רשלנות מקצועית של עורך דין

עוולת רשלנות מקצועית של עורך דין תתקיים רק אם יוכחו קיומם של 3 יסודות:

  1.      קיום חובה כלפי הלקוח להשתמש בכושר מקצועי סביר.
  2.      הפרת חובה זו.
  3.      נזק לתובע כתוצאה מאותה הפרה.


לא כל טעות בשיקול דעתו של עורך דין מחייבת את המסקנה ולפיה היתה רשלנות מקצועית של עורך דין.
פעולה רשלנית היא רק אותה פעולה היוצאת מגדר התחום האפור של שיקול הדעת המקצועי המוקנה לעורך הדין, ומהווה חריגה גסה מסטנדרט ההתנהגות הזהיר והסביר.

אחריות משפטית של עורך דין כלפי לקוח קיימת הן מכוח דיני הנזיקין, כאשר מדובר על פי רוב ברשלנות מקצועית, והן מכוח דיני החוזים, על בסיס הסכם אשר נערך בדרך כלל בין עורך דין ללקוחו.

ככלל, מחויבותו של עורך דין, ככל בעל מקצוע, לפעול כלפי לקוחו במיומנות ובזהירות.

עורכי דין מעצם הגדרת תפקידם, משתייכים באופן בולט לקבוצת בעלי מקצועות שלגביהם הוחל סטנדרט זהירות גבוה יותר, נוסף על חובות אמון, הנובעות מטיב היחסים הנרקמים בינם ובין לקוחותיהם.

בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו.

הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.

עורך דין כבעל מקצוע נדרש לרמת ידע מסוימת בכל הנוגע לידיעת החוק.

סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961 קובע כי במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט.

סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986 קובע כי עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט.


להלן פסק דין בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין:

פסק דין


1.     התובע הגיש תביעה על סך 310,144 ₪ נגד הנתבע.

2.     רקע עובדתי:
התביעה מבוססת על שני מקרים שונים, שהתובע טוען כי נגרמו לו נזקים בגינם בעקבות רשלנות הנתבע.
א)     המקרה הראשון מתייחס לפסק דין שניתן נגד התובע והאחרים בבית משפט השלום בכפר סבא:
הנתבע הוא עורך דין. הנתבע ייצג את התובע במסגרת תביעה שהגיש בנק דיסקונט לישראל נגד התובע ואחרים בת.א. 1064/90 בבית משפט השלום בכפר סבא. (להלן: "תביעת הבנק").

ביום 15/4/98 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בכפר סבא על ידי כב' השופט מועלם ופסק הדין ניתן מבלי שהוגשו סיכומי הנתבעים.
כלומר, מבלי שהנתבע, עו"ד בית הלוי, הגיש את סיכומי הנתבעים בתביעת הבנק.

בקשה שהוגשה לביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדר הסיכומים - נדחתה.

ב)     המקרה השני מתייחס לשיקים שהתובע טוען, כי הוא נתן לנתבע על מנת שינקטו בגינם הליכי הוצל"פ לצורך גבייתם.
הנתבע, לטענת התובע, לא פתח תיק הוצל"פ, ולא החזיר את השיקים לידי התובע.
החוב של מושך השיקים התיישן ובמחדל זה גרם הנתבע לנזקים לתובע.

3.     תמצית טענות התובע:
א)     באשר לתביעת הבנק:
התובע טען, כי לאחר שניתן פסק הדין בהעדר הסיכומים, ונדחתה הבקשה לביטול פסק הדין, הוא שילם לבנק 80,000 ₪ לצורך סילוק חובו ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה מגיע סכום זה לסך 118,947 ₪ ועל הנתבע לפצותו בגין נזק זה.

ב)     באשר לשיקים:
(1)     התובע טען, כי הוא פנה לנתבע במהלך שנת 1996 על מנת שיטפל בגביית שיקים שלא נפרעו ונחתמו על ידי אחד בשם יצחק שבד.
סכומי הקרן של השיקים, שמועדי פירעונם היה בשנת 1991, הוא בסכום כולל של 40,924 ₪.

(2)     התובע טען, כי למרות שביקש לקבל את השיקים חזרה עוד בשנת 1997, מכתבו לא נענה.
הנתבע לא החזיר לו את השיקים, לא פתח תיק הוצל"פ נגד שבד, והחוב התיישן ועל כן לא ניתן לגבות את החוב יותר ממר שבד.

(3)     בשלב מאוחר יותר במסגרת הליכים שנקט הבנק נגד התובע ונגד שבד, הגיע התובע להסכם פשרה עם מר שבד ומר שבד התחייב לשלם לתובע


67,850 ₪, ובשל כך שהשיקים הנוספים לא היו ברשות התובע, נאלץ התובע שלא לגבות משבד את מלוא סכום החוב שהיה לשבד כלפיו.

(4)     התובע טען, כי הנזק שנגרם לו נכון למועד הגשת התביעה הגיע לסכום של 191,197 ₪.

4.     תמצית טענות הנתבע:
א)     הנתבע טען, כי התביעה, כולה או חלקה התיישנה עוד לפני שהוגשה התביעה.

ב)     באשר לתביעת הבנק:
(1)     הנתבע טען, כי לתובע לא היתה כל הגנה בתביעה שהגיש נגדו בנק דיסקונט.
עוד לפני שהוגשה התביעה בבית המשפט בכפר סבא, ידע התובע שאין לו טענות הגנה, הנתבע סירב לטפל בעניינו והתובע פנה לעו"ד ליברובסקי שהגיש בבית משפט השלום בכפר סבא בקשה לבטל את הגבלת החשבון - בקשה שנדחתה וגם ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי - נדחה.

(2)     התובע גם הגיש באמצעות עו"ד ליברובסקי המרצות פתיחה במטרה לבטל את הערבויות שחתמו קרובי משפחתו לגבי חשבונו, וגם תובענות אלו נמחקו.

(3)     התובע ניהל משא ומתן עם בנק דיסקונט והגיע ביום 28/4/89 להסדר פשרה עם הבנק ובמסגרתו הוא וויתר על טענות שונות שהעלה נגד הבנק.
התובע לא עמד בהסדר התשלומים ורק לאחר שהתובע נכשל בכל ההליכים המשפטיים ולא עמד בהסדרים שהגיע אליהם עם הבנק, הוגשה התביעה נגד התובע וערביו לבית משפט השלום בכפר סבא.

(4)     הנתבע טען, כי הוא סירב לקבל את הטיפול באותו תיק כיוון שהוא ראה שאין למעשה טענות הגנה לתובע ולערביו, אך בסופו של דבר, התובע שכנע את הנתבע ליטול על עצמו את הטיפול בעניין חסר הסיכוי הזה.

(5)     הנתבע טען, כי כאשר הוא קיבל את העניין לטיפולו באוגוסט 1990 סוכם כי ישולם לו שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
בחודש מאי 1991 שילם התובע סך 2,300 ₪ אך סכום זה הועבר לבנק דיסקונט עבור צילום מסמכים ומאז לא שילם התובע אגורה על חשבון שכר טרחה למרות שהנתבע דרש ממנו לשלם.
רק ביום 15/9/97 מסר התובע שיק על סך 500 ₪ לאחר שהנתבע אמר לו כי הוא יואיל ויכתוב את הסיכומים בעצמו, אך לא מסר שום סכום נוסף על חשבון שכר טרחה.

(6)     הנתבע טען, כי היה ברור בתום ההוכחות, כי אין סיכוי לטענות ההגנה וגם לו היו מוגשים סיכומים, הם לא היו משנים דבר וחצי דבר מפסק הדין, ועל כן לא נגרם כל נזק לתובע כתוצאה מאי הגשת הסיכומים.

ג)     באשר לשיקים:
הנתבע טען, כי השיקים הובאו אליו לא לצורך גבייה אלא לצורך צילום וצירוף העתקי אותם שיקים לבקשה לדחיית תשלום אגרה שהוגשה במסגרת ת.א. 832/96 בבית המשפט המחוזי בתל אביב - תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי התובע וחברת בון מרה נגד השדרן אברי גלעד ואחרים.
הנתבע ציין, כי דובר אז על אפשרות להגיש שיק אחד או שניים לביצוע אך לא דובר על הגשה מסיבית של השיקים, ומהדיבורים לא יצא דבר, כי התובע לא הביא ולו שקל אחד לצורך תשלום אגרה, בפתיחת תיק ההוצל"פ.
השיקים הועברו על ידי הנתבע זמן קצר לאחר מכן לעורך דין אחר אשר קיבל את התיק.


רק בשנת 2002 התקשר התובע לנתבע ואמר כי יש לו אפשרות לפעול נגד שבד וביקש את השיקים.
למרות השנים הרבות שחלפו, איתר הנתבע את החומר שנשאר אצלו מענייניו של התובע והתברר כי אכן השיקים לא נשארו אצלו.
לפיכך, טוען הנתבע, כי הוא לא היה צריך לפעול למימוש אותם שיקים וממילא הוא לא גרם לנזק כלשהו לתובע בנוגע לשיקים.

5.     לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן:

6.     הניתוח המשפטי:
אחריות משפטית של עורך דין כלפי לקוח קיימת הן מכוח דיני הנזיקין, כאשר מדובר על פי רוב ברשלנות מקצועית, והן מכוח דיני החוזים, על בסיס הסכם אשר נערך בדרך כלל בין עורך דין ללקוחו.
ככלל, מחויבותו של עורך דין, ככל בעל מקצוע, לפעול כלפי לקוחו במיומנות ובזהירות.
עורכי דין מעצם הגדרת תפקידם, משתייכים באופן בולט לקבוצת בעלי מקצועות שלגביהם הוחל סטנדרט זהירות גבוה יותר, נוסף על חובות אמון, הנובעות מטיב היחסים הנרקמים בינם ובין לקוחותיהם.

ראה לענין זה:
ע"א 4612/95 איתמר מתיתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח' תקדין עליון, כרך 97 (3) בעמוד 184 וכן: ספרו של עורך דין משה וייסמן, תביעות רשלנות ונזיקין, הוצאת שנהב הדרכות בע"מ, בעמודים 885 ואילך.
יפים לעניין זה, הדברים שנאמרו בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פ"ד מ"ד (4) 446 בסעיף 22 לפסק הדין:
"בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו...

הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו".

באותו פסק דין חזר בית המשפט על ההלכה שנקבעה עוד בהמ' 106/54 וינשטין נ' קדימה פ"ד ח' (2) 1317 בעמוד 1329 ולפיה חבותו של עורך דין כלפי לקוחו יכול שתצמח גם בגין מעשה עוולה כמו רשלנות מקצועית מצד עורך הדין, ובלבד שיוכח קיומם של שלושה יסודות:
אחד - קיום חובה כלפי הלקוח להשתמש בכושר מקצועי סביר.
שני - הפרת חובה זו.
שלישי - נזק לתובע כתוצאה מאותה הפרה.

לא כל טעות בשיקול דעתו של עורך דין מחייבת את המסקנה ולפיה עורך הדין התרשל.
פעולה רשלנית היא רק אותה פעולה היוצאת מגדר התחום האפור של שיקול הדעת המקצועי המוקנה לעורך הדין, ומהווה חריגה גסה מסטנדרט ההתנהגות הזהיר והסביר.
ראה לעניין זה, דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מ"ח (3) 846 בעמוד 853.
עורך דין כבעל מקצוע נדרש לרמת ידע מסוימת בכל הנוגע לידיעת החוק.

     סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961 קובע כי:
"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".



סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986 קובע דברים ברוח דומה:
"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".

7.     הניתוח העובדתי:
באשר לתביעת בנק דיסקונט:
(1)     אין חולק על כך, שהנתבע ייצג את התובע בתביעה שהוגשה נגדו על ידי בנק דיסקונט ונדונה בת.א. 1064/90 בבית משפט השלום בכפר סבא.
גם אם הנתבע ציין בתצהירו וחזר על כך בעדותו, כי לא היה לו רצון לקבל את הטיפול בתיק, הרי שבסופו של דבר הוא קיבל את הייצוג בתיק וייצג את התובע. (עמ' 28 שורה 11 לפרוטוקול).

(2)     הנתבע הופיע במהלך ישיבות ההוכחות אשר התקיימו בתביעת הבנק, ומשהסתיים שלב ההוכחות נקבע כי יש להגיש סיכומים.
הנתבע לא חולק על כך, שלא הגיש סיכומים במועד, וגם לא טען בפה מלא, שהוא הגיש סיכומים באיחור.
בתצהירו טען הנתבע, כי בסופו של דבר, הוא התיישב לכתוב סיכומים, לאחר שהתובע שילם לו באמצעות שיק של לקוח 500 ₪ בחודש ספטמבר 1997, אך לפני שהסיכומים הושלמו, ניתנה החלטתו של כב' השופט מועלם מיום 27/11/97.
התובע צירף לתצהירו מכתב פקס ששלח לנתבע ביום 26/5/97, ובמסגרת מכתב זה הוא שואל את הנתבע, איך מתקדמים הסיכומים בנושא בנק דיסקונט.
כמו כן צירף תצלום פקס ששלח לנתבע ביום 4/11/97 וגם בפקס זה הוא מתייחס לסיכומים של בנק דיסקונט ומבקש לקבל עותק מהם לפני שיוגשו.

(3)     הנתבע אישר, כי לפחות אישור מסירה בנוגע למכתב אחד, מתייחס למספר פקס של משרדו דאז. (עמ' 29 שורה 25 לפרוטוקול).

(4)     התובע צירף לתצהירו העתקי מכתבים ששלחה באת כוח בנק דיסקונט - עו"ד דפנה וינשטוק לנתבע בשנת 1997 בנוגע לסיכומים שלא הוגשו על ידו.
נספח ג' לתצהירו של התובע הוא מכתב מיום 18/9/97, ובו כותבת עו"ד וינשטוק לנתבע, כי היא לא קיבלה עותק מסיכומיו והיא מבקשת להודיע לה "היכן עומד הדבר".
בנספח ד' לתצהיר התובע כותבת עו"ד וינשטוק לנתבע ביום 19/10/97:
"לצערי מכתבי והודעותי הטלפוניות לא זכו למענה. אבקשך להשיב לי בחוזר האם הגשת סיכומים אם לאו והיכן הדבר עומד. במידה ולא - אבקשך לדאוג להגשת הסיכומים ללא דיחוי נוסף".
כלומר - מהמכתב ניתן להבין, כי לאחר שהתקבל אצל הנתבע המכתב מיום 18/9/97, הוא לא טרח להגיש סיכומים, וגם לא טרח לעדכן את עורכת הדין וינשטוק, היכן עומדים הדברים.
עוה"ד וינשטוק כתבה מכתב נוסף לנתבע אשר נושא תאריך 10/11/97, (נספח ה' לתצהיר התובע) ובו כתבה:
"מאחר ועד היום טרם הוגשו סיכומיך בענין שבנדון, אודיעך כי על פי הנחיית מרשתי אאלץ להגיש בקשה למתן פסק דין. אמתין 3 ימים עד להגשת הבקשה כדי לאפשר ארכה סופית ואחרונה להגשת הסיכומים".

(5)     הנתבע לא השיב בכתב לעוה"ד וינשטוק, היכן עומדים הדברים ועוה"ד וינשטוק הגישה בקשה למתן פסק דין לבית המשפט השלום בכפר סבא (נספח ו' לתצהיר התובע).
כב' השופט מועלם נתן החלטה ביום 27/11/97:
"כמבוקש. יינתן פסק דין ולא יתקבלו עוד סיכומי הנתבעים".
הנתבע אישר, כי הוא ידע על ההחלטה הזו אך לא ידע לומר מתי בדיוק הוא קיבל אותה (עמ' 32 שורות 5 - 6 לפרוטוקול).
מכל מקום, הנתבע לא יכל להציג עותק של סיכומים שהוא הכין במשרדו. הוא אמנם טען, כי הוא הכין סיכומים ונתן אותם לתובע על מנת שיגיש אותם, אולם סיכומים כאלה לא הוצגו כראיה.


(6)     אין חולק על כך, שפסק הדין לא ניתן מיד לאחר שהתקבלה החלטת כב' השופט מועלם מיום 27/11/97, אלא פסק הדין ניתן רק ביום 15/4/98 ובפרק הזמן שבין ה- 27/11/97 עד ה- 15/4/98 לא הוגשה בקשה לביטול ההחלטה מיום 27/11/97, ואין גם תיעוד על כך שנעשה ניסיון להגיש סיכומים בתיק באותו פרק זמן.
כב' השופט מועלם בפסק דינו ציין במבוא:
"לפני תביעה כספית שעניינה חובו של לקוח לבנק.
בתאריך 2.3.97 הגיש התובע סיכומיו לתיק ביהמ"ש. הנתבעים לא הגישו סכומיהם עד היום, למרות הזמן הרב אשר חלף.
ב"כ התובע הגישה בקשה למתן פסק דין, ונענתי לבקשתה.
על פי החלטתי, ניתן פסק דין זה מבלי שהתקבלו סיכומי הנתבעים".

(7)     פסק הדין הוא פסק דין מנומק והוא מנתח את הטענות שנטענו על ידי הצדדים, ואת הראיות ואת העדויות שנשמעו.
אין מדובר בפסק דין שבו התקבלה התביעה מבלי שהיתה התייחסות לטענות הנתבעים, אלא כב' השופט מועלם ניתח את כל הטענות שנטענו על ידי הנתבעים ושניתנה לגבם רשות להתגונן.

(8)     לאחר שניתן פסק הדין, הוגשה בקשה על ידי הנתבע ביום 4/6/98 שכותרתה: "הודעה על בקשה בכתב לביטול פסק דין שניתן בהעדר סיכומי המבקשים" (נספח ח' לתצהיר התובע).
בבקשה ציין הנתבע (סעיף 2 ד' לבקשה), מדוע לטענתו הוא לא יכל להגיש את הסיכומים במועד.
הוא ציין שם בעיות בריאות וסיעוד של בני משפחה ואבל במשפחה וכן את העובדה שבחודשים אוגוסט - ספטמבר 97 הוא נפרד משותף למשרד והעתיק את משרדו.

(9)     בבקשה בסעיף 3 ציין הנתבע, כי יש מספר עניינים שאילו בית המשפט היה מופנה אליהם בסיכומים, הוא היה מגיע למסקנות שונות בפסק הדין.



א.     בעניין שיעור הריבית - תוספת הסיכון שמעבר לריבית הפריים.
ב.     בעניין הטיפול של הבנק בשיקים שהופקדו לחשבון הנתבע ולא כובדו.
ג.     בעניין הפסקת האשראי לתובע ללא הודעה מוקדמת ותוצאותיה.
ד.     בעניין נסיבות החתימה על כתבי הערבות והיותם מיועדים לאשראים ספציפיים.

כמו כן ציין, שבפסק הדין לא היתה התייחסות לכך, שסכום ערבות של מר ניסים שהרבני בסך 15,000 ₪ נפרע, ויש להפחית את זה מסכום החוב.
כלומר - גם לפי גרסתו של הנתבע אשר היה בא כוח התובע דנן, פסק הדין של כב' השופט מועלם התייחס באופן ענייני לטיעונים שהעלו הנתבעים באותו תיק לגופו של עניין והוא רק טען, שלו היו מוגשים סיכומים ע"י ב"כ הנתבעים, היה בית המשפט מגיע למסקנות שונות בפסק הדין בעניינים ספציפיים.
התובע בחקירתו החוזרת ציין את אותם כתבי ערבות, שלטענתו, היו מיועדים לאשראים ספציפיים שלא היתה התייחסות אליהם בפסק הדין. (עמ' 25 לפרוטוקול).

(10)     בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת שהוגשה בבית המשפט בכפר סבא (נספח כ"ו לתצהיר הנתבע), ובתצהיר התומך בבקשה (נספח כ"ז לתצהיר הנתבע), טענות הנתבעים שם, הן כדלקמן:
1.     יתרת החובה כפי שמופיעה במסמכי הבנק אינה נכונה ועל פי תחשיב של חברת שגיא יש להקטין את יתרת החובה בסכום של כ- 57,200 ₪ או 48,450 ₪ נכון ליום 29/3/90 (סעיף 6 לתצהיר).
התחשיב מבוסס על שלוש טענות:
(1.1)     התניית שירות בשירות.
(1.2)     חיוב בריבית של יתרות חובה בשיעורים גבוהים מהמוסכם.
(1.3)     שיקים של לקוחות שהופקדו בחשבון נגבו על ידי הבנק ומספר שיקים חזרו בלא שכובדו ולא הוחזרו ללקוח למרות בקשתו ולמרות שהוא היה


יכול לדאוג לגבייתם לו היה גובה אותם, היה בכך בכדי להקטין את יתרת החובה.

2.     הבנק פעל בניגוד למוסכם בכך שפרע טרם זמנה הלוואה שניתנה ללקוח.

3.     מסגרות האשראי בוטלו שלא כדין ובחוסר תום לב וכתוצאה מכך התמוטטו העסקים של הלקוח. (סעיפים 9 - 12 לתצהיר שחורי בבקשת הרשות להתגונן).

(11)     אלו הן הטענות היחידות שנטענו בבקשה המתוקנת לרשות להתגונן, וזאת לאחר שניתן פסק דין חלקי לגבי סכום של 40,000 ₪ באותו תיק.

(12)     התובע טוען בתביעה דנן, כי לו היה מגיש הנתבע את הסיכומים, כי אז היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין.

(13)     במקרה דנן, היתה קיימת חובה של הנתבע להגיש סיכומים מטעם התובע כל עוד הוא לא שוחרר מייצוג על ידי בית המשפט וכל עוד לא הודיע לנתבע באותו תיק כלומר - למר שחורי שהוא לא יגיש סיכומים בתיק.
טענת הנתבע ולפיה הוא לא הגיש סיכומים, כיוון שמר שחורי לא שילם לו שכר טרחה, אין בה כדי להצדיק את אי הגשת הסיכומים.
הנתבע ייצג במשך שנים, החל משנת 1983 או סמוך לכך, את מר שחורי בעניינים שונים.
הוא אף קיבל ממנו לטענתו שכר טרחה. (עמודים 27 - 28 לפרוטוקול).
הנתבע אישר כי הוא לא חתם על הסכם שכר טרחה עם מר שחורי בקשר לטיפול בתביעת בנק דיסקונט אך הוא לא מכחיש את העובדה, שלגרסתו, הוא הסכים להמתין עם תשלום שכר הטרחה ולא ביקש להשתחרר מהייצוג בתיק לפני שהיה צורך בהגשת סיכומים. (עמ' 28 שורות 15 - 27 לפרוטוקול).
בעמ' 29 שורות 7 - 8 לפרוטוקול הוא ציין: "מבחינה מעשית ברגע שהתחלתי בהוכחות, אם הוא לא משלם לי אז אני תקוע איתו, כי שום שופט ובטח לא השופט מועלם היה משחרר אותי מייצוג".

(14)     כלומר - הנתבע ידע שעל מנת להשתחרר מייצוג הוא צריך לבקש את בקשת בית המשפט לכך, ולקבל את האישור וכל עוד בית המשפט לא שיחרר אותו מייצוג, הוא צריך להמשיך לייצג את הלקוח.
ניהול תיק ההוכחות היה במשך מספר שנים (עמ' 28 שורה 29 לפרוטוקול) ובמהלך כל השנים שבהם התנהלו ההוכחות, אין ולו דרישה אחת בכתב שהוצגה בפני לקבלת שכר טרחה.
וגם אם אקבל את גרסת הנתבע ולפיה הוא דרש לקבל שכר טרחה ממר שחורי בעל פה, אישר הנתבע כי הוא לא העלה על הכתב בקשה לשחררו מייצוג או לשחררו מהופעה לדיון (עמ' 29 שורות 16 - 19 לפרוטוקול).

(15)     מר שחורי עצמו לא הוכיח כי הוא שילם סכומי שכר טרחה מעבר לסכומים שהנתבע אישר בתצהירו כי קיבל אותם.
מר שחורי מודע לעובדה, שעורך דין לא עובד בחינם אך לטענתו, הוא לא סיכם מראש עם הנתבע, מה יהיה שכר טרחתו.
הוא טען, כי הוא שילם מפעם לפעם לנתבע סכומים במזומן או באמצעות שיקים של לקוחות אך אין לו כל תיעוד על כך.
מר שחורי ניהל את חשבונותיו והוא מודע לכך שתשלום שכר טרחה לעורכי דין הוא בגדר הוצאה מוכרת. והוא אישר, כי תשלומים ששילם לעורכי דין אחרים הופיעו בדוחות הכספיים של החברות שלו. (עמ' 15 לפרוטוקול).
ולמרות זאת הוא טוען, כי דווקא לנתבע הוא שילם במזומן ולא קיבל חשבוניות ואין לו אישורים על כך שהוא שילם את אותם תשלומים.
הנתבע כמובן מכחיש עניינים אלו מכל וכל, וטוען כי לא קיבל ממר שחורי תשלומים שלא היה רישום לגביהם.
התביעה שבפני איננה תביעה לקבלת שכר טרחה ועל כן אין צורך לפסוק בעניין זה, אך אציין כי אני מאמינה לנתבע, שהוא לא קיבל תשלומים נוספים לאלו שהצהיר עליהם בתצהירו.


(16)     יחד עם זאת, העובדה שנותר חוב שכר טרחה למר שחורי, לא מצדיקה, כשלעצמה, אי הגשת סיכומים לבית משפט כל עוד עורך דין מייצג לקוח ובית המשפט לא שחרר אותו מייצוג.
אם סבר הנתבע שאי תשלום שכר טרחתו מצדיק שחרור מייצוג, היה עליו להגיש בקשה לבית משפט ולהמתין לקבלת תשובה.
כל עוד בית המשפט לא שיחרר אותו מייצוג, הוא לא יכל לקחת חרות לעצמו ולהחליט שלא להגיש סיכומים בטענה, ולפיה בין כך ובין כך הסיכומים לא ישנו כיוון שאין טענות הגנה רציניות לנתבעים שם.

(17)     לסיכום ענין זה:
שוכנעתי, כי בעצם אי הגשת הסיכומים על ידי הנתבע, הפר הנתבע את חובתו כלפי הלקוח בכך שלא הגיש סיכומים לא במועד ולא לאחר מכן.
הנתבע אשר הגיש מספר חודשים לאחר שהתקבל כבר פסק דין, בקשה לביטול פסק הדין, גם לא טרח לבדוק מה התשובה שהתקבלה בגין אותה בקשה.
לטענתו, הוא ידע מה היתה ההחלטה אך ההחלטה לא היתה מצויה בידו בעת הדיון וגם לא צורפה למסמכים שהומצאו לתיק.

(18)     נותר אם כך לבדוק - האם נגרם נזק לתובע כתוצאה מאותה הפרה:

(18.1)     שוכנעתי, כי במקרה דנן, לא נגרם נזק לתובע כתוצאה מאותה הפרה, ולכן למרות שהנתבע הפר את חובתו כלפי התובע ולא הגיש סיכומים לבית המשפט, דין התביעה להידחות בעניין זה.

(18.2)     חזית המחלוקת בין הצדדים בתביעה שנוהלה בכפר סבא תחומה לכתבי בי דין של הצדדים.
כתב תביעה וכתב הגנה.
כאשר התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן משמש כתב הגנה. (ראה תקנה 211 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד - 1984).
     
(18.3)     לאחר שעיינתי היטב בתצהיר התומך בבקשה המתוקנת לבקשת הרשות להתגונן שוכנעתי, כי בית המשפט בכפר סבא התייחס באופן ענייני לכל הטענות שהועלו על ידי הנתבעים באותה תביעה.
חלק מטענות הנתבעים התקבלו בפסק הדין וחלק נדחו - וזאת לגופו של עניין ולא מהנימוק של אי הגשת סיכומים.
הטענה באשר לנסיבות החתימה על כתבי הערבות ועל היות כתבי הערבות ייעודיים לצורך מסוים, היא לא טענה שהועלתה בתצהיר אשר מהווה כתב הגנה והיא מהווה הרחבת חזית וממילא לא היה צורך להתייחס לכך.

(18.4)     יתר הטענות, הן טענות שהיתה להן התייחסות בפסק הדין.
כב' השופט מועלם בפסק הדין התייחס לגופו של עניין באשר לטענת התניית שירות בשירות שנטענה על ידי הנתבעים (סעיפים 4 - 11 לפסק הדין).
באשר לטענה ולפיה הבנק סגר את האשראי בפתאומיות לעסק של הנתבע ללא סיבה נראית לעין, לא קיבל כב' השופט מועלם את עדותו של מר שחורי. (ראה למשל סעיף 15 לפסק הדין).
באשר לטענה ולפיה הבנק החזיק בשיקים שלא חוללו, כב' השופט מועלם התייחס לטענות הנתבעים ולא קיבל אותן לגופו של עניין.
כך גם באשר לטענת הנתבע ולפיה הובטחו לו תנאים מועדפים של ריבית - ציין כב' השופט כי הוא לא נותן אמון בטענה של מר שחורי. (ראה למשל סעיף 21 לפסק הדין).
כב' השופט מועלם התייחס לגופו של עניין לטיעוני הנתבעים באשר לכך, שהערבויות ניתנו לגרסתם למטרה מסוימת ובגובה מסוים ולא קיבל את הטענה לגופו של עניין.
לא מצאתי, כי סיכומי הנתבעים הם אלו שהיו משנים את מסקנות פסק הדין.
מדובר בפסק דין מנומק שניתן לגופו של עניין.
כב' השופט מועלם יכל ליתן פסק דין לא מנומק על יסוד תקנה 97 + 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי אך הוא בחר ליתן פסק דין מנומק כאשר היו לפניו תצהירי הנתבעים וכן התייחס עניינית לכל העדויות וחומר הראיות שהיה בתיק.



(18.5)     משכך הדבר, התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין ההפרה ובין נזק כלשהו שנגרם לו, אם נגרם.
התובע טוען, כי לאחר פסק הדין הוא הגיע להסכם פשרה עם הבנק ושילם 80,000 ₪ לסילוק חובו.
הסכם כזה לא הוצג לבית המשפט, אך גם אם אצא מנקודת הנחה שהוא שילם 80,000 ₪ כפי שאמר, הרי שזהו סכום החוב שהיה צריך לשלם לאחר שבית המשפט כבר קיבל את טענתו בדבר התניית שירות בשירות ובית המשפט איפשר לו לקזז סך 26,495.82 ₪ נכון ליום 29/3/90.
כאשר הוגשה התביעה, היה סכומה בסך 126,491 ₪.
מתוך סכום זה, התקבל עוד ביום 15/1/91 פסק דין חלקי כנגד שחורי על סך 40,000 ₪ - סכום שלא שולם נכון למועד פסק הדין בשנת 1998.
כלומר - סכום זה הלך ותפח בשל הריביות השונות וזאת ללא קשר למעשה ו/או מחדל זה או אחר של עורך דין בית הלוי.
בנסיבות אלו, כאשר הגיע להסדר עם הבנק על תשלום 80,000 ש"ח לאחר פסק הדין, מדובר בסכום כסף שהגיע לבנק בכל מקרה.

(18.6)     לסיכום ענין זה:
משלא הוכח קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק, (וגם לא הוכח קיומו של נזק), דין התביעה להידחות לגבי תביעת הבנק.

8.     באשר לשיקים של שבד:
8.1)     התובע טען בתצהיר העדות הראשית, כי במהלך שנת 1996 הוא פנה לנתבע על מנת שיטפל עבורו בנקיטת הליכי הוצל"פ לגביית שיקים שלא נפרעו ושנחתמו על ידי אחד בשם יצחק שבד.
צילום השיקים בסכום כולל של 40,924 ₪ צורפו כנספח ט' לתצהירו.



(8.2)     התובע טען, כי ביום 26/5/97 הוא ביקש לקבל מהנתבע חזרה את ההמחאות כיוון ששבד חזר ארצה והוא רצה לפעול נגד שבד על מנת שלא ייצא מהארץ שוב.
אך מכתבו לא נענה. הנתבע לא פתח תיקי הוצל"פ בגין ההמחאות ולא החזיר את השיקים לידי התובע.
משכך הדבר, התיישנה בסוף שנת 1998 עילת התביעה של התובע נגד שבד והוא לא יכל יותר לגבות את החוב על פי השיקים שלא נפרעו.

(8.3)     התובע טען, כי התיישנות התביעה נבעה ממחדלו של הנתבע אשר נמנע מלפתוח תיק הוצל"פ ו/או להחזיר את ההמחאות.

(8.4)     התובע ציין, כי בשנת 2005 הוא הגיע להסדר פשרה עם יצחק שבד (נספח י' לתצהירו), ונלקחו בחשבון רק שיקים שנפתחו בגינם תיקי הוצל"פ.

(8.5)     שווי סכום השיקים שהוא נתן לנתבע על מנת שיפתח תיקי הוצל"פ בגינם הגיע נכון למועד הגשת התביעה לסך של 191,197 ₪ והוא טוען כי על הנתבע לפצותו בגין נזק זה.

(8.6)     הנתבע טען, כי לא ניתנו לו כלל שיקים על מנת שיפתח תיקי הוצל"פ בגינם.
צילום השיקים שצירף התובע לתצהירו לא הובאו אליו לצורכי גבייה באפריל 1996 אלא הובאו למשרדו בחודש יולי או אוגוסט 1996 על מנת שניתן יהיה לצרפם לבקשה לדחיית אגרה שהוגשה בתביעה שהגיש שחורי בגין לשון הרע במסגרת ת.א. 832/96 בבית המשפט המחוזי בתל אביב אך הוא לא היה צריך להגיש את השיקים להוצל"פ.

(8.7)     הנתבע ציין (סעיף 42 לתצהיר), כי דובר בזמנו על אפשרות להגיש שיק אחד או שניים לביצוע בלשכת ההוצל"פ וזאת מתוך מחשבה שיוצא צו עיכוב יציאה נגד שבד ואם הוא יגיע יום אחד לישראל וירצה לצאת מהארץ, כדי לצאת הוא יצטרך לשלם סכום של אלפי ₪ בודדים של שיק אחד או שניים, אך לא היה טעם להגיש כמות רבה של שיקים ולשלם אגרה כאשר לא היתה אפשרות ריאלית לגבייה באותה עת.

הנתבע גם ציין, שהיה ברור שלא מדובר בשיקים שניתנו במהלך עסקים רגיל וממילא לשבד תהיינה טענות הגנה רבות.
הנתבע ציין כי מאותם דיבורים לא יצא בסופו של דבר כלום, כי שחורי לא הביא לו ולו שקל אחד לתשלום אגרה. השיקים לא נשארו בידו ולאחר זמן קצר הוא העביר את התיק לעורך דין אחר.

(8.8)     כאשר בשנת 2002 ביקש שחורי לקבל את השיקים, בדק הנתבע וגם לאחר שבדק התברר לו כי אין ברשותו ולו שיק אחד.

(8.9)     מר שחורי בחקירתו הנגדית התייחס לסיטואציה שבה הובאו השיקים לטענתו לנתבע.
" ביום שמסרתי או יום לפני שמסרתי את השיקים לעורך דין בית הלוי, ישבנו במשרד וסיפרתי לו שלקוחות שלי ברמת גן ובפתח תקוה מספרים שהם ראו את שבד פעם בתחפושת של חרדי ופעם בתחפושת כמו ערבי, והם אפילו דיברו איתו כמה מילים והוא אפילו נעלם. בדיקה נוספת שעשיתי אישרו לי עוד מספר אנשים שראו אותו, אשתו הפכה להיות עורכת דין ואמרו לי שהוא מגיע מידי פעם בזהות שאולה לישראל
וסיפרתי את זה לעורך דין בית הלוי, ואז הוא אמר לי את המשפטים הבאים לא ציטוט מדויק, אפשר לקחת את השיקים ולפתוח תיקי הוצל"פ נפרדים, ולהפעיל תיק אחד או שניים בעיכוב יציאה מהארץ, וכשיגיע לישראל עם השם שלו בהנחה שהוא יגיע, אז הוא ייתפס. והוא גם הראה לי בחור שתמיד הייתי רואה אותו במשרד שהוא מטפל בגבייה. חזרתי בחזרה הביתה ובאותו ערב הוא הרים לי טלפון ואמר השיקים שדיברת אליהם הם אצלך? אז אמרתי לו כן כי היתה לי מעטפה שבזמנו הצלחתי להגיע לבנק,
והוא ביקש שאגיע דחוף עם השיקים, אני לא זוכר אם הגעתי אם באותו לילה מאוחר או למחרת מוקדם, הגעתי עם השיקים והוא לקח אותם, ובגלל שידעתי אין לו קבלות ואין לו שום דבר, אמרתי שנצלם במכונת צילום, צילמנו ורשמתי למעלה את התאריך נמסר לבית הלוי וזו האסמכתא היחידה שיש לי על השיקים". (עמודים 19 - 20 לפרוטוקול).
כלומר, מעדותו אכן עולה, כי דובר ביניהם על אפשרות לפתוח תיק הוצל"פ על שיק אחד או שניים ולא על אפשרות לפתיחת תיק הוצל"פ על מלוא סכום כל השיקים.


(8.10)     הכיתוב שכתב התובע בכתב ידו על גבי המסמך שמופיעים בו צילומי השיקים (ת/3):
"נמסר לעו"ד בית הלוי לגבייה" והתאריך 19/4/96 הוא כיתוב שנכתב בכתב ידו מבלי שהנתבע אישר זאת, והנתבע מכחיש זאת.

(8.11)     על פי תצהיר העדות הראשית של התובע עצמו, כבר ביום 26/5/97 הוא ביקש לקבל מהנתבע חזרה את השיקים של שבד.
מחקירתו הנגדית עלה, כי הוא ציפה שבאופן מיידי לאחר שמסר את השיקים לנתבע (על פי גרסתו מדובר באפריל 96), יפתח הנתבע תיק הוצל"פ נגד שבד.
אם כך הדבר, הרי שהתביעה בעניין זה התיישנה נגד הנתבע - עו"ד בית הלוי.
ועילת התביעה קמה נגדו עוד בחודש אפריל 1996.

(8.12)     הנתבע טען טענת התיישנות עוד בסעיף 1 לכתב ההגנה אשר הגיש בתיק.

מעדותו של התובע עלה, כי הוא ציפה וחשב שעוד בחודש אפריל 1996 או בסמוך לכך יוגשו תיקי הוצל"פ נגד שבד, (לגרסתו הוא נתן לנתבע תשלום לצורך אגרת בית משפט אך אין לו קבלות על כך), וגם לאחר ששלח בכתב בקשה בחודש מאי 1997 לקבל את השיקים חזרה ולא קיבל אותם, הוא לא היה צריך להמתין עד חודש אוגוסט 2004 לצורך הגשת תביעה נגד הנתבע בגין אותם שיקים, וצודק הנתבע בטענה ולפיה בעניין זה התיישנה.

9.     לסיכום:
א)     לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

ב)     אינני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע, כיוון שאינני סבורה, שהנתבע פעל כראוי כאשר לא הגיש סיכומים בתביעת הבנק נגד התובע ואח'.


התביעה דנן נדחתה לא כיוון שלא היתה התרשלות של הנתבע, אלא כיוון שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין הנזק הנטען.
על כן, ישא כל צד בהוצאותיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון