להלן החלטה בנושא עילת נרדפות בשואה: החלטה 1. העורר, יליד 29', הלך לעולמו ביום 1.3.04. תביעתו נסבה על טענתו לגירוש מסירת למסראתה שבלוב, טענה אותה העלה בפברואר 04', ימים ספורים לפני מותו. 2. למרות שעילת הנרדפות הוכרה ע"י המשיבה, נדחתה פניית בתו, הגב' מלכה סבן, להיכנס בנעליו ולקבל התגמול, בנימוק כי מאחר והמנוח לא תבע הכרה בפגימה נפשית, אין ביכולתו של יורש לבקש להכיר בכך. השתלשלות העובדות 3. תביעתו של המנוח מיום 29.7.01 נדחתה על ידי המשיבה בהחלטה מיום 27.11.02. ביום 20.2.04 פנה המנוח אל המשיבה וביקש לתקן האמור בתביעתו, כך שציין כי גורש מסירת למסראתה בשנת 41', וכי כל האמור בתביעתו הראשונה הינו תיאור תנאי המחיה במסראתה עצמה לאחר הגירוש. למכתב זה צירף העתק רישום ממרשם האוכלוסין המעיד על לידתו בעיר סירת. פנייה זו כלל לא נענתה על ידי המשיבה. 4. ביום 6.7.04 פנתה בתו של המנוח אל המשיבה בבקשה לקבל התגמול בשמו, ונדחתה (בהחלטה מיום 28.9.04) בנימוק כי מאחר והמנוח, בטפסי תביעתו, לא ביקש להכיר בפגימה נפשית, אין ביכולתה לתבוע הכרה בפגימה שלא נטענה על ידי המנוח עצמו. על כך הוגש הערר שבפנינו. מועד הגשת הערר 5. החלטת הדחייה בעניינו של המנוח (מיום 27.11.02) לא נשלחה בדואר רשום. על פי החלטתנו בוע 128/05 דרייזן רחל נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם (12.9.2005), מקום בו ההחלטה לא נשלחה בדואר רשום ואין אינדיקציה לידיעת העורר על ההחלטה - חזקה שהערר הוגש במועד. דיון 6. ביום 31.10.07 התקיים הדיון בפנינו, אז הובהר כי המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם המנוח טען לקיומה של פגימה נפשית בעת תביעתו, כאשר אין חולק לגבי שאלת גירושו מסירת למסראתה- טענה אותה מקבלת המשיבה ומכירה בה. 7. לטענת ב"כ העורר, מאחר ועילת התביעה היא הגירוש מסירת, אשר לגביו אין חולק- הרי שהפגימה הנפשית בטפסי התביעה הינה בגדר מסקנה נלוות לטענת הנרדפות ואין היא בגדר עילת תביעה נפרדת לה יש לטעון. 8. ב"כ המשיבה ביקשה להקיש מהפירוט הרב של הפגימות הפיזיות הרבות אותן פירט המנוח בטפסי תביעתו- להיעדר פירוט בדבר הפגימה הנפשית, כאשר לטענתה באם היה חפץ בכך היה מצרפה אל היתר. מאחר ולא עשה כן - הרי שפגימה זו לא נשכחה סתם וכנראה שלא חפץ לתבעה. 9. לגישת המשיבה יש לכאורה תימוכין, בין השאר ברע"א 1406/00 שי אורי נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם (7.8.2000) ובשורת החלטות שיצאה מעם הועדה, לגבי "הרכבת" פגימה חדשה על תביעה ישנה. בכל זאת איננו סבורים שיש לקבל גישתה. נבהיר עמדתנו. 10. בתחילה, היה על התובע להוכיח כל פגימה נטענת והקשר הסיבתי בינה לבין אירוע הנרדפות. במחצית שנות התשעים שינתה המשיבה גישתה והניחה, באופן כמעט אוטומטי, כי כל מי שחווה אירוע נרדפות נפגע בנפשו (פגימה המכונה "עצבים"). לפיכך, המשיבה אף הפיקה מסמך המהווה חלק ממסמכי התביעה, לפיו כאשר התביעה מוגבלת לפגימה נפשית, בהסכמת התובע, אם תוכר הנרדפות, יזכה בנכות נפשית בשיעור המינימאלי של 25 אחוז, ללא צורך לעמוד בפני ועדה רפואית. טופס זה מצוי אף בתיקו של העורר אצל המשיבה, אך הוא לא נחתם בידי העורר, כפי הנראה משום שתבע פגימות אחרות - ולטעמנו יש לומר: פגימות נוספות. 11. מי שעגת החוק ואופן מילוי הטפסים אינו נהיר לו, לא יטען בין הפגימות הנטענות גם לפגימה נפשית כתוצאה מן הרדיפות, מתוך מחשבה שהמדובר במחלת נפש. לעומת זאת, מי שמסתייע בבא כח המכיר את רזי החוק הספציפי, טוען זאת כדבר שבשגרה. לפיכך, נראה כי כאשר המדובר בתביעה שהוגשה לאחר ביטול תקופת ההתיישנות בחוק, במועד בו פגימה נפשית מוכרת כדבר שבשגרה וללא צורך לעמוד בפני ועדה רפואית, יש לראות טענה לפגימה זו כאינהרנטית לתביעה, בוודאי כאשר זה הדבר העומד בין הכרה בתביעה לבין דחייתה - כבעניננו של העורר, לאור פטירתו, בסמוך להעלאת טענת הנרדפות שהתקבלה, היא הגירוש מסירת. 12. לענין זה יפים דברי כב' השופט חיים כהן בע"א 815/77 שרה לייבנזון נ' הרשות המוסמכת, לב(3) 269 (1978) בעמ' 276 (אליהם אף הפנה ב"כ העורר): "..כדרכי תמיד, וכל שכן בנכים, קיימתי במי שאינו יודע לשאול ולטעון, מצוות את פתח לו, ופסקנו כל אשר פסקנו כאילו נטענו כל הטענות האפשריות..." זאת ועוד, אל לשכוח כי עסקינן בחוק סוציאלי שמטרתו להיטיב עם הנכים, שפירושו ייעשה תוך הפעלת גמישות ובאופן המקל עם העוררים [ראו ע"א 657/76 הרשות המוסמכת נ' חיים חסדאי, פ"ד לב(1) 778 (1978)]. 13. משכך, כאשר המנוח טען בתביעתו לנרדפות מכוח החוק ולפגימות פיזיות כאלה ואחרות, שב ופנה לאחר מספר שנים בבקשה לתקן את תביעתו, פנייה אשר כלל לא נענתה על ידי המשיבה, ונראה כי תביעת הפגימה הנפשית נשמטה שלא במכוון אלא מתוך אי ידיעה (כאשר ברור כי אם העורר היה עוד בין החיים אזי בעצם קבלת טענתו בדבר הגירוש היתה מתקבלת אף הטענה בדבר פגימה פיזית- הגם שלא נטענה מראש אלא כתוצאה מקבלת התביעה) - יש מקום ללכת לקראת העורר, בנסיבות הענין. 14. סוף דבר- הערר מתקבל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד.ניצולי שואה