נתינות טוניסאית - חוק הפיצויים הגרמני

יהודי טוניס אשר פנו בתביעות למשיבה, נדחו על הסף בטענה כי היו נתינים טוניסאים או צרפתים ועל כן אין הם עומדים בתנאי הקבוע בסעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני, העדר נתינות. בשורה ארוכה של החלטות, החל משנת 2003, החליטה ועדת הערר כי הגם שכעקרון הייתה קיימת נתינות טוניסאית, שיש בה כדי למנוע כניסה לגדרו של החוק, גישת המשיבה לפיה כל יהודי טוניס היו בעלי נתינות אינה מבוססת. על כן, רק כאשר קיימת אינדיקציה לקיום נתינות, יעבור הנטל להוכחת העדר נתינות אל התובע ובכל מקרה אחר - אין לדחות תביעתו בטענה ערטילאית לקיומה של נתינות. להלן החלטה בנושא נתינות טוניסאית: החלטה 1. הדיון בעניינם של העוררים כמפורט לעיל אוחד, בשל העובדה שכולם עוסקים בסוגייה זהה. השתלשלות העניינים לגבי כל העוררים דומה: פניה למשיבה ללא יצוג עו"ד בתביעה שעניינה שהות בטוניס בתקופת המלחמה; דחיית התביעה ע"י המשיבה על הסף, בטענה לקיומה של נתינות טוניסאית; קבלת החלטת הדחיה בדואר רשום (בין החדשים דצמבר 2005 עד ספטמבר 2007); הגשת ערר באיחור (על פי הדין יש להגיש את הערר תוך 30 יום מקבלת החלטת הדחיה בדואר רשום) באמצעות בא כוחם דהיום, עו"ד עציון. 2. השאלה המתעוררת לגבי כל העוררים היא האם בשל האיחור בהגשת הערר, הם אינם זכאים לקבלת תגמול ממועד פנייתם הראשונה למשיבה, אלא ממועד מאוחר יותר, כלומר שינוי ההלכה בנושא שביסוד תביעתם - סוגיית הנתינות הטוניסאית. השתלשלות משפטית: סוגיית הנתינות 3. יהודי טוניס אשר פנו בתביעות למשיבה, נדחו על הסף בטענה כי היו נתינים טוניסאים או צרפתים ועל כן אין הם עומדים בתנאי הקבוע בסעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני, העדר נתינות. 4. בשורה ארוכה של החלטות, החל משנת 2003, החליטה ועדת הערר כי הגם שכעקרון הייתה קיימת נתינות טוניסאית, שיש בה כדי למנוע כניסה לגדרו של החוק, גישת המשיבה לפיה כל יהודי טוניס היו בעלי נתינות אינה מבוססת. על כן, רק כאשר קיימת אינדיקציה לקיום נתינות, יעבור הנטל להוכחת העדר נתינות אל התובע ובכל מקרה אחר - אין לדחות תביעתו בטענה ערטילאית לקיומה של נתינות [ראו, למשל, וע 2942/02 ביסמוט משה נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם (20.10.2003); וע 358/04 סוזי גיטה נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם (24.7.2005)]. 5. על החלטות אלו (ודומות להן) הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. ביום 4.2.08 החליט ביהמ"ש המחוזי בת"א כי אין משמעות לקיומה של נתינות טוניסאית, ככל שהייתה כזו, ועל כן יש לבחון את תביעות יהודי טוניס לגופן [ע"א 3054/03, כליפה רועה נ. הרשות המוסמכת, לא פורסם (להלן: "הלכת כליפה")]. שאלת מועד התגמול 6. המשיבה פועלת על פי הלכת כליפה גם לגבי מי שנדחה בעבר בשל שאלת הנתינות ולא הגיש ערר, אולם התגמול משולם שלא ממועד הגשת התביעה הראשונה אלא רק ממועד מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. 7. לפיכך, לגישת המשיבה היום, באם אכן תמצא כי העוררים שהו בטוניס באיזור שהיה כבוש ע"י הגרמנים, הם יזכו לתגמול אך ורק ממועד מתן הלכת כליפה ולא ממועד הגשת תביעתם למשיבה. 8. לאור גישה זו, יש חשיבות לשאלה האם ניתן להאריך את המועד להגשת ערר לגבי העוררים, שרק אז יזכו לתגמול ממועד הגשת תביעתם הראשונה למשיבה. דיון והכרעה 9. אין חולק בדבר זכותה של המשיבה שלא לקבל את קביעת הועדה ולערער עליה, כפי שנהגה. אולם, כל עוד החלטת הועדה לא שונתה בערעור, היא המשקפת את המצב המשפטי על פיו חובה על המשיבה לנקוט. לא יעלה על הדעת כי המשיבה תתעלם מהחלטות הועדה, תמשיך להוציא החלטות דחייה בשל סוגיית הנתינות, כאילו לא ניתנו החלטות נוגדות על ידי ועדת הערר. 10. הרשות פעלה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרון ההגינות ותום הלב, שחל עליה כרשות מנהלית, ועל אחת כמה וכמה בסוגיה הרגישה של ניצולי השואה בה היא עוסקת. היה על המשיבה להימנע מלדחות את תביעותיהם של אותם עוררים, עד לקבלת פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, או לכל הפחות, להודיע לאותם פונים כי תלוי ועומד ערעור בשאלה זו, שתוצאתו תחול גם לגביהם חרף החלטת הדחיה. 11. יתכן שיש מקום להבחין בין עוררים שמיוצגים ע"י ב"כ המעורים בתחום, שמן הסתם ערים למצב המשפטי ועל כן יפעלו בדרכים המשפטיות ויגישו ערר, לבין עוררים שאינם מיוצגים. לפחות לגבי עוררים אלו, שאינם מיוצגים, יש בהחלטת המשיבה משום חוסר תום לב אם לא הטעיה. 12. משלא כך פעלה המשיבה, נוצרו קבוצות אקראיות של תובעים שנדחו ע"י המשיבה חרף החלטות הועדה, כך שאלו שעררו יזכו לתגמול מאז הגשת תביעתם הראשונה בעוד שאלה שלא עררו, גם בשל אי הבנת המצב המשפטי וגם בשל המצג שעלה לכאורה מהחלטת הדחיה של המשיבה, יזכו לתגמול רק ממועד מאוחר בהרבה. 13. סוגיה דומה עלתה בנושא גירוש יהודי בולגריה ורומניה, לאחר הלכת גרנות. ביהמ"ש המחוזי האריך את המועד להגשת ערעור לקבוצה נכבדה של תובעים שלא ערערו (על החלטות ועדת הערר שניתנו לפי המצב המשפטי טרם הלכת גרנות) וההחלטה עמדה במבחן ביהמ"ש העליון [רע"א 2620/07 הרשות המוסמכת נ. סטלה ארלזוב לא פורסם (10.6.2007)]. הטעם להחלטה בעניין ארלזוב זהה לעניננו - אי יצירת אבחנה שרירותית בין קבוצות שונות של תובעים, ללא שוני עניני ביניהם [ראו החלטתנו בוע וע 108/07, אבירם מרסל נ. הרשות המוסמכת, לא פורסם (14.10.2007)]. הדבר נכון שבעתיים לגבי יהודי טוניס, שכן לגביהם כל העת היתה שרירה וקיימת החלטת הועדה לפיה אין לדחות תביעות בשל טענה ערטילאית לקיום נתינות, להבדיל מסוגיית הגירוש, שם ההלכה הייתה כעמדת המשיבה, עד שינויה בהלכת גרנות. 14. לאור כל האמור לעיל, כאשר לא היה מקום לדחות את תביעות העוררים מלכתחילה, וללא ציון כי הנושא תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי על אחת כמה וכמה - אנו עושים שימוש בסמכותנו הטבועה ומאריכים את המועד להגשת הערר לגבי כל אחד מהעוררים (השוו וע 128/05 דרייזן רחל נ. הרשות המוסמכת, לא פורסם (12.9.05)], כך שכל העררים מתקבלים בנושא הנתינות. 15. מועד התגמול, באם תמצא נרדפות לגופה, יהיה מיום הגשת התביעה לרשות, לגבי כל אחד מהעוררים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.פיצוייםניצולי שואה