נזקים נפשיים בעקבות פיגוע

להלן פסק דין בנושא נזקים נפשיים בעקבות פיגוע: פסק דין 1. העורר יליד 1964, רווק אב לילדה, מבקש להכיר בו כנפגע פעולת איבה. הוא טוען, כי ביום 4.3.96 הוא היה נוכח בפיצוץ ליד דיזנגוף סנטר, והיה עד למראות קשים, כולל חלקי גוף אדם, שבעקבות האירוע חלה החמרה במצבו. אין חולקין, כי העורר היה ערב האירוע האמור נכה בשיעור של 60%. תולדות הפגיעות של העורר תוך שירותו בצה"ל בלבנון, ובשתי תאונות דרכים, וגם הרישום של האירוע הפיגוע החבלני מפורטים ברצף ובבהירות בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר איוון גולדברגר. היא נושאת התאריך 9.3.2006, ואנחנו סבורים, כי אפשר לבסס עליה ממצאים ומסקנות. ד"ר גולדברגר טיפל בעורר במסגרת קופת החולים מכבי. הממצאים הכלולים בחוות הדעת של ד"ר גולדברגר (מצורפת לסיכוי ב"כ העורר, שהוגשה ביום 13.3.06 לתיק בית המשפט), נתמכים ברישומים נוספים שנעשו על ידי רופאים שבדקו את העורר, כולל רישומים שנעשו בידי ד"ר אבי רונן, שליווה את העורר והפנה אותו לבסוף לד"ר גולדברגר. 2. בסיכומיה של ב"כ המלומדת של המל"ל, המשיב, היא מייחסת משקל רב לשמות הרחובות שבהם נקב העורר בפניותיו אל המל"ל. היא מסיקה מכך, שהעורר כלל לא נכח במקום. העורר עבד בשליחויות של חברה בשם "גיל קאר" וטען בהזדמנויות שונות, כי הוא נשלח לבצע הפקדה בבנק לאומי עבור מעבידו. הוא גם הוסיף, כי הוא התכוון להכנס למספרה ברח' קינג ג'ורג' בת"א, פינת שד' בן ציון. במקום "בן ציון" העורר נקב בשם "בן ישראל". אנחנו מאמינים לו, כי זו היתה טעות בשם. בנ/1 המהווה רישום הודעה על טופס של המל"ל, מיום 20.2.2001, העורר אכן מזכיר את השם "רח' בן ציון" ולא "בן ישראל". הוא תיאר באותו מסמך את מסלול נסיעתו על קטנוע - דהיינו מכיוון הבימה לרח' שדרות בן ציון. יש לציין עוד בהקשר זה, כי בתשובתה של הרשות המאשרת לכתב התביעה של העורר, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, והנושא תאריך 25.5.2003 נאמר במפורש, כי הארוע היה פעולת איבה אלא שהעורר לא סבל נזק באותו אירוע. המל"ל לא הכחיש אז כי העורר לא נכח במקום. 3. עוד טוענת ב"כ המל"ל בסיכומיה, כי העורר פנה לבית החולים וולפסון ביום 12.4.96 ושם הוא לא ציין את הפיצוץ ליד דיזנגוף סנטר, אלא שהוא התלונן על כאבים בגין תאונת דרכים על הקטנוע שלו מיום 4.4.96. אכן, כאשר העורר פנה לטיפול בעקבות הנזק שנגרם לו באותה תאונת דרכים, הוא לא ציין את הנזקים שקרו לו כתוצאה מהפיצוץ ביום 4.3.96. לנו נראה, כי כאשר הוא פנה לטיפול בגין כאבים בברך כתוצאה מהתאונה על הקטנוע, לא היה מקום לפרט את הנזקים הנפשיים שהוחמרו לפי הטענה בגין הפיצוץ בדיזנגוף סנטר. הטיפול שהוא ביקש בעקבות התאונה היה ממוקד, באופן שאין להסיק מסקנה כלשהי מכך שהוא לא סיפר בחדר המיון על הקשיים הנפשיים מהם הוא סובל. 4. מצבו של העורר לפני הפיגוע א. אנחנו קובעים, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי העורר נפגע נפשית כתוצאה מפעילות שוטפת בדרום לבנון בשנת 1984 בעת שירותו הסדיר. הוא התעמת חזיתית עם האוייב ואפילו חיסל בן אדם. עד כדי כך הוא היה נסער עד אשר החיילים שהיו בקרבתו צעקו לעומתו שיפסיק את הירי. רישומו של הארוע האמור עדיין ניכר אצל העורר. ברישומים של הרופאים שטיפלו בו, נאמר על העורר, כי הוא מדמה את עצמו כחייל אמיץ ומתאר ארועים שבהם הוא הצטיין. ב. אין העורר מכחיש כי הוא השתמש בסמים בשנים 1996 או אפילו 1997. השירות הצבאי שלו היה רצוף נפקדויות, מחבושים, מעבר בין בסיסי צבא שונים, ואף התארכות שירות החובה בשל הנפקדויות. העורר טוען, ואנחנו מאמינים לו, כי הוא לא קיבל טיפול נאות בעקבות הטראומה שהוא עבר בלבנון. הוא לא עבד באופן סדיר ומצבו הכלכלי לא היה איתן. אפשר להניח, וכך אנו קובעים, כי ערב הפיגוע בדיזנגוף סנטר ביום 4.3.96 מצבו של העורר לא היה שפיר מבחינה נפשית, וזה היה הרקע לשימוש בסמים, שבינתיים נפסק. אין אנו סבורים כי השימוש בסמים גרם לו לעורר תסמונת של PTSD. ג. הרופאים שבדקו את העורר מטעם המל"ל, פרופ' סילפן וד"ר זמירה פרידמן-מור, היו מודעים באופן ברור למצבו הנפשי החלש של העורר ערב הפיגוע. אובחנה אצלו סכיזופרניה וגם מצב חרדתי PTSD עוד לפני הארוע נשוא תיק זה. שני רופאים אלה לא הוציאו מכלל אפשרות כי אירוע האיבה בשנת 1996 הצטבר לאירועים שבמלחמת לבנון. חוות דעתו של פרופ' סילפן מצורפת אף היא לסיכומים מטעם העורר והיא הוגשה כראיה בתיק עוד קודם לכן. גם ד"ר זמירה פרידמן מור בחוות דעתה שהוגשה כראיה (אף היא מצורפת לחוות הדעת של ב,כ העורר) קובעת, כי מדובר בסכיזופרניה פרנואידית ולא ב-PTSD, אלא שוב, אין היא סבורה כי אפשר לבסס דחיה של תביעתו של העורר להיות מוכר כנפגע פעולת איבה. ד. העורר היה מעורב גם בתאונת דרכים נוספת בשנת 2001, שכתוצאה מכך הוא עבר ניתוח בברך. הפגיעות שהוא סבל אז אינן רלוונטיות לערר נשוא תיק זה. 5. בכל חוות הדעת והרישומים הרפואיים שהוגשו לתיק כראיה, אפשר למצוא תימוכין לכך שהאירוע שבדיזנגוף סנטר מיום 4.3.96 הצטבר למצב טראומתי קודם ועורר את כל התסמונות שנגרמו לו לעורר מבחינה נפשית בעברו מלפני הפיגוע. נאמר גם, כי האירוע נשוא תיק זה היווה TRIGGER להתעוררות הכשלים הנפשיים מהם סבל העורר עובר לארוע. 6. ב"כ המלומדת של המל"ל מייחסת חשיבות לעובדה, שהעורר לא פנה לטיפול מיד אחרי האירוע וגם פנייתו אל המל"ל היתה מאוחרת. בדרך כלל זהו טיעון רציני שיש לקחתו ברצינות כאשר באים לקבוע אם העורר אכן סבל פגיעה באירוע החבלני. במקרה של העורר הזה, הוא לא היה אדם יציב לחלוטין שדאג לענייניו בזמן הנכון. אנחנו סבורים, שזה היה הרקע לכך שהוא המשיך להתמודד באופן עצמאי עד אשר הופנה על ידי ד"ר רונן לבדיקה וטיפול פסיכיאטריים. גם הפניה המאוחרת אל המל"ל אפשר לייחס אותה לתפקוד בלתי תקין של העורר. 7. אנחנו קובעים, איפוא, כי מבחינה נפשית חלה החמרה באופן ממשי כתוצאה מאירוע האיבה מיום 4.3.96. 8. ישנה הטענה כי העורר נפגע גם באוזניו כתוצאה מהפיצוץ ביום 4.3.96. אכן הוגש תרשים שאני מסמנת אותו כעת ס/1 המראה ירידה חדה בשמיעה, ולאחר מכן תיקון מסויים. תאריך הבדיקה הוא 12.4.2000. אנחנו מאמינים לו לעורר, כי הוא חש בטינטונים באוזניים. מאידך, אין ראיה כלשהי שהמצב הזה נגרם והתחיל לאחר הפיגוע של יום 4.3.96. בענין האוזניים, אין אנו קובעים שישנו קשר סיבתי עם הארוע החבלני. 9. אנחנו קובעים, בהתאם לכל האמור לעיל, כי העורר הוא נפגע פעולת איבה. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינפגעי פעולות איבה