##פגיעה באצבעות ממאוורר מלגזה בזמן תיקון:## בת"א (שלום-הרצליה) 8935/98, גרינשטיין נ. "קרנית" ואח', התובע נפגע בעת שעסק בעבודתו כמכונאי במוסך. התיקון לא היה "תיקון דרך" והפגיעה ארעה כאשר אצבעו של התובע נפגעה מלהבי המנוע של מאוורר המלגזה. בעת התאונה המאוורר פעל מכח המנוע של המלגזה. מאחר והתובע עסק בתיקון המלגזה במסגרת עבודתו כמכונאי רכב, אין חולק, כי אין לראותו כמו שהשתמש ברכב וההגדרה הבסיסית אינה חלה. האם חלה "החזקה המרבה" של "שימוש בכח המיכני של הרכב"? המלגזה היא רכב מנועי רב יעודי ואולם התובע נפגע מלהבי המאוורר של המלגזה אשר באותה עת לא שימשה בייעודה הלא תעבורתי, היינו שינוע ממקום למקום, אלא עמדה במוסך לצורך תיקונה, לפיכך אין לראות את התאונה כתאונה שארעה עקב ניצול הכח המיכני של הרכב" במובנה של "החזקה המרבה". משלא נוצל באותה עת כוחה המיכני של המלגזה לאותן פעולות הקשורות לייעודה המקורי הלא תעבורתי של המלגזה קרי – להפעלת המלגז להנפת מטענים, הורדתם וכיו"ב, אין המדובר "בתאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד. ##תאונה עם מאוורר של מנוע מלגזה כתאונת דרכים:## בבר"ע (ת"א) 2411/00, "אלרם" חברה לשינוע בע"מ נ. "קרנית", התובע, מכונאי במוסך, נפגע במהלך עבודתו מלהבי מאוורר של מנוע מלגזה, אשר באותה עת לא שימשה בייעודה הלא תעבורתי, היינו: שינוע מטענים ממקום למקום, אלא עמדה במוסך לצורך תיקונה. הלכה פסוקה היא כי החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכאני של הרכב, אינה כפופה למרכיביה של ההגדרה הבסיסית של התאונה הבסיסית ויש לה חיות עצמאית משלה, אולם חזקה זו חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי רב תכליתי והנזק נגרם בניצול הכוח המכאני לאותו ייעוד לא תעבורתי. כאן התובע נפגע מלהבי מאוור עת עסק בתיקון המלגזה, אשר באותה עת לא שימשה, כאמור, בייעודה הלא תעבורתי, אלא עמדה לצורך תיקונה. לכן, למרות ההרחבה הטמונה בחזקה המרבה של הכוח המכאני של הרכב, היא אינה חלה מקום בו הכוח המכאני שנוצל, אינו חלק מאותן פעולות הקשורות לייעודה המקורי הלא תעבורתי של המלגזה. לפיכך נפסק שאין לראות בתאונה הנדונה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד. פס"ד זה אושר ע"י ביהמ"ש העליון ב-1.7.01 והבקשה לרשות ערעור נדחתה ב-רע"א 1056/01 (ראה את פסה"ד המלא בעמ' 8920). ##להלן פסק דין בנושא קטיעת אצבעות בתאונת עבודה מפגיעת מאוורר כתאונת דרכים:## בפס"ד של בית משפט השלום בהרצליה מיום 21.6.00 בת.א. 8935/98 גרינשטיין ואח' נ' קרנית ואח' (צלטנר 7452) אשר אושר בבית המשפט המחוזי בתל- אביב בבר"ע 2411/00 מיום 11.1.01 (צלטנר 8230) נפגע התובע במסגרת עבודתו לתיקון מנוע מלגזה ואצבעותיו נפגעו מלהבי מאוורר מנוע המלגזה. נקבע כי כיוון שמדובר בפעולת תיקון בעת שהמלגזה עמדה במוסך לצורך תיקונה הרי שאין זו פעולה הכרוכה בניצול הכח המכני של הרכב לאחר מייעודיה המקוריים הלא תעבורתיים, כפי שנדרש על פי הלכת עוזר. נקבע כי לצורך ההרמוניה החקיקתית החזקה המרבה השלישית אינה יכולה לחול מקום בו הכח המכני שנוצל אינו חלק מאותן פעולות הקשורות לייעודה המקורי והלא תעבורתי של המלגזה ומקום בו מדובר בתיקון בלבד. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) להלן החלטה בנושא קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מחפר זחלילי: החלטה א. העובדות: התובע, יליד 8.10.40, נפגע בתאונת עבודה, עת עבד אצל הנתבעת 1 כמכונאי לציוד מכני כבד. ביום 24.11.99 הורתה הנתבעת 1 לתובע להחליף רצועות מאוורר של מחפר זחלילי. התובע בדק את המחפר, הכניס את ידו לעבר הרצועה כדי לראות אם היא קרועה; דא עקא, מפעיל המחפר, נתבע מס' 4, שישב בקבינה סובב את המפתח, הרצועות הסתובבו ואצבעות ידו הימנית של התובע שהיו על הרצועות נתפסו ונקטעו (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה בעילה עפ"י פקודת הנזיקין נגד המעבידה ומבטחיה בביטוח חבות מעבידים הנתבעות 1 ו- 2 ולחלופין בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") נגד הבעלים של המחפר ומפעילו במועד התאונה נתבעים 3 ו- 4 ונגד מבטחות המחפר לפי פוליסת ביטוח חובה - הנתבעות 5 ו- 6. הנתבעות 1 ו- 2 שלחו הודעת צד ג' לנתבעות 5 ו- 6 בטענה לחובת שיפוי מכוח ביטוח כפל אשר לטענתן קיים לפי פוליסת ביטוח חובה שהוצאה למחפר; לטענתן חלה חבות מכוח ביטוח כפל גם אם בית המשפט יקבע שנזקי התובע לא נגרמו עקב "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם האירוע שבו נפגע התובע היה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, הגישו הצדדים סיכומים בכתב ובפסק הדין החלקי שנתן כב' השופט גורפינקל נקבע שהאירוע אינו בגדר "תאונת דרכים" (להלן: "פסק הדין החלקי"). בעקבות פסק הדין החלקי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו ישלמו הנתבעות 1 ו- 2 לתובע סך של 65,000 ₪ והתביעה כנגד הנתבעים 6 - 3 תידחה. עוד הוסכם כי ההודעה לצד ג', אשר נשלחה ע"י הנתבעות 1 ו- 2 תיוותר על כנה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ונותרה לדיון ההודעה לצד ג'. ביום 6.2.05 הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ובו הוסכם כי: "העובדות, הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין החלקי שניתן ע"י כב' השופט גורפינקל לרבות הקביעה כי האירוע נשוא התביעה אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ישמשו כעובדות מוסכמות ומחייבות את הנתבעים 1 ו- 2 וצדדי ג' במסגרת הדיון בהודעת צד ג'". (להלן: "ההסכם הדיוני"). ב. השאלה שבמחלוקת: הצדדים הגדירו בהסכם הדיוני את השאלה שבמחלוקת והיא אם הנזק שנגרם לתובע נכלל בנזקים המבוטחים בפוליסת החובה שהנפיקו צדדי ג'? תשובה חיובית לשאלה זו תחייב את צדדי ג' לשפות את הנתבעות במחצית חיוביהן כלפי התובע ואילו תשובה שלילית תגרום לדחיית ההודעה. ג. דיון: סעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970, (להלן: "הפקודה") קובע כי פוליסת ביטוח חובה מבטחת: "בעל רכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, (להלן: "החוק") ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו. לעניין זה "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" - כמשמעותם בחוק". בבואנו לפרש הוראות בפקודה, עלינו לעשות זאת על רקע החוק. יש צורך ליצור קורלציה והרמוניה תחיקתית בין הסדר הפיצויים לחובה הביטוחית. (ע"א 6299/99 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' רחל אוחנונה, תק - מח 2001 (2), 14648; ת.א. (חיפה) 134/96 קנימח שרה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק - מח 2002 (4), 639; ע"א 420/83 חליל אבו-סקייק אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2), 627). לטענת הנתבעות כוונת המחוקק הייתה להרחיב את היקפו של ביטוח האחריות של בעל הרכב והנוהג בו באופן שיכסה גם חבות החורגת מגדרו של החוק. התנאי הוא כי קיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה. כיוון שהנתבע מס' 4, (להלן: "פחימה") התניע את הרכב ופעולתו היא שגרמה לתנועת רצועות המאוורר ולנזקו של התובע, החבות מבוטחת בפוליסת ביטוח שהנפיקה צד ג' 1 עקב הרחבת כיסוי זה באופן שהוא חל על "כל חבות אחרת". מנגד טוען צד ג' כי אין לשוב ולבחון את פסק הדין החלקי והקביעות שבו מפני ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים, ומשנקבע כי התובע לא נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי" אין מקום לתחולת סעיף 3(א)(1) לפקודה. כל אחד מן הצדדים סמך יתדותיו על פסיקה שצירף. פוליסת ביטוח החובה הונפקה בהתאם לדרישת הפקודה. פוליסת ביטוח היא חוזה ועל כן יש להתייחס לכללי הפרשנות של חוזים. לשון הפוליסה אינו המקור היחיד לתכליתה. בצד הלשון עומדת התכלית האובייקטיבית, כפי שצדדים הוגנים המגינים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה. לעיתים ישנו מצב של חוסר ודאות וערפול באשר לתכליתה של הפוליסה והפרשן נתקל במספר תכליות אפשריות ובמקרה זה, עליו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולגבש במיטב האובייקטיביות את התכלית העומדת ביסוד הטקסט (ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1), 221). הכלל המוכר בפרשנות בכלל ובפרשנות פוליסות בפרט הוא כי יש ליתן לכתב את המשמעות המילולית כפשוטה. אם די בפירוש המילולי כדי להתחקות אחר כוונת הצדדים אין לסטות ממנו. לעיתים, מן הראוי ליתן לכתב פירוש סביר אפילו לכאורה הוא עומד בסתירה למילים המפורשות וזאת כדי להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית אליה התכוונו הצדדים המתקשרים ובהנחה שקריאה כוללת של הכתוב מובילה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים, (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661; ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5), 746, 755). עפ"י לשון הפוליסה נראה כי הכיסוי הביטוחי תחום לגבולות החוק. פרשנות הפוליסה באופן שתכסה כל שימוש ברכב מרחיבה את הכיסוי הביטוחי מעבר לנדרש בפקודה. נראה שאין להתיר הרחבה שכזאת על דרך פרשנות, כאשר לשון הטקסט ברורה וחד משמעית ובלי שהצדדים נתנו את דעתם במפורש וגילמו את הסיכון הטמון בהרחבת הכיסוי הביטוחי. (ראה ת.א. 2119/00 מנופי אבי בע"מ נ' רווית נאור ואח', דינים מחוזי, לג(3), 974; ע"א 3999/97 כהן נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4), 651, 656 - 655). אמור מעתה: הגם שקיימת אפשרות שהכיסוי הביטוחי ישתרע על חבות שמחוץ לחוק, דהיינו עפ"י פקודת הנזיקין עדיין תהיה העילה הנזיקית כפופה לכך שמדובר בנזק עקב "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק. למשל כאשר אדם "משתמש" ברכבו וגורם ל"תאונת דרכים" בלי שיש לו רישיון נהיגה תקף במועד התאונה, יש לו עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין וכיסוי ביטוחי לפי הגדרות הפוליסה כמפורט בפקודה וזאת בתנאי שענה על הגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפי החוק. (ישנם מקרים נוספים המנויים בסעיף 7 לחוק). בשולי הדברים אוסיף, כי כב' השופט גורפינקל, במסגרת פסק הדין החלקי, קבע כי אם לא תוצג התחייבות של צד ג' לבטח את אחריות הנתבעת 1 "בגין כל חבות אחרת" בגין השימוש במחפר ויתברר כי טענת הנתבעות 1 ו- 2 להתחייבות צד ג' נשענת על פוליסת ביטוח החובה בלבד, אזי תדחה ההודעה לצד ג' נוכח העובדה שאין מדובר ב"תאונת דרכים". הצדדים כאמור אימצו את פסק הדין בהסדר הדיוני ואף מטעם זה ראוי לדחות את ההודעה לצד ג'. ד. סוף דבר: נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הודעת צד ג'. אני מחייבת את הנתבעות בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד תאונות דרכים בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. קטיעת איבראצבעותתאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכיםתאונת עבודה