להלן החלטה בנושא תביעת תלויים רשלנות רפואית: 1. התובעים הם התלויים של המנוח. המנוח נפטר ממחלת הסרטן. התובעים טוענים כי הנתבעת התרשלה בבדיקה רפואית שנערכה למנוח בשנת 1984. לטענתם, אלמלא ההתרשלות, לא היה המנוח סובל מגידולים נוספים. בטרם נפטר, הגיש המנוח תביעה כנגד הנתבעת (ת.א. 73/88 - להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת מתייחסת אף היא למחלת הסרטן של המנוח, ולרשלנות הנטענת בגילוייה. המנוח הלך לעולמו במהלך הדיון בתביעה הקודמת. 2. ההליך בתביעה הקודמת הסתיים בפשרה בבית המשפט העליון, לאחר שהמנוח כבר נפטר. עם זאת, התלויים בחרו שלא לבקש את תיקון כתב התביעה בתביעה הקודמת, באופן שלתביעה תצטרף גם תביעת התלויים. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, התביעה הקודמת לא התייחסה לנזק שנגרם למנוח בגין ה"שנים האבודות". 3. בישיבת יום 14.3.07, הוחלט כי בטרם הדיון בתביעה, יסכמו הצדדים את טענותיהם בשאלה המשפטית של אופן חישוב הפסדי ההשתכרות של המנוח בתביעת התלויים, וזאת - בהנחה (שטרם נדונה וטרם הוכחה), שקיימת אחריות לנתבעת לנזקיהם של התובעים. 4. המחלוקת בין הצדדים נבעה מכך שלגרסת התובעים, הם זכאים לפיצוי שיהיה מבוסס על חישוב יכולת ההשתכרות של המנוח כאדם בריא, בעל תוחלת חיים "רגילה", בעוד שלגישת הנתבעת, יש לחשב את הפיצוי בהתאם למצבו של המנוח ערב פטירתו, כאשר כושר ההשתכרות שלו שאף לאפס, ותוחלת חייו קוצרה באופן משמעותי. אני סבורה כי יש לקבל את עמדת התובעים. 5. תביעת התלויים היא תביעה נפרדת מזו של המנוח, וזכותם לפיצוי היא זכות נפרדת משל המנוח. הבסיס לתביעת התלויים הוא הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך שהמנוח חדל מלתמוך בהם. לכן, לצורך קביעת הנזק שנגרם לתלויים, יש לבחון מה היתה התמיכה של המנוח בהם - ולאיזה תקופת זמן הוא היה מוסיף לתמוך בהם, אלמלא הרשלנות שגרמה למותו. לכן, ככלל, אם יצליחו התלויים להוכיח כי אלמלא רשלנות הנתבעת, היה המנוח יכול להבריא ממחלת הסרטן בה לקה, ולא לחזור ולחלות, הרי הבסיס לחישוב הנזק שלהם צריך להיות יכולת ההשתכרות של המנוח כאדם בריא, בעל תוחלת חיים רגילה. מובן כי אם יוכח שהמנוח לא היה יכול להבריא ממחלת הסרטן (אשר אין חולק שלא נגרמה כתוצאה מרשלנות הנתבעת), יהיה הבסיס לחישוב שונה. עניינים אלה ייבחנו בשלב הבא של הדיון. 6. הקושי הנוסף שטעון בירור בענייננו, הוא קיומה של התביעה הקודמת. יש לבחון האם בתביעה הקודמת מוצתה הזכות לתבוע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו למנוח עקב קיצור תוחלת חייו. יובהר שהיום, לאור הלכת השנים האבודות, תובע שהלך לעולמו (ושעזבונו תובע את נזקיו), זכאי לקבל פיצוי גם בגין הפסד יכולת ההשתכרות שלו בשנים לאחר מותו. פיצוי זה עשוי להיות חופף לפיצוי התלויים בגין השתכרות התובע באותן שנים. 7. לו היה המנוח נפטר לאחר פסק הדין בתביעה הקודמת, ולו פסק הדין בתביעה הקודמת היה מקנה למנוח פיצוי גם בגין הפסד כושר השתכרותו עד תום תוחלת חייו המקצועיים, נראה כי התלויים לא היו יכולים לשוב ולתבוע בגין הפסד ההשתכרות של המנוח כתוצאה מן המחלה - שכן היה בכך כדי לחייב את הנתבעת בכפל פיצוי. אולם, בענייננו בעיה זו איננה מתעוררת. זאת, משום שהעיזבון לא תבע בתביעה הקודמת סעד בגין השנים האבודות של המנוח. לכן, במסגרת הפשרה בתביעה הקודמת, פוצה העיזבון רק על הנזקים שנגרמו למנוח עד תום תוחלת חייו - בין היתר כאב וסבל, הוצאות עד המוות, והפחתה בכושר השתכרותו של המנוח עד מותו. בתביעה הקודמת לא ניתן אם כן כל פיצוי בגין הפגיעה בשכרו של המנוח מיום מותו ועד תום תוחלת תקופת ההשתכרות שלו כאדם בריא. מכאן, שאם תתקבל תביעת התלויים - הנתבעת לא תצטרך לשלם כפל פיצוי. 8. התלויים אינם מנועים אם כן מלתבוע את התביעה ביחס לתקופת ההשתכרות של המנוח לאחר מותו. ההשתכרות תחושב מתוך הנחה שהמנוח היה אדם בריא, בעל תוחלת חיים "רגילה" - בהנחה שיוכח כי הנתבעת התרשלה, ושאלמלא התרשלותה היה המנוח יכול לחזור להיות אדם בריא בעל תוחלת חיים רגילה. יובהר כי זכות התביעה של התלויים איננה נובעת מתביעה שלהם בגין ה"שנים האבודות" (תביעה שרק עיזבון המנוח זכאי להגיש), אלא כאמור מזכות התביעה הנפרדת שלהם, בגין ההפסד שנגרם להם כתוצאה ממות המנוח ומהעדר התמיכה שלו בהם. 9. עוד יצוין כי התובעים לא היו צד לתביעה הקודמת. עילת התביעה שלהם בתביעה דנן היא עילת תביעה שונה מזו שנתבעה בתביעה הקודמת. לכן, פסק הדין בתביעה הקודמת, שניתן כאמור בדרך של פשרה, איננו מהווה מעשה בית דין אשר מונע את התובעים מהגשת התביעה הנוכחית על כל רכיביה, ובכלל זה הרכיב של הפסד ההשתכרות כפי שהובהר לעיל. רפואהתביעות רשלנות רפואיתתביעת תלוייםרשלנות