המודעות לא פורסמו בעיתונים: טוען התובע שהנתבעים לא עמדו בהסכם ולא פרסמו את המודעות בהתאם להסכם, והתחמקו ממנו, ומנגד טוענים הנתבעים שהמודעות היו אמורות להתפרסם בכל אחד מהגיליונות של העיתונים הנקובים בהסכם, שבוע לפני המועד המתוכנן של הפסטיבל. להלן פסק דין בנושא הפרת הסכם פרסום בעיתון: פסק דין פתח דבר ראשיתן של התובענות שבכותרת הוא בארבע תביעות נפרדות שהוגשו לבית המשפט לתביעות קטנות על ידי התובע. כבוד השופטת פרוסט העבירה את הדיון בתובענות לבית משפט השלום, והדיון בהן אוחד, בהתאם להחלטת סגנית הנשיא. כללי 1. התובע הגיש את התביעות (להלן ייקראו כולן ביחד: "התביעה") כנגד הנתבעים וזאת בגין פיצוי עבור מודעות שהתובעים התחייבות לפרסם במסגרת חסות שניתנה, לטענתו, לפסטיבל אותו ארגן וזאת בשנת 2000. 2. בקצירת האומר, התובע יזם וארגן פסטיבל לילדים ונוער בחודש אפריל 2000 (להלן: "הפסטיבל"), ובין היתר פנה לנתבעים על מנת שיתנו חסות לפסטיבל. 3. ביום 14.2.00 יצא סיכום בכתב חתום על ידי הנתבעת 2 (להלן: "אלנה") בו הועלו על הכתב ההסכמות, בו התחייבו הנתבעים לפרסם את הפסטיבל בעיתוני "וולט דיסני", ראש 1, וברבי, עמוד אחד בכל עיתון ועמוד נוסף באחד מהעיתונים על פי בחירת התובע ובסך הכל - 4 מודעות (להלן: "ההסכם"). 4. בסופו של דבר המודעות לא פורסמו בעיתונים: טוען התובע שהנתבעים לא עמדו בהסכם ולא פרסמו את המודעות בהתאם להסכם, והתחמקו ממנו, ומנגד טוענים הנתבעים שהמודעות היו אמורות להתפרסם בכל אחד מהגיליונות של העיתונים הנקובים בהסכם, שבוע לפני המועד המתוכנן של הפסטיבל. הנתבעים מסרו לתובע מפרט מידות עבור המודעות, לרבות פרטי המועד האחרון להעברת המודעות למערכת העיתון, באולם המועדות לא התפרסמו מאחר והתובע הוא זה שלא דאג להעביר בזמן את המודעות למערכת, ולכן העיתונים התפרסמו בלעדיהן. 5. לטענת הנתבעים, המערכת שריינה מקום למודעות, אולם המודעות שהועברו על ידי התובע הועברו זמן קצר בטרם ירד העיתון לדפוס, כך שלא נותר למערכת הזמן הדרוש לאישור תוכן המודעות, ולא נותר בידם מספיק זמן לתקן הדרוש תיקון לצורך אישור המודעות, ולכן נאלצו לשים במקום המודעות שיועדו למודעות הפסטיבל מודעות עצמיות של העיתון. 6. אין חולק שהתובע העביר את המודעות לפרסום, השאלה היא האם הגיעו בזמן על מנת להעבירן לדפוס: טענת הנתבעים שהמודעות הועברו למערכת זמן קצר מאוד בטרם ירד העיתון לדפוס (סעיפים 7,8 לתצהיר אלנה) לא נסתרה על ידי התובע. גם גרסתה של אלנה כי שוריינו למודעות מקום בעיתון, ומאחר והמודעות לא הועברו בזמן פורסמו מודעות עצמיות של העיתון - לא נסתרה כלל. 7. זאת ועוד; לא היה בידי לקבל את טענות התובע ועדיו כי המודעות הגיעו למערכת זמן מספיק לפני ירידת העיתונים לדפוס: ממילא השליח, מר צהל אופק, לא יכול לסייע לתובע באשר לא זכר את המועד שביצע את השליחות, וממילא לא ידע מה היה תוכן המעטפות שהעביר, אולם גם בעדות התובע התגלו סתירות רבות (ראה למשל - סעיף 17 לתצהירו שאינו עולה בקנה אחד עם סעיף 18 (ג) לתצהיר). התובע עצמו העיד כי ידע על מועד ירידת העיתון לדפוס, וכי נאמר לו שהמודעות צריכות להגיה שבוע לפני ירידה לדפוס, אולם פטר את עצמו בכך שטען: "גם אם זה 4-5 ימים, מעגלים את זה" (ראה עמוד 9 לפרוטוקול) - נראה שהתנהלותו של התובע עצמו שסמך על כך "שניתן לעגל" ולהגמיש את המועדים להעברת המודעות לדפוס, יש בהן כדי לחזק את גרסת הנתבעים כי המודעות לא הועברו בזמן המוסכם ולא ניתן היה להורידן לדפוס. 8. עדותו של עדות התביעה, גב' גולובטי ואלנה, היתה מהימנה ולא נסתרה כלל, ואף נתמכה גם במכתב מיום 30.9.03 (נ/2) בו פורטו העובדות כפי שראתה אותן אלנה באותה עת - סמוך יותר לאירועים הרלוונטיים. 9. התרשמתי כי הסכמת הנתבעים ליתן לתובע מודעות אחרות, היתה הסכמה לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב בלבד. טוען התובע בסיכומיו כי חזקה על העיתון, שהוא מקבוצת "ידיעות אחרונות" הפועל משיקולים כלכליים בלבד שלא יחלק "ארוחות חינם", ואם הסכים להקדיש אינטשים יקרים לפרסומים חינם, על חשבון מודעות בתשלום, כנראה שהבין שלא נהג בתום לב והפר את החוזה ושאם לא יעשה כן יחשוף את עצמו לסיכון של הגשת התביעה - המדובר בטיעון שאינו מעוגן כלל, מה גם שלשיטת התובע עצמו ניתן ללמוד שמערכות עיתונים לא פועלות אך ורק משיקולים כלכליים ולעיתים מציעים מודעות ("עד היום יש עיתונים שחייבים לי עשרות עמודים ואני לא מנצל את זה..."). 10. אשר על כן, מחדליו של התובע הם שמנעו את הפרסום בעיתון ולפיכך דינה של התביעה להדחות. 11. למעלה מן הצורך אציין שגם אם היה בידי לקבל את גישתו של התובע כי השאלה שלפני היא לא האם לקבל הצעת פיצוי, אלא מהו גובה הפיצוי לתובע בגין נזקיו, לא היה בה כדי לסייע לתובע ודינה של התביעה היה להדחות באשר התובע לא הוכיח את נזקיו כלל. 12. התובע מבסס את תביעתו על פיצוי בגין מודעות שלא קיבל לפסטיבל משנת 2000. התובע מעמיד את סכום הפיצוי לסך השווה למודעות שהובטחו לו בסכום של 60,000 ₪. התובע מודע לכך שלא הצליח להוכיח נזקיו ולכן עתר להחיל את הלכת בית המשפט העליון ב-ע"א 355/80 נתן אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800 (להלן: "פס"ד אנסימוב"), לפיה במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין להכשיל את תביעתו של הנפגע ודי לו שיביא את אותם נתונים אפשר אפשר להביאם באופן סביר תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר, אולם נראה שהתובע מתעלם מדברי בית המשפט בפס"ד אנסימוב עצמו, לפיהם נפגע התובע פיצויים חייב להוכיח תחילה, במידת ודאות סבירה, את מידתו והיקפו של הנזק, אשר לגרימתו אחראי המפר. נכשל הנפגע-התובע בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים. 13. התובע לא הביא כל ראייה לעניין הנזק שנגרם לו. כתב התביעה אינו מפרט נזקים כלל וכך גם לא תצהיר עדותו הראשית של התובע, משכך לא ניתן לפנות ולבחון את היקף הפיצוי (מה גם שהתובע לא עשה דבר להקטין הנזק - אם וככל ונגרם לו - על ידי שימוש במודעות שהוצעו לו על ידי הנתבעים). 14. לפיכך ומכל הטעמים שלעיל - דינן של התובענות להדחות. 15. בשולי פסק הדין יצוין שהנתבעים הגישו סיכומים לאורך 5 עמודים, מודפסים בצפיפות רבה בין השורות, תוך שימוש בגופן (פונט) זעיר, וזאת על מנת לעמוד במגבלת העמודים. דבר זה הקשה באופן של ממש את הקריאה הרציפה והנוחה, וכן לעקוב אחר הדברים, ונדרש מבית המשפט מאמץ מיוחד לקרוא סיכומים אלו. לפנים משורת הדין אינני פוסק הוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם בנסיבות אלה, אני קובע שעל אף שהתביעות נדחות, לא ייעשה צו להוצאות.הפרת חוזהחוזההסכם פרסוםפרסום