המבקשת טוענת כי תביעת המשיב התיישנה הואיל והוגשה ביום 28.12.2005 ובה נדרשו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב עבודתו החל משנות ה- 70 ועד שנת 1993. להלן פסק דין בנושא התיישנות מחלת מקצוע: פסק דין המבקשת (היא הנתבעת) עותרת לדחייתה על הסף של תובענת המשיב (הוא התובע) מחמת התיישנות עילת התביעה. רקע כללי המשיב, עבד אצל המבקשת כנגר, בהרכבת דיקטים ברצפת אוטובוסים בין השנים 1969-1993. בתחילת שנות ה- 70, החל המשיב לטענתו, לסבול מכאבים בברכיים ובגב התחתון אשר גרמו לו לנכות צמיתה. טוען המשיב כי המבקשת אחראית משום רשלנותה לפצותו בשל הנזק שנגרם לו, ומכאן תביעתו כנגדה. עמדת המבקשת המבקשת טוענת כי תביעת המשיב התיישנה הואיל והוגשה ביום 28.12.2005 ובה נדרשו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב עבודתו החל משנות ה- 70 ועד שנת 1993, בה עבר המשיב לתפקיד ניהולי אשר גרם להפחתה בכאבים מהם סבל. טוענת המבקשת כי המשיב פנה למוסד לביטוח לאומי לצורך הכרה בפגיעתו כתאונת עבודה ו/או מחלת מקצוע ובה ציין כי תאריך הפגיעה הינו שנת 1980 (טופס ההודעה כאמור על פגיעה בעבודה צורף לטיעוני המבקשת). ממשיכה המבקשת וטוענת כי גם אם יש לייחס לשנת 1993 כמועד בו נתגלה הנזק, הרי שעל פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"), התובענה התיישנה שכן יש להגישה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. עמדת המשיב לטענת המשיב, הפסיקה הכירה בכך כי לעיתים, הנזק ההתחלתי הינו מינורי וקל יחסית ועל כן, תקופת ההתיישנות לא תחל מייד עם הגילוי הראשוני של הנזק, אלא רק במועד מאוחר יותר בו הנזק מתגבש לכדי נזק מהותי ומשמעותי המצדיק הגשת תביעה מבחינתו של האדם הסביר. דיון חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי: "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". על ארבעה תנאים צריך תובע לעמוד בכדי להוכיח התיישנות שלא מדעת בעניינו: (1) העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו; (2) העובדות הן מהותיות ויורדות לשורשה של התובענה; (3) העלם העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע; (4) התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות, אף בנקטו זהירות סבירה (ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (כרך א, 1991) 204; ע"א 630/90, רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 372, ע"א (ירושלים) 4272/03). סעיף 89 לפקודה, קובע מתי נולדה עילת התביעה לעניין תובענות שהן עוולות: "89. תחילת התיישנות לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בעמ, פ"ד לח(4) 554, 557, נקבע כך: "תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6). "היום שבו נולדה עילת התביעה" מוגדר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולגבי מקרה שבו הנזק הוא מיסודות האחריות, ואין הוא נזק נמשך (ראה ע"א 244/81 [1]), נקבע באותו סעיף לפקודה: "(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". בכך אימץ המחוקק הישראלי את "כלל ההתגלות" (.(DISCOVERY RULE). על-פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, בלשונו של השופט י' גוברניק, "יום הולדת" מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו (ראה ת"א (חי') 1303/70 [7], בעמ' 299). מטרתו של הסדר זה היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן'' (השופט לנדוי בע"א 74/60 [2], בעמ' 260). "תכליתה של הוראה זו היא לבוא לקראתו של תובע באותם מקרים בו נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן על מנת שלא יקופח עקב כך שהנזק יתגלה רק לאחר תקופת ההתיישנות" (השופטת נתניהו בת"א (חי') 1359/75 [8], בעמ' 90). אכן, הדין, הרואה בעצם גרימת הנזק את מועד תחילת ההתיישנות, מביא לתוצאה בלתי צודקת וקשה, שכן יש בו כדי להביא לעתים לכך, שתקופת ההתיישנות מסתיימת בטרם נודע לניזוק דבר הנזק (ראה ע"א 269/53 [3], בעמ' 704). 4. "כלל ההתגלות" פתר מספר בעיות אך יצר חדשות. אחת מאותן בעיות היא, מהו "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות ? במישור הפיסי השאלה היא, מה הדין, אם מתגלה נזק פלוני, ולימים נזק זה הולך ומשתנה, עד כי בסופו הוא מתגבש לכדי נזק אלמוני. הדי בהתגלות הנזק הראשון כדי להחיל את ההתיישנות גם לעניין הנזק השני? במישור הכספי השאלה היא, מה הדין, אם הפגיעה גורמת תחילה נזק מסוג פלוני (כגון כאב וסבל בלבד), ולימים מסתבר, כי נגרם גם נזק אלמוני (כגון הפסד השתכרות). הדי בהתגלותו של הראשון כדי להחל את תקופת ההתיישנות גם לגבי השני? שאלות אלה דומות הן, שכן בבסיסן מונחת אותה בעיה, דהיינו, נזק המתגלה בתאריך פלוני, אך היקפו המלא מתגלה רק בתאריך אלמוני. מה דין השינוי בהיקף? 5. השאלה האמורה התעוררה בישראל בעיקר לעניין שינויים בהיקפו של הנזק הפיסי. נפסק בעניין זה, כי משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק... האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו." בעניין שלפנינו, טוען המשיב בכתב תביעתו כי "בתחילת שנות ה- 70 החל התובע סובל מכאבים בברכיים ומכאבים בגב התחתון" (סעיף 4 לכתב התביעה). עוד טוען המשיב כי "בשנת 1993 עבר התובע לתפקיד ניהולי אשר גרם להפחתת הכאבים מהם סבל התובע" (סעיף 5 לכתב התביעה). בנוסף, על פי הודעה על פגיעה בעבודה אשר צורפה כאמור לטיעוני המבקשת ואשר נושאת תאריך 9.8.2001, התלוננן המשיב כי נפגע בשנת 1980. מכאן, נזקו של האדם אשר התגבש במהלך למעלה מעשרים שנות עבודתו אצל המבקשת, אינו בבחינת נזק של "מה בכך". וכן, עוד בשנת 1993 עת עבר המשיב לתפקיד ניהולי אצל המבקשת, הבחין התובע, לטענתו, כי חל שיפור במצבו הרפואי. מכאן, שנכונה שיטת המבקשת כי גם אם ייקבע לצורך העניין כי רק במועד זה (שנת 1993) נתגלה הנזק, הרי שעל פי סעיף 89 לפקודה, חלפו עשר השנים בהם רשאי היה התובע להגיש תביעתו. יתר על כן ועל אף שהדבר לא נטען על ידי מי מהצדדים, מצאתי לנכון לציין כי המשיב צרף לתביעתו חוות דעת מומחה רפואי בתחום האורטופדיה אשר נערכה כבר ביום 16.9.2001 ממנה עולה לכאורה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 43%. לא ברור מדוע המשיב בחר להתמהמה ולהגיש תביעתו רק בחלוף למעלה מארבע שנים ממועד מתן חוות הדעת שהרי כל אדם סביר היה ממהר להגיש תביעתו כבר במועד זה, או בסמוך לאחריו, שאז, אפשר לא הייתה מתיישנת תביעתו. לאור האמור, מצאתי להעדיף את עמדת המבקשת ולפיכך, דין הבקשה להתקבל ודין התובענה להידחות. המשיב ישא בהוצאות המבקשת וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ + מע"מ כחוק. מחלת מקצוערפואההתיישנות