ערר הכרה במצב נפשי

להלן פסק דין בנושא ערר הכרה במצב נפשי: פסק דין 1. המערער, יליד 1963, שירת בצבא קבע והשתחרר בשנת 1991. 12 שנים לאחר מכן, בשנת 2003, הגיש המערער תביעה להכרה בזכות, בגין ירידה בשמיעה ובגין מצב נפשי. קצין התגמולים קיבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת לירידה בשמיעה כיון שהיתה זו "חבלה רשומה" ודחה את התביעה לגבי מצב נפשי בשל התיישנות. המערער ערר על קביעה זו אך ועדת הערר אימצה את טענת ההתיישנות ודחתה את הערר על הסף. על כך נסב הערעור שבפנינו. 2. המערער, שייצג את עצמו בעת שמיעת הערעור, הפנה אותנו לחוות דעת פסיכיאטרית מטעמו (שעמדה בפני קצין התגמולים), וממנה עולה כי לטענת המערער, במהלך השנים 1989-1990 הוא שירת בדרום לבנון והשתתף בקרבות עם מחבלים. באחד האירועים, נהרגו שני חיילים שהיו חבריו לחוליה והוא עצמו ירה והרג את המחבלים, ומאז אותו אירוע החלה ירידה בתפקודו. כיום, מטופל המערער במרפאה לבריאות הנפש בעכו, נזקק לתרופות ואף ביצע שני נסיונות אובדניים. המשיב חזר על טענתו כי תביעתו של המערער להכרה בזכות, להידחות על הסף מחמת התיישנות. 3. המסגרת הנורמטיבית לעניננו קבועה בסעיף 32(א) לחוק הנכים, שזו לשונו: "הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת-התיישנות ארוכה-יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה". ככלל, בתי המשפט מפרשים בצורה נדיבה חוקים סוציאליים, וחוק הנכים הוא חוק סוציאלי מובהק. עם זאת, המחוקק קיצר את תקופת ההתיישנות בחוק הנכים וצמצם אותה בהשוואה לתקופות ההתיישנות הרגילות, ובכך גילה דעתו שאין להכיר ללא הגבלת זמן בתביעה על פי חוק הנכים. ההתיישנות הקבועה בסעיף זה היא מהותית ולא דיונית, קרי, הזכות עצמה מתיישנת אם התביעה לא הוגשה במועד הקבוע בחוק, למעט מספר מחלות לגביהן נקבעה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר. נציין כי במקור נקבעה בחוק תקופת התיישנות של שנתיים שהוארכה לשלוש שנים בעקבות תיקון החוק, תיקון שנעשה עקב ביקורת של בית המשפט על תקופת ההתיישנות הקצרה. ההנחה שעמדה בבסיס קביעת המחוקק היא, שפגימות או חבלות הקשורות בשירות הצבאי יתגלו במהלך תקופה של שלוש שנים לאחר השירות. מטעם זה, נקבע בחוק הנכים משטר התיישנות מיוחד, בבחינת LEX SPECIALIS , שגם ההסדרים המיוחדים להארכת תקופת ההתיישנות, דוגמת סעיף 8 או סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אינם חלים עליו - ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פד"י מד(1) 177 (1988); ע"א 347/77 קצין התגמולים נ' אדרי, פ"ד לא(3) 777 (1977); רע"א 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, פד"י לח(3) 13 (1984). קיצורו של דבר, שבחוק הנכים, קמץ המחוקק את ידו וקיצר את תקופת ההתיישנות בהשוואה לתקופת ההתיישנות הרגילה. 4. תקופת ההתיישנות של שלוש שנים היא אפוא מחסום-סף להכרה בזכות - ע"א 1597/92 קצין התגמולים נגד ממן, פ"ד מ"ז(2), 478 (1993). הדרך היחידה להארכת מועד להכרה בתביעה על פי חוק הנכים, מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 32(א) לחוק, מוסדרת בסעיף 32א לחוק, שזו לשונו: "32א. קצין-תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; (2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה; (3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת-הנאה אחרת עקב החמרת הנכות; (4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון". רשאי אפוא קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות אם ראה "מן הצדק" לעשות כן, ובהתקיים מספר תנאים מצטברים להארכת מועד להגשת הבקשה. התנאי הראשון הוא "חבלה רשומה". החבלה אינה אך ורק האירוע, אלא אירוע שגרם לפגיעה בחייל עצמו. דהיינו, יש להוכיח אירוע (מלחמה, אימון, תאונה וכיו"ב) שבמהלכו נפגע החייל המסויים - ע"א 455/85 הנ"ל. להוכחת "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה רכיבים: רישום המעיד על פגיעה בגוף; אירוע שגרם לפגיעה; סמיכות זמנים בין האירוע לבין הרישום - ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פד"י מא(4) 133 (1987). בהמשך, הסתפקה הפסיקה ברישום לגבי הפגיעה בחייל, ולאו דווקא האירוע בו נפגם - ע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד נ(4) 452 (1997). כן נקבע כי סעיף 32א לחוק הנכים חל גם על נכים שנכותם נובעת ממחלה או החמרת מחלה - ע"א 203/85 הנ"ל; כך שהביטוי אינו מצומצם אך ורק לחבלה פיזית, וגם פגיעה בנפש כלולה בגדר חבלה, לרבות הלם קרב - ע"א 455/85 הנ"ל. לשאלה מהו "מוסד ציבורי" שאושר על ידי שר הבטחון לצורך הכרה ברשומותיו ראה בע"א (חיפה) 1936/05 חבר נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 27.11.06). 5. מכאן, שגם פגיעה נפשית יש להראות ברשומות צה"ל או ברשומות אחרות. עם זאת, מטבע הדברים, פגיעת נפש מתגלית בשלב מאוחר יותר ולעיתים, דווקא בשל אופי המחלה, החייל אינו עומד על הקשר הסיבתי בין האירוע או האירועים לבין מחלתו. לכן, ובהמשך להלכה שנפסקה בע"א 3368/93 הנ"ל, כל שנדרש הוא רישום של תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי, דהיינו, רשומה לגבי המחלה עצמה להבדיל מהאירוע שגרם לה - ע"א (ת"א) 3876/98 ווילמוט נ' קצין התגמולים, פ"מ תשנ"ט(2) 56 (1999). לשון אחר, יש להראות לכל הפחות תיעוד לגבי הסימפטומים במהלך השירות, כתוצאה מאירוע, גם אם האירוע עצמו אינו מתועד. בתי המשפט נקטו אפוא גישה מקלה וליברלית לגבי פרשנות המילים "חבלה רשומה" במצבים של פגימה נפשית, הן לגבי רישומה של הפגיעה והן לגבי הוכחת האירועים שגרמו לפגימה - ראה, לדוגמה, ו"ע (ראשון לציון) 328/04 דרור נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 24.11.05) והאסמכתאות שם; ע"א (ב"ש) 1031/98 לוי נ' קצין התגמולים, פ"מ תשנ"ח(2) 489 (1998). כדוגמה למקרה בו הוכרה תגובת קרב מתמשכת (הפרעה פוסט- טראומטית) שלא תועדה סמוך לאירוע אך מצאה ביטוי ברשומות והוכרה כ"חבלה רשומה" ראה ו"ע (ת"א) 304/05 טלוסטי נ' משרד הבטחון (ניתן ביום 26.9.06). עם זאת, נדגיש כי למרות הגישה הליברלית, ומטעמים של מדיניות משפטית, לא ניתן להתעלם מהצורך בתיעוד במסמך כתוב כדרישת המחוקק. 6. ומהתם להכא. לא יכולה להיות מחלוקת, שהתנאי הראשון של "חבלה רשומה" לא מתקיים בעניננו. המערער טען לאירועים או לאירוע מסויים בשנים 1989-1990, וכי מאז החלה ירידה בתפקודו. אלא, שלכך אין כל תימוכין ברשומות הצבא או ברשומות של "מוסד ציבורי" אחר. הפעם הראשונה בה התלונן המערער על מצבו הנפשי היה בשנת 1999 או בסמוך לכך, לאחר שהעסק שהקים קרס ויחסיו עם אשתו הורעו עקב כך. מכאן, שלא נתמלא התנאי הראשון בשורת התנאים המצטברים הנדרשים להארכת תקופת ההתיישנות בסעיף 32א לחוק. 7. למעלה מן הצורך נציין כי גם התנאי השני לפיו השיהוי בהגשת הבקשה אינו מקשה במידה ניכרת על קצין התגמולים, אינו מתקיים. הנה כי כן, התביעה הוגשה בחלוף 12 שנים מיום שחרורו של המערער, ומטבע הדברים הדבר מקשה על המשיב להתמודד עם טענותיו של המערער, לאתר עדים או חומר רלוונטי שיכול לאשש או להפריך את טענותיו של המערער לגבי שירותו הצבאי, הפעילות בה נטל חלק והאירועים שחווה. סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור ולפנים משורת הדין, ללא צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיערר