לשון הרע באולם בית המשפט

כאשר כב' השופט הקריא את החלטתו אמר הנתבע לתובע באולם בית המשפט: "אתה גנב". להלן פסק דין בנושא לשון הרע באולם בית המשפט: פסק דין העובדות העיקריות עליהן מבוסס כתב התביעה אינן שנויות במחלוקת אמיתית. התובע, עו"ד במקצועו, התבקש לייצג את הנתבע בסכסוך משפחתי - משפטי הנוגע לצוואת אביו המנוח, יוסף סוסר ז"ל. עוד בשלבים הראשונים של הטיפול בתיק, התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות והתובע הגיש נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה. כמו כן, הפעיל התובע את "זכות העיכוב" על פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 ועיכב תחת ידו מסמכים שונים, שהגיעו לידיו עקב השירות המשפטי שנתן לנתבע. ביום 30/5/04, נערך דיון בפני כב' השופט יונה אטדגי, בבקשה למתן רשות להתגונן, שהגיש הנתבע בתביעה הכספית. באולם בית המשפט נכחו בעת הדיון, מלבד כב' השופט אטדגי והקלדנית, עו"ד ממשרדו של התובע, מתמחה ממשרדו, בנו של הנתבע, עו"ד בורובסקי ומתדיינים נוספים. כאשר כב' השופט אטדגי הקריא את החלטתו בבקשה למתן רשות להתגונן, אמר הנתבע לתובע באולם בית המשפט: "אתה גנב" ו- "גנבת את מסמכיי". לטענת התובע, לא היה דבר בין צעקותיו של הנתבע לבין הדיון שנערך בעניינו, הנתבע לא נטל כל חלק בדיון ונושא זכות העיכוב לא היה רלוונטי לתביעה הכספית בגין אי תשלום שכר טרחה. אמירות אלה הן בגדר לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) והתובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע וזאת, בין היתר, לאור העובדה, כי דברי הנתבע נאמרו בכוונה לפגוע בתובע. כמו כן, עותר התובע לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות כלפיו. הנתבע הגיש כתב הגנה בו נטען, כי דיבר אמת שעה שאמר, שהנתבע גנב את מסמכיו. עוד טוען הנתבע, כי אמירת דברי אמת בין כתלי בית המשפט אינה מהווה לשון הרע ועומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 13 ו - 14 לחוק איסור לשון הרע. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה לתשלום שכר טרחה (ת.א. 22765/04) ואילו הנתבע הגיש נגד התובע תביעה להשבת שכר טרחה שכבר שולם לו ולפיצויים והוצאות בסך כולל של 200,000 ₪. כמו כן ביקש הנתבע מבית המשפט שם, להורות לתובע להשיב לו את המסמכים המעוכבים בידו (ת.א. 57870/04). הדיון בשתי התביעות אוחד בפני כב' השופט יונה אטדגי וביום 11/8/05, ניתן בהם פסק-הדין. דיון אין מחלוקת בין הצדדים, שמדובר בפרסום "לשון הרע". ב"כ הצדדים לא דנו ולא התייחסו כלל לעניין זה ופנו היישר להגנות הנטענות על ידי הנתבע. טענת ההגנה הראשונה של הנתבע, שהיא "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע), אינה יכולה להתקבל. הגנת אמת בפרסום כוללת שני יסודות. כך נקבע בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט(2) 843, בעמ' 857: "למקרא סעיף 14 עולה כי הגנת אמת הפירסום תעמוד למפרסם אם עבר שתי משוכות: האחת, כי יש אמת בפירסום, כלומר שקיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום. המשוכה השניה היא כי קיים עניין ציבורי בפירסום אותה אמת...". בענייננו, נקבע על ידי כב' השופט יונה אטדגי בפסק הדין הנ"ל, כי עיכוב המסמכים על ידי התובע - נעשה כדין (עמ' 21 לפסק הדין). כב' השופט אטדגי אימץ בפסק הדין את החלטתו של כב' השופט טל שחר מיום 21/10/04 בבש"א 178699/04 (ת/1). עם זאת יצויין, שהן ההחלטה והן פסק הדין מאוחרים לאירוע נשוא התביעה, שהתרחש ביום 30/5/04. בנסיבות אלה נראה, כי הנתבע לא עבר את המשוכה הראשונה - העובדתית ונראה, כי התובע עיכב את המסמכים בידיו כדין. מאידך סבורני, שלנתבע עומדת ההגנה הנתונה לבעל דין המבטא דברים בעל פה באולם בית המשפט, כקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13 ("פרסומים מותרים") לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלהלן: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (1) . . (5) פרסום על ידי שופט... שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (הדגשה הוספה). סייג זה נועד להגן על אינטרס ציבורי חשוב והוא, שהמשתתפים בהליך המשפטי יוכלו להתבטא תוך כדי דיון ללא מורא וללא חשש מפני תוצאות משפטיות של דבריהם ומבלי לשקול כל מילה ומילה (ח' גנאים, מ' קרמניצר, ד' שנור "לשון הרע - הדין המצוי והרצוי", 2005, עמ' 333, להלן - גנאים). טעם נוסף להגנה ולסייג זה הוא, מניעת פגיעה אפשרית בניהול התקין של ההליך המשפטי. "מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים". (א' שנהר, "דיני לשון הרע" עמ' 197, להלן - שנהר). התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים עלולה להפוך כל התבטאות במשפט לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות (שנהר, שם). הגשת התביעה יכולה לשמש גם אמצעי ללחץ בלתי הוגן על הצד שכנגד. ההגנה מוענקת לכל צעד הננקט בהקשר להליך השיפוטי כגון כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לבית המשפט ומסמכים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבתי המשפט (גנאים, עמ' 333) ובודאי, שההגנה חלה על דברים שנאמרו בעל פה באולם בית המשפט (שנהר, עמ' 199). חוק איסור לשון הרע אינו מתנה את התקיימות ההגנה בתוכן הפרסום. בחוק המקורי נקבע, כי הפרסום חייב להיעשות גם "לצורך הדיון ובקשר איתו" (שנהר, עמ' 200), תנאי זה בוטל בתיקון מאוחר יותר (גנאים, עמ' 334). יצויין, שהמלומדים גנאים, קרמניצר ושנור מציעים כדין רצוי שתי הצעות לעניין הגנה זו. הראשונה, שאין להתנות את התקיימות הסייג בתנאי נוסף (עמ' 335) והשניה, לקבוע שדברים של מעורבים בהליך שיפוטי ייהנו מההגנה, כל עוד לא נאמרו בכוונה לנצל את ההליך השיפוטי לרעה ובלא שהיו קשורים אליו מהותית (עמ' 336 - 338). בעניינו מדובר בהתבטאות של בעל דין - שהוא לקוח שנתבע על ידי עורך דינו לשעבר, ההתבטאות נאמרה באולם בית המשפט בעל פה במהלך דיון בתביעה של עורך הדין לקבלת שכר טרחה וההתבטאות נאמרה לאחר שב"כ הנתבע העלה דרישה לקבלת המסמכים המעוכבים מהתובע (עמ' 2 לפרוטוקול). הדברים נאמרו תוך כדי דיון וקשורים קשר ישיר למחלוקות שהתגלעו בין הצדדים. כפי שעולה מחומר הראיות בתיק, התובע מימש את זכות העיכוב זמן רב לפני מועד הדיון בו נאמרו הדברים, ניתן לראות זאת בתשובתו של התובע מיום 1/12/03 לקובלנה שהגיש נגדו הנתבע ללשכת עורכי הדין ובמועד הדיון עדיין לא ניתנו החלטות בתי המשפט הקובעות, שעיכוב המסמכים נעשה כדין. כך, שמבחינה סובייקטיבית סבר הנתבע, שמסמכים השייכים לו מוחזקים בידי התובע שלא כדין, ולא ניתן לטעון או לומר שהדברים נאמרו מתוך כוונת זדון. מידי יום מושמעות בבתי המשפט השונים ובבתי הדין אמירות רבות המהוות "לשון הרע" כהגדרתו בחוק. היתר להגשת תביעות לשון הרע בגין אמירות אלה עלול לפגוע קשות בהליכים השיפוטיים וככלל, אין לאפשר זאת. לאור כל האמור אני סבור, שדבריו של הנתבע אינם יכולים לשמש עילה על פי חוק איסור לשון הרע ועומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק. אני מורה על דחיית התביעה, אך לאור הדברים שנאמרו על ידי הנתבע, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתו. אין צו להוצאות.אולם בית המשפטדיוןלשון הרע / הוצאת דיבה