למצב בו עלולה היא להינזק בשל תוכנית הנמצאת בשלבים מתקדמים של ביצוע ולבנות תחנת תדלוק במקום שכביש הגישה המוביל אליה עלול להסגר; בשונה מבעל זכויות במקרקעין שמקרקעיו נפגעו עקב תכנית פוגעת, שלא היתה לו שליטה עליה. שהרי בעניננו אין הכרח לבנות במקום תחנת דלק ורק רצונה של העותרת הוא המניע לתוכנית. מכיוון שידוע לה מלכתחילה כי הכנסותיה מן התחנה עלולות להינזק בשל התוכנית עומדות בפניה שתי אפשרויות לוותר על הקמת התחנה או לוותר על פיצויים בשל התוכניות המוחשיות לשינויים בסדרי התנועה בכביש 44. בנסיבות אלה הקמת התחנה כמוה כפתיחת עסק עונתי שתפעולו תלוי באירוע חיצוני זמני כאשר היזם מודע לשינויים הצפויים ומוכן להסתפק בהכנסות מהן יהנה במשך התקופה המוגבלת מלכתחילה. גם האמור בעת"מ (ירושלים) 657/02 סברנסקי צבי ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח' תק-מח 2003 (2) 30342 אין בו כדי לקדם את טיעונה של העותרת. בענין סברנסקי דנה כב' השופטת מוסיה ארד בגישות השונות לשאלה האם רשאית ועדה מקומית להעביר מעליה את נטל הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק, בגין פגיעה במקרקעין הנגרמת עקב תוכנית בניה, לאחר שבחנה את הדעות השונות הגיעה למסקנה לפיה: "אין לפסול את השימוש בהסכמי שיפוי אלא יש לעשות בהם שימוש מבוקר ולהעביר את נטל השיפוי במקרים ראויים בלבד. כך למשל, כשמדובר בתכנית שנעשתה בידי יזם פרטי ונועדה להעניק תועלת כלכלית מובהקת לבעל הזכויות בקרקע ולא לציבור בכללותו, אין פגם בהעברת נטל הפיצוי המתחייב מסעיף 197 לחוק, מגבו של הציבור אל הגורם 'המתעשר'". ויפים דברים אלה, מקל וחומר, לענייננו מאחר שבענין סברנסקי דן בית המשפט בשיפוי של המקרקעין הנפגעים על ידי יזם התכנית הפוגעת בעוד שבענייננו נדרשה העותרת, שהיא יוזמת התוכנית להתחייב שלא לתבוע בשל נזק צפוי וידוע מראש והדרישה לפיה היזם העתיד להפיק תועלת מן התכנית, בתקופת הביניים, לא יתבע מן הציבור שיפוי בשל נזק ידוע מראש הינה מקרה ראוי להסרת נטל הפיצוי, המתחייב מסעיף 197 הנ"ל, מגבו של הציבור והעברתו לשכמו של מי שהפיק תועלת מן התוכנית בתקופה שטרם אישור התוכניות לשינוי סדרי התנועה. העותרת מפנה גם לפסק דינו של כב' השופט ע' מודריק בעת"מ 2461/04 "חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה, הרצליה ואח' תק-מח 2005 (1) 1927 בו בוטלה דרישת שיפוי בהעדר עיגון חוקי לדרישה. אלא שבאותו ענין דרישת הועדה המקומית לשיפוי משמעותה הייתה התחייבות לפיצוי בפועל של בעלי מקרקעין שיפגעו מהצבת האנטנה. להבדיל מענייננו, בו מתבקשת העותרת לותר על שיפוי שיגיע לה. מה גם שלא היה מדובר באישור תוכנית אלא במתן היתר שהתחייב על פי תוכנית שאושרה. ומדגיש כב' השופט מודריק כי איננו רואה כיצד ניתן לדמות מהלך של מתן היתר לאישורה של "תוכנית". לאור האמור לעיל סבורה אני כי דרישת המשיבות מהעותרת לחתום על כתב ויתור ושיפוי הינה דרישה סבירה בנסיבות הענין ומאזנת היטיב בין זכותה של העותרת להנות מהשימוש בתחנת התדלוק בתקופת הביניים לבין חששה של הועדה המקומית מחיוב בפיצוי בשל השינוי הצפוי. 2. טענתה השניה של העותרת מתייחסת למה שמוגדר על ידה כ"הסדרת מערך התנועה במתחם צריפין בכללותו". השגה זו מתייחסת לסעיף 4 להחלטה הקובע: "לעניין מיקום הנגישות לתחנה - שמעה הועדה את חוות דעתו של יועץ התנועה של לשכת התכנון, על פיה הנגישות המוצעת לתחנה בעייתית בהיותה סמוכה מדי לצומת הקיים עם דרך 44 וכן לדרך השירות הקיימת בשטח. בנוסף קיים קושי בשילוב הנגישות המוצעת לתחנה במערך הדרכים המאושר במקום, לרבות הדרך ברוחב 7 מ' לכיוון צפון מערב - (דרך מס' 3) לפיכך לא רואה הועדה אפשרות לאשר התכנית לפני שיוסדר מערך התנועה במתחם 'מחסני הסוכנות' בתחום תכנית גז/5/342 בכללותו, תוך מתן פתרון סטטוטורי באמצעות דרכים או זכויות מעבר למכלול השימושים במקום, מיקום הנגישות לתחנת התדלוק יתואם עם יועץ התנועה של לשכת התכנון כך שישתלב במערך הכולל לרבות בנגישות הנדרשת למתחם עלית ולמתחם קסטרו. בשולי הדברים ממליצה הועדה לתכנן את בינוי התחנה כך שתישמר האופציה לכניסה ישירה מדרך שירות, ככל שתאושר בעתיד". עינינו הרואות מדובר בסעיף שכל כולו תכנוני ומטרתו למנוע הפרעה לתנועה בשל תוספת כניסה לתחנת הדלק כאשר בדרך הגישה צמתים נוספים ויש צורך במתן מענה לבעיות של שילוב בין הצמתים הקיימים ודרכי הגישה לתחנה. יתרה מכך בניגוד לטענת העותרת לפיה היא נדרשת לתת מענה למערך התנועה במתחם כולו הדרישה לתיאום עם יועץ תנועה מתייחסת לתחום התוכנית בלבד ודרכי הגישה המובילות אליה. מכל מקום כיוון שמדובר במתחם סגור הכולל מבנים המשמשים לאיחסון ומלאכה אך חיוני הוא למנוע הפרעה לתנועה הקיימת על ידי כלי הרכב הנכנסים ויוצאים מהתחנה לצמתים הקיימים. אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בנושאי תכנון המצויים בסמכותן של ועדות התכנון בעיקר כאשר הועדה מדגישה את הצורך בתאום עם יועץ תנועה. אשר על כן דין העתירה ככל שהיא נוגעת לתנאי זה להדחות. 3. טענתה השלישית של העותרת מתייחסת לסעיף 5 להחלטה שזו לשונו: "5. לענין סמכות הועדה המקומית לאשר התוכנית: התוכנית המופקדת מציעה כאמור הקמת תחנת תדלוק מטיפוס ג' על פי הוראת תמ"א 18 עם זכויות בנייה של 110 מ"ר שטחים עיקריים במבנה התחנה. יצויין כי על פי הנחיות משרד הפנים הסמכתה של הועדה המקומית לאשר תחנות תדלוק על פי סעיף 62א (א) (10) לחוק התכנון והבניה מוגבלת לאשור תכנית לתחנת תדלוק בלבד ואין בסעיף זה כדי להסמיך הועדה המקומית לאשר ביחד עם תחנת תדלוק גם שמושים נוספים. לפיכך, מוסמכת הועדה המקומית לאשר במסגרת זו מבנים שהם חלק אינטגרלי של תחנת התדלוק בהיקף של עד כ-40 מ"ר (בנוסף לגגון של אזור המשאבות) וזאת לצורך משרד ומחסן לתחנה. יש לתקן על כן את מסמכי התכנית ולקבוע בהם זכויות בנייה לגגון ולאזור המשאבות בתוספת 40 מ"ר בלבד". המסגרת הנורמטיבית אליה מתייחס סעיף זה הובהרה בעת"מ ועדת ערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ואח' נ' חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ פ"ד נח (1) 502, 512. תוך התייחסות להוראת סעיף 62 א' (א) 10 לחוק התכנון והבניה (תיקון 47 מיום 21.7.1998) הקובע: "תכנית בסמכות ועדה מקומית 62 א (א) תכנית מפורטת או תכנית מיתאר מקומית, הכוללת אך ורק אחד או יותר מהנושאים המפורטים להלן, היא תכנית בסמכות הועדה המקומית כאמור בסעיף 61 א (א): ... (10) בכפוף להוראות סימן ח' שבפרק ג' - הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתכנית לתעשיה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה;". ומבהיר כב' הנשיא ברק את גדר המחלוקת: "השאלה אם היתה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשאית לאשר הקמת תחנת תדלוק על שימושיה הנלווים בגודל של 120 מ"ר היא שאלה מורכבת שפנים לה לכאן ולכאן. מקור סמכותה של הוועדה המקומית לאשר את הקמתן של תחנות תדלוק מצוי בסעיף 61 א (א) 10 לחוק התכנון והבניה... בשאלת היקף סמכותה של הוועדה המקומית לפי סעיף 62 א (א) לחוק התכנון והבניה שוררת זה מכבר מחלוקת בין גורמי התכנון בשלטון המרכזי לבין השלטון המקומי... אין חולק כי לשון הסעיף מקנה לוועדה המקומית את הסמכות לאשר הקמת תחנת תדלוק. השאלה שבמחלוקת הינה אם כאשר הוועדה המקומית מאשרת הקמת תחנת תדלוק, היא רשאית גם להתיר הקמתם של שירותים נלווים בשטחה, דוגמת שירותי רכב, מסעדות וכיו"ב. חוק התכנון והבניה עצמו אינו מבהיר סוגיה זו בהעדר הגדרה במסגרתו למונח 'תחנת תדלוק'" עוד מפרט בית המשפט את השיקולים התומכים בעמדה לפיה תחנת תדלוק כוללת את מגוון השירותים המקובלים כיום על פי צרכי השוק ומאידך גיסא את הרצון שלא להרחיב את סמכויות הועדה המקומית לנושאים אשר מעצם טיבם וטבעם מצויים בתחום סמכותה של הועדה המחוזית בשל ההיבט התכנוני הנרחב הנדרש לקבלת החלטה בהם. גם כב' השופט מודריק בפסק דינו בעת"מ 2112/01 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה זמורה תומך בעמדה לפיה הועדה המקומית הוסמכה להחליט על הקמתן של תחנות דלק מכל הסוגים על פי התוכנית החלה על המקום וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 9.2 לתמ"א 18 הקובע: "הקמת תחנה על פי תכנית קיימת (1) מקום שבתכנית קיימת ייעדו מקרקעין לתעשיה או לתעשיה משרדית או מסחר או למרכזי תחבורה יהיו גם תחנות דלק במשמע גם אם לא נאמר כך במפורש והיא כשאין בתוכנית מקומית כוונה אחרת משתמעת;". אף אני סבורה שסוג התחנה שבנייתה יותר מותנה בתוכנית החלה על האזור שבו מתבקש ההיתר ואין להגביל את סמכות הועדה המקומית לשטח של 40 מ"ר בלבד כאשר על פי התוכנית ניתן להקים במקום תחנה מסוג ב' או ג'. אולם לנוכח העובדה שהחלטת הועדה המחוזית לוקה בפגם יסודי של אי הפעלת שיקול דעת עצמאי, כפי שיפורט בהמשך אין אני נזקקת להכריע בשאלה הפרשנית הנ"ל. בסעיף 5 להחלטתה אימצה הועדה המחוזית את הנחיות משרד הפנים אשר, להשקפתה, שוללות את סמכות הועדה המקומית לאשר תחנה מטיפוס ג' מבלי שהפעילה שיקול דעת עצמאי ומבלי שהבהירה במה חורגת תחנה מטיפוס ג' מהתוכנית המאושרת החלה על המתחם. הועדה התעלמה משורה של פסקי דין אשר שללו מהנחיות משרד הפנים את תוקפן המחייב ובעיקר הדגישו את חובתן של ועדות התכנון להפעיל שיקול דעת עצמאי וענייני. כפי שנקבע בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1112/01 בעניין פז: "אכן הועדה המקומית היא רשות תכנון הפועלת כרשות מוסמכת על פי הדין בתחום סמכויותיה על כן חלה עליה החובה לפעול תוך קיום שיקול דעת עצמאי בלא תכתיב של שום גורם, אפילו לא גורם בכיר יותר בהיררכיה השלטונית". למרבה הפליאה ממשיכה הועדה המחוזית לקבל תכתיבים ממשרד הפנים ומתעלמת מפסיקת בית המשפט. יתרה מכך, גם בהנחיית מנכ"ל משרד הפנים מס' 1/2001, המצוטטת בהחלטה, אין דבר התומך בגישתה הגורפת של הועדה המחוזית מאחר שעל פי האמור שם (עמ' 34) הועדה המקומית אינה מוסמכת לאשר תכליות נוספות כגון מסעדות ושירות דרך מעבר למתקנים הדרושים לתפעולה של תחנת תדלוק "אלא אם כן היו אלו בגדר התכליות המותרות על פי התוכנית שבתוקף" לא מצאתי בהחלטת הועדה המחוזית כל התייחסות לתכנית שבתוקף החלה על המתחם והשטח המיועד להקמת התחנה ולפיכך לא הובהר במה חרגה הועדה המקומית מסמכויותיה גם על פי הנחיות המנכ"ל. גם בעת"מ (ירושלים) 272/01 חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' ועדת ערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ואח' תק-מח 2002 (1) 7275 אמר בית המשפט את דברו ביחס לשאלת סמכות הועדה המקומית לאשר בנית תחנות תדלוק ששטחן חורג מהשטח המיועד למטרות תדלוק בלבד וקבע בהסתמך על הוראת סעיף 62 א (א) (10) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וההגדרות שבתמ"א/18 "שיש לתת למונח 'תחנת תדלוק' שבסעיף 62 א (א) (10) לחוק התכנון והבניה פרשנות תכליתית, המתחשבת במכלול השימושים הנעשים כיום בתחנת תדלוק ובתפקידים שהיא ממלאת. המסקנה העולה מכאן, היא שבתחנת תדלוק שמשמעותה בסעיף 62 א (א) (10) לחוק התכנון והבנייה, כוללת גם את השימושים הנלווים הנזכרים בתמ"א 18, והועדות המקומיות מוסמכות לאשר שימושים אלה, כמו גם את הקמת המבנים הנדרשים לאספקתם, הכל במסגרת הוראת תכנית המתאר הארצית - תמ"א 18". ערעור שהוגש לבית המשפט העליון עע"מ 3286/02 הנ"ל נדחה מן הטעם שהועדה לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים לא היתה מוסמכת להידרש לשאלת סמכותה של הועדה המקומית ומשנטלה לעצמה סמכות לבטל החלטת ועדה מקומית מנימוקים שאינם בתחום טיפולה בדין בוטלה החלטתה. יחד עם זאת ציין כב' הנשיא ברק כי: "שאלת סמכותה של הוועדה המקומית להתיר הקמת תחנת תדלוק על שירותיה הנלווים הינה שאלה פרשנית מורכבת. בנסיבות העניין נסמכו המערערות על חוות-דעת משפטית של לשכת היועץ המשפטי של משרד הפנים. כך נהגה גם ועדת הערר לקרקע חקלאית. המערערות, המיוצגות על ידי פרקליטות המדינה טוענות כי הן גופים של המדינה, וככאלה הן כפופות להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לדין החל עליהן, לטענתן, היועצים המשפטיים של המשרדים והגופים הממשלתיים השונים הם זרועו הארוכה של היועץ המשפטי לממשלה, ועל כן הן כפופות לחוות דעתו של היועץ המשפטי למשרד הפנים. טענה זו אין בידי לקבל ככל שהיא נוגעת לוועדה לקרקע חקלאית. הוועדה לקרקע חקלאית היא רשות סטטוטורית תכנונית. יש לה פונקציות מינהליות ומעין שיפוטיות... אמנם שר הפנים ממנה את אחד מנציגיו בוועדה להיות יושב-ראש בה (סעיף 3 לתוספת) אך על הוועדה לקרקע חקלאית להפעיל את שיקול דעתה באופן עצמאי... הוועדה לקרקע חקלאית היא גורם שאינו 'פנימי' למשרד הפנים, ואין היא כפופה להוראותיו ולתכתיביו... אין עליה לקבל את עמדת היועץ המשפטי של משרד הפנים ככתבה וכלשונה". למרבה הצער, הועדה המחוזית לתכנון ובניה, שמעמדה הסטטוטורי זהה לזה של הועדה לקרקע חקלאית ושאף היא אינה כפופה לתכתיבי היועץ המשפטי של משרד הפנים ובוודאי שלא להוראות מנכ"ל המשרד בחרה להתעלם מדברים ברורים אלה ולאמץ את הוראת המנכ"ל (כפי שהובנו על ידה) ללא כל בחינה עצמאית ועניינית. מקובלת עלי גישת ב"כ המשיבה 1 לפיה שאלת הפרשנות של המונח "תחנת תדלוק" בסעיף 62 א (א) (10) הושארה בצריך עיון אולם בניגוד לשאלה הפרשנית, חובת הועדה להפעיל שיקול דעת משלה נקבעה באופן חד וברור ובענייננו העדיפה הועדה שלא לעשות כן ולפיכך דין החלטתה ככל שהיא נוגעת לשטח מבני התחנה - כאמור בסעיף 5 הנ"ל להתבטל. לסיכום החלטתי לדחות העתירה ככל שהיא נוגעת לתנית הויתור והשיפוי ותכנון התנועה ולקבלה ביחס לסעיף 5 להחלטה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. תחנת דלקדלק