להלן פסק דין בנושא נפילה לבור בכביש: פסק דין 1. בתביעה זו תובע התובע פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, על פי הנטען, ביום 10.1.97, כאשר, בעת שירד ממדרכה לכביש, במעבר חציה, על מנת לעבור את הכביש, נכנסה רגלו לבור, אשר היה בכביש, בסמוך למדרכה (אירוע זה ייקרא, להלן: "התאונה"). התובע טוען, כי כתוצאה מהתאונה הוא נפגע בקרסולו, ועל פי חוו"ד מומחה מטעמו, ד"ר ליברזון, נגרמה לו נכות אורטופדית צמיתה, בשיעור של 20%, עקב הגבלה בתנועות הקרסול. כן קבע ד"ר ליברזון, כי יש מקום להפעלת תקנה 15 במלואה. התאונה אירעה, על פי הנטען, ליד חנותו של התובע, בעת שהתובע עזר ללקוח להעביר מצרכים, אשר קנה בחנות, אל רכבו של הלקוח, ולפיכך הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה, והתובע קיבל תגמולי מל"ל בסכום כולל של כ- 405,209 ₪. התובע תובע בסיכומיו, סך של 1,659,790 ₪, בניכוי תגמולי מל"ל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. 2. הנתבעת הכחישה את עצם האירוע וכן הכחישה את אחריותה. מומחה מטעמה, ד"ר קליגמן, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד. 3. אומר, תחילה, כי ספק רב בעיני אם השקע באספלט, הנראה בתמונות אותן צירף התובע לתצהירו, הינו מפגע אשר יש לייחס בגינו רשלנות לרשות המקומית. השקע נמצא, אמנם במעבר חצייה, אולם אין מדובר בבור, כפי שהוצג הדבר ע"י התובע ובא כוחו, אלא בשקע קל, אשר רבים כמותו נמצאים ברחבי הערים, וכבר נאמר, לא אחת, כי יש לאזן בין חובת הרשות המקומית למנוע מפגעים ובין העלות הכרוכה בכך, באופן שאין לחייב את הרשות ברשלנות בגין כל מפגע, יהא המפגע אשר יהא. ראו: ע"א 343/73 גרובנר ואח' נ. עיריית חיפה ואח', פ"ד ל(1) 141; ת.א. (ב"ש) 303/78 גוזדה נ' עיריית אשקלון פס"מ תשמ"א א' 467; ת.א. 869/91 (מחוזי י-ם) ע"א (ירושלים) 4344/97 - כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן ואח' .תק-מח 98(1), 1213; ת.א. 556/92(י-ם) בוסקילה נ' עירית ירושלים (לא פורסם); ת.א. (עכו) 2877/96 הינו פלאח סלמאן נ' המועצה המקומית ג'וליס ואח' (לא פורסם). 4. אולם, אין זו הסיבה אשר בגינה נדחית תביעה זו. דין התביעה דחייה, בשל כך שהתובע לא הוכיח שהתאונה קרתה באופן המתואר על ידו; עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר חל עליה סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. הוברר מפי התובע, כי קיימים לפחות שני עדים אותם יכול היה התובע להביא לתמיכה בגרסתו, אולם שהוא בחר שלא להביאם, דבר הפועל לרעתו. ראו, למשל: ע"א 216/73 - חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם פ"ד כח(1), 184; ע"א 771/86, 772- גרשון קווה ואח' נ' מרדכי ישראל ו-4 אח' פ"ד מג(4), 212. כפי שנאמר לעיל, התובע העיד שהאירוע קרה כאשר הוא עזר ללקוח להביא מצרכים לרכבו, ואף העיד שהלקוח היה לידו כאשר נפל. למרות זאת, נמנע התובע מלהביא את הלקוח כעד מטעמו, ולא שמעתי ממנו הסבר להימנעות זו. התובע סיפר בעדותו, כי מספר חודשים לאחר האירוע, כאשר הוא ראה שמרבדים את הכביש, הוא צילם את המקום, ובעת שעשה זאת, הוא פגש את מר דני ז'ק, ראש העיר דאז (להלן: "ז'ק"), אשר ראה אותו עם קביים ושאל מה קרה, והתובע סיפר לו שהוא נפל בבור. התובע בחר שלא לזמנו להעיד, וכאשר נשאל אם הוא דיבר עם ז'ק, השיב: "שום דבר, אין לנו יחסי חברות". הנתבעת מציינת כי חוקר מטעמה שוחח עם ז'ק, אשר אמר לו שאין הוא זוכר שיחה כזו, אולם לא זה העיקר. יש לתמוה הכיצד התובע לא טרח לשוחח עם ז'ק ולהזכיר לו שיחה כזו, אם אמנם היתה, על מנת שיעיד ויתמוך בגרסתו. אילו הייתי שומעת מהתובע שהוא שוחח עם ז'ק, אולם התברר לו שז'ק איננו זוכר את השיחה ואיננו מצליח להיזכר בה, לא הייתי זוקפת את אי הבאתו של ז'ק כעד מטעמו, לחובתו של התובע, אולם עצם העובדה שהוא כלל לא פנה אליו מעוררת תמיהות ופועלת לרעתו. אין צורך ב"יחסי חברות" בין השניים על מנת שהתובע יפנה אליו בענין זה, ולפיכך הסברו של התובע, לאו הסבר הוא. 5. לא רק זאת, אלא שבמסמכים אשר הוגשו קיימות תהיות, אשר לא הוסברו כל צרכן, ואף עדותו של התובע התאפיינה באי דיוקים רבים אשר אינם מאפשרים מתן אמון בלתי מסוייג בה, כזה אשר יכול, לעיתים, להוות נימוק ראוי להסתפקות בעדות יחידה של בעל דין; קיימים רישומים רפואיים בהם נרשם, מפי התובע, שהתאונה אירעה ביום 2.1.97 (ולא ביום 10.1.97, כפי טענת התובע בפניי). התובע בחר, משום מה, לא להגיש מסמכים אלה, והם הוגשו ע"י הנתבעת. יצויין כי התובע טען כי בידו תעודת חדר מיום מיום 11.1.97 (יום לאחר התאונה), אולם גם תעודה זו לא הוגשה על ידו, והנתבעת לא יכלה להשיגה שכן, בשל עבור הזמן, ביער ביה"ח את המסמך. לטענת הנתבעת, בהסתמך על חקירת חוקר מטעמה, היה רשום בתעודה, אשר נרשמה למחרת התאונה, כי התובע סובב את הקרסול "לפני שבוע". בהקשר זה יש מקום לציין, עוד, כי התובע לא פנה אל הנתבעת בסמוך לאחר התאונה, ואף לא בטרם הגיש את התביעה, וכי התביעה הוגשה רק ביום 24.11.03, כמעט 7 שנים לאחר האירוע, והנזק הראייתי אשר נגרם לנתבעת, שהינו חוסר יכולת לקבל מבית החולים את תעודת חדר המיון, רובץ לפתחו של התובע. 6. גם טענותיו של התובע בנוגע לעבודתו, השתכרותו, ומגבלויותיו, בעקבות התאונה, נגועות בסלקטיביות, ובהצגת הדברים באופן בלתי נכון ובלתי מדוייק, דבר המשליך, באופן שלילי, גם על אמינות גרסתו בנוגע לאירוע התאונה. התובע טען בתצהירו כי הוא היה שכיר בחברת אמיביזנס בע"מ, אשר היתה הבעלים של הסופרמרקט לידו הוא נפגע, וכי הוא השתכר שכר ממוצע של 4,363 ₪ וכן החזיק ברכב של החברה וקיבל הטבות נוספות, אולם התברר כי משנת 1994 (שלוש שנים לפני התאונה), הפסידה החברה, בקביעות וברציפות, דבר אשר התובע לא גילה מיוזמתו. התובע טען להפסד שכר מלא בתקופה של 4 חודשים לאחר התאונה, אולם התברר שהוא קיבל בתקופה זו שכר מלא. בעדותו לא ניתן כל הסבר לכך וכל שהשיב התובע כאשר נשאל הוא: "כך המשיך העסק להתנהל". התובע טען כי לאחר שנמכרה החברה (כשלוש שנים לאחר התאונה), הוא עבד בחברת מאמאנש בע"מ, אולם נמנע מלציין שחברה זו הינה חברה בבעלות אחיו, וכי הוא נכנס כשותף עם אחיו. עוד יצויין כי התובע בחר שלא להגיש את תלושי השכר אשר קיבל מחברה זו, ואף לא הגיש תלושי שכר ממקומות אחרים בהם עבד, ותלושי השכר האחרונים שהגיש היו משנת 2004 (שנה וחצי לפני עריכת תצהירו ושנתיים לפני מועד שמיעת הראיות). התובע טען למגבלות קשות ביותר, אולם סרט וידיאו, אשר צולם ע"י חוקר מטעם הנתבעת, מראה שהדברים אינם כפי שהוצגו על ידו. 8. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבל את עדותו של התובע באשר לאופן קרות התאונה. לפיכך, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך גלובלי של 5,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, נכון להיום.תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילהכביש