סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני

להלן החלטה בנושא סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני: החלטה 1. העוררות, אחיות, ילידות 1935, 1937, מבססות את ערריהן על הטענה לתחולת סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני. עוררת 2 טוענת בנוסף למעשה אלימות נציונל סוציאליסטי אשר ננקט נגדה על ידי חייל גרמני. 2. לטענת העוררות, נאלצו לעבור ולהתגורר במרתף ביתן, בבקאו שברומניה, היות וחיילים גרמנים חיו בביתם. אימן אולצה לצאת בכוח מהמרתף, על ידי חיילים גרמנים, לנגד עיניהן, ולימים סיפר להן אביהם שהיא נאנסה. בעקבות האונס, חלתה האם במחלת נפש שבעקבותיה לא תפקדה ואושפזה לסירוגין בבתי חולים לחולי נפש. סבתן הפכה לדמות מרכזית בחייהן, היוותה תחליף אם וטיפלה, במרתף, בעוררות ובאימן. העוררות מעידות על אירוע שבו הוכרחה סבתן לבשל לגרמנים חזיר, תוך הכאתה ושימוש בכוח, לנגד עיניה של עוררת 1. 3. עוררת 2 טוענת בנוסף לאמור לשני מעשי אלימות שננקטו כלפיה: הראשון כשחייל גרמני שהיה בחצר ביתם בעט בחוזקה בצלעותיה, והשני כשהלכה ברחוב כשתליון זהב תלוי על צווארה, נתלש בחוזקה ובפתאומיות על ידי חייל גרמני שחלף על פניה. לדבריה, מאז אותם אירועים, החלה לגמגם. 4. לאחר ששמענו את העוררות וניתנה לנו האפשרות להתרשם מעדותן, לא שוכנענו כי גרסתן גרסת אמת היא ולא נוכל לומר כי הן עמדו בנטל המוטל עליהן. הגענו להחלטה זו לאור אופן תיאורן את האירועים, סתירות שונות בין הגרסאות, ארועים שהובאו לראשונה בעת העדויות וכלל התרשמותנו מהעוררות. נפרט להלן. אירוע הסבתא שאולצה לבשל עבור הגרמנים 5. העוררת 1 פירטה בפנייתה כי סבתה הוכתה כאשר סירבה לבשל חזיר עבור הגרמנים. בתצהירה מיום 20.9.05 הוסיפה העוררת 1 כי הסבתא הוכתה לנגד עיניהן, שלה ושל אחותה, וכי העוררת 2 החלה לגמגם לאחר ההלם בשל המכות שספגה הסבתא (כך גם טענה בעדותה, בתחילה ואחר כך, כשהובהר לה כי אחותה טוענת אחרת, שינתה טעמה וטענה כי אינה יודעת בעקבות מה החלה אחותה לגמגם). בעדותה, לראשונה, טענה העוררת 1 כי אף היא הוכתה באירוע זה, כאשר הביאה גרזן לסבתה. 6. העוררת 2 העידה שכלל לא ראתה כאשר לקחו את הסבתא לבשל חזיר, והיא רק זוכרת שהסבתא חזרה וביכתה על שבישלה חזיר. 7. בהתחשב בהתרשמותנו מהעדויות, טענת העוררת 1 כי העוררת 2 נכחה בכל האירוע ואף החלה לגמגם כתוצאה ממנו, בניגוד לגרסת העוררת 2 וגרסתה הבלתי אמינה של העוררת 1, לראשונה בפנינו, כי אף היא הוכתה באירוע זה - לא נוכל לומר כלל וכלל כי שוכנענו מעדויות העוררות וכי הן עמדו בנטל המוטל עליהן. אונס האם 8. העוררת 1 ציינה כי אמה לקתה במחלת נפש ונודע לה כי נאנסה על ידי הגרמנים. בעדותה טענה העוררת 1 כי לא ראתה את האירוע בעקבותיו נאנסה האם, אלא רק כאשר שבה למרתף, עטופה בחצאית. 9. העוררת 2 טענה בפנייתה כי האב סיפר שהאם נאנסה מספר פעמים. עולה בבירור הן מהאמור בפנייתה והן מדבריה לרופאה, דר' זינגר, כי הדבר נודע לה בדיעבד, מקץ זמן רב, מפי אביה (כך גם העידה העוררת 2 בפנינו). בעדותה טענה העוררת 2, לראשונה, כי נכחה כאשר נלקחה האם מהמרתף בכח על ידי החיילים ואף היא נדחפה כאשר ניסתה למנוע זאת. הוסיפה העוררת 2 וטענה כי ראתה גם כאשר האם הוחזרה למרתף כשהיא חבולה ושרוטה. 10. התרשמותנו הברורה היא כי האם נפגעה קשות בנפשה כתוצאה מאירועי השואה, אולם העוררות שמעו על האירועים בדיעבד, לאחר המלחמה, מאביהן. לא שוכנענו כלל וכלל כי מי מהעוררות נכחה כאשר האם נלקחה, או כאשר הוחזרה, ואף לא כי העוררות יודעות למקם אירוע האונס במועד ספציפי, או באירוע ספציפי בו נכחו. אין אנו מקבלים כלל את גרסת העוררת 2, שעלתה לראשונה בעדותה, כי ניסתה למנוע את לקיחת האם ונדחפה עקב כך. אירועי אלימות 11. העוררת 2 טענה בפנייתה לרשות כי החלה לגמגם בעקבות אירוע בו חייל גרמני תלש תליון מצוארה, כשהייתה ברחוב, בהיותה בת 4. לא שוכנענו כלל כי אירוע זה אכן התרחש. העוררת 1 כלל לא העידה לגביו, העוררת 2 טענה בעדותה, בניגוד לאמור בפנייתה, כי החלה לגמגם לאחר האירוע עם האם, או עם הסבתא. 12. העוררת 2 העידה, גם זאת לראשונה בפנינו, כי הגרמנים בעטו בצלעותיה כשהתקרבה ללטף את הכלב שלהם. לאור כלל התרשמותנו מהעוררת ומאופן תיאורה את הדברים, לא נוכל לומר כי נתנו אמון בגרסתה וכי עמדה בנטל המוטל עליה, לא לגבי קריעת התליון ולא לגבי אלימות החיילים. 13. העוררת 1 ציינה בפנייתה, באופן כללי, כי הוכתה על ידי הגרמנים ועל ידי הילדים, כשרצתה לצאת מהמרתף בו התגוררו. בעדותה טענה העוררת 1, לראשונה, כי הגרמנים היו מתעללים בה בחצר וכלבם היה מתנפל עליה. לא שוכנענו כלל מגרסתה, שעלתה ברובה לראשונה בפנינו. סיכום 14. אין ספק כי תקופת המלחמה עברה על שתי העוררות ומשפחתן בצורה קשה מאד, כשהן מתגוררות במרתף הבית בו תפסו להם הגרמנים חזקה, כשמצבה הנפשי של האם בכי רע. אולם, תנאי חיים אלו אינם מהווים שלילת חופש, מעשה אלימות או עילת נרדפות אחרת על פי החוק. הרושם הברור הוא כי העוררות, שהיו צעירות לימים, שמעו משך השנים על אירועים שונים, שהתערבבו להן, ולמרות שלא נכחו באירועים אלו, מיקמו את עצמן באירועים עצמם, ומכאן שינוי הגרסאות וריבויין. 15. לאור האמור, שני העררים, על כל רכיביהם, נדחים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד.פיצוייםניצולי שואה